סיכום אובזרבר- מאמרים

YossihNew · 31/8/24

ג'ון לורינייטיס אחראי יחסי אנוש- 26 באפריל, 2004:

עלייתו של ג'ון לורינייטיס, בן 38, מפתיעה, כי כמתאבק הוא היה בתרבות אחרת. כסגן נשיא ליחסי אנוש, הוא אחד האנשים החזקים בתעשייה. הוא היה ג'וני אייס, פרץ להיאבקות ב-1987, בעיקר בגלל קשרים עם אחיו הגדול ג'ו, שהיה אז כוכב כרוד ווריור אנימל. הוא היה גבוה, בלונדיני ונראה טוב, וקיבל פוש פייסי בכמה טריטוריות, כולל בדיינמיק דודס עם שיין דאגלס ב-WCW, אבל הוא לא הצליח בארה"ב. בשנות ה-90 הפך לכוכב באול ג'פאן. הוא לא היה וורקר טוב בארגון שהיה הכי טוב בעולם, אבל הפך לכוכב כזר היפה. הוא קיבל פוש טוב והתחזק בגלל הקשר עם מוטוקו באבה. בין המתאבקים הקבועים הייתה שנאה, כי חשבו שקיבל פוש יותר מהיכולת שלו. הוא הוביל המון מופעים בבודוקן הול, בעיקר בצמד עם קנטה קובאשי וסטיב ויליאמס. כשאול ג'פאן התפוררה ב-1999 לאחר מותו של ג'ייאנט באבה, כשהמתאבקים רוצים לעזוב בגלל הסכסוך בין מוטוקו באבה והנשיא מיטסוהארו מיסאווה, הוא החליט לעזוב.
הוא קיבל קרב ניסיון ב-WWF ואכזב ולא הציעו לו חוזה. כעבור כמה חודשים, אריק בישוף שכר אותו לייעץ ולעזור למתאבקים בתכנון קרבות ובוקינג ב-WCW, והוא פרש מהזירה. בהתחלה הוא היה טוב. הוא הבין למה אול ג'פאן הייתה טובה, והקרבות שתכנן היו טובים, בניגוד לנורמה ב-WCW אז. הוא קיבל שבחים מהמתאבקים, אבל הארגון, שקיווה שההגעה ממקום עם בוקינג הגיוני תביא היגיון ל-WCW, התאכזבו. הוא היה פוליטיקאי, לא דיבר, אפילו כשהציגו רעיונות טיפשיים. אבל הוא הצליח להסתדר עם כולם ושמר על העבודה למרות הכאוס. רוב אנשי המנהלה של WCW לא הגיעו לאחר שה-WWF קנו, אבל לא רק שהוא הגיע, אלא הפך לסגן וליורש של ג'ים רוס במחלקת יחסי אנוש. כבר שנתיים חשבו שזה יקרה. רוס בן 52 ושלט במחלקה מאז 1996, ורצה להאט קצת בארגון. כשג'יי ג'יי דילון עזב והצטרף ל-WCW, ברוס פריצ'רד היה אחראי על המחלקה. רוס החליף אותו מהר ונשאר מאז. הוא רצה להישאר פרשן, וזה יעזור לו כי אז הוא יוכל להתמקד יותר בתפקיד. הוא מפרשן מאז תחילת שנות ה-70, כשעבד אצל לירוי מקגווירק באוקלהומה. כשקנה בית חדש בשנה שעברה, שוב אמרו שיעזוב את התפקיד שכולל טיפול בשכר, בוקינג להאוס שואוז, חוזים ופיטורין והחתמות, ניהול הטריטוריה ההתפתחותית ועוד דברים שלורינייטיס יעשה.
התפקיד החדש של רוס הוא שיעבוד עם וינס מקמהן על עסקי ההיאבקות ולא על המתאבקים, ועם ההנהלה הבכירה- לינדה מקמהן, שיין מקמהן אחראי התקשורת, קווין דאן המפיק, סטפני מקמהן אחראית הצוות היצירתי, בזיל דה ויטו יועץ השיווק ועוד. רוס עובד שנים בעסק והוא יוסיף קול של היאבקות לצוות. פרט למקמהנים, רק אד כהן, סגן נשיא בוקינג לאירועים, בא מהתחום. רוס הוא זה שיצר את הרוסטר. בשמונה שנים יש הצלחות וכישלונות, אבל הוא הרחיב את המחלקה וזה הציל את הארגון בתקופה שהאינדיז לא פיתחו מתאבקים שווינס אהב ורצה לשווק. הוא התחיל את הטריטוריה ההתפתחותית כמחנות אימונים של שבוע עם דורי פאנק ג'וניור, לקח את המתאבקים הגדולים באינדיז והקים את ממפיס כטריטוריית פיתוח. כשג'ים קורנט עזב את קונטיקט, הם הקימו את OVW. המערכת ההתפתחותית כללה את UPW בלוס אנג'לס, IWA בפורטו ריקו ו-HWA בסינסינטי לאחר שממפיס חוסלה. קיצוצי התקציב חיסלו הכל חוץ מ-OVW. אבל למרות הקשרים של לורינייטיס, הם לא התחברו עם יפן כדי לאמן מתאבקים. הסגנון היפני וה-WWE שונים. אדי, בנואה וג'ריקו הצליחו וזה מראה שמגוון סגנונות עוזרים לך להתאבק. היתרון בשליחת מתאבקים ליפן יאפשר להם לעבוד חמישה ימים לפני קהל, ועם יריבים טובים שיעזרו להם להשתפר. רוס מאמין שבגלל שכל ארגון ביפן רצה לעשות איתם עסקים, עדיף לעשות מופעים משלהם בלי מתאבקים מבחוץ, ולא לשלוח מתאבקים ליפן. נכון בנוגע לרוסטר הראשי, כי זה יאפשר לאנשים לראות את מתאבקי WWE רק אצלם, למרות הכספים.
היו גם שינויים אחרים שהמעריצים לא יודעים עליהם. הוורקרייט בהאוס שואוז עלה מכמה סיבות- איכות המתאבקים עלתה כי תגמלו אותם. הלו"ז נהיה שפוי יותר- ארבעה תאריכים לשבוע, בלי מופעים כפולים. המתאבקים הצליחו לבלות קצת עם המשפחה ובמכון הכושר, בניגוד לפעם שהיו בדרכים תמיד. רוס הביא זירות חדשות כי המתאבקים התלוננו על הישנה, שהתאימה ליוקוזונה אבל לא לבאמפים שלהם. הוא היה זה שרצה להוריד את הסיכון ולעבור לסגנון פסיכולוגי בגלל קצב פציעות מסחרר. זה קרה כשההצלחה של הסגנון המסוכן הובילה לתקופה הרווחית בתולדות התעשייה. לורינייטיס יהיה אחראי על האירועים החיים, והאיש הכי חשוב שיחליט מי נשאר ומי הולך, בנוגע לטריטוריה ההתפתחותית ומי מקבל חוזים. עד עכשיו הוא, רוס ופול היימן טיפלו בהאוס שואוז, אבל היימן כבר לא בטלוויזיה. לורינייטיס התחזק והפך לבן ברית של סטפני. טום פריצ'רד גם יהיה מעורב בטריטוריה ההתפתחותית. רוס רצה מתאבקים אתלטיים, שחקני פוטבול ומתאבקי חובבים, כי הוא חש שמי שיצליח שם יצליח גם בהיאבקות. כאן כדאי לשלוח מתאבקים ליפן כי צריך להתבגר כדי לשרוד שם, ומי ששורד יכול להצליח. ג'ים קורנט חושב אחרת, כי הוא חש שהסגנון הזה בעייתי לפעמים. רוס רצה גם ילדים של מתאבקים כי הוא חש שהם מבינים את התחום. לורינייטיס לא מעריץ פוטבול והיאבקות מכללות. הוא מדגיש בלהביא בחורים שנראים טוב, גם אם הם לא מוכנים לפי המאמנים שלהם. גם נשות פלייבוי עם גוף יפה הגיעו. החוזים ההתפתחותיים הם רק 500 דולר לשבוע. טריש סטראטוס שהפכה למתאבקת טובה, סטייסי קיבלר וטורי ווילסון גם הצליחו בהתבסס על המראה. הארגון נתן חוזה לג'יליאן הול, חמודה בלי שתלים שמצליחה מבחינת היאבקות.
זה תמיד היה חלק מהמשחק, וינס רצה לקדם את ניית'ן ג'ונס, אבל זה קשה עם המעריצים של היום. אחרים, שיצאו מהמחנה של פאנק ועברו דרך הטריטוריות ההתפתחותיות, הם חלק מהרוסטר, כמו באטיסטה שהתאמן אצל אפה, כריס נווינסקי מטאף אינאף, איי טריין מהפוטבול, יוג'ין מ-OVW, גריסון קייד מבית הספר של שון מייקלס, ג'וני נייטרו מטאף אינאף, ג'ון היידנרייך מפוטבול, מייבן מטאף אינאף, נידיה מטאף אינאף, ג'קי מטאף אינאף, רנדי אורטון מדור שלישי, הבאשאמס מ-OVW, רוב קונוואיי מ-OVW, רודני מאק מהפוטבול, רוזי שהוא דור שני, שלטון בנג'מין מהיאבקות מכללות, סילבן גרנייה מדוגמנות, ויקטוריה שהייתה דוגמנית, צ'ארלי האס מהיאבקות מכללות, ג'ון סינה שהראה כריזמה ב-UPW, קורט אנגל שהיה כוכב היאבקות, ברוק לסנר שהיה כוכב היאבקות, מארק ג'ינדרק מ-WCW, מאט מורגן מטאף אינאף, אורלנדו ג'ורדן שעזר לרוק באימונים, רנה דופרי שהוא מתאבק דור שני, וריקו שיש לו סיפור ייחודי. הדגש על רקע ספורט בעסק שבנוי על תשוקה ומשחק פגע בתחום. מתאבקים שהיו מעריצים ולא ספורטאים ולמדו היאבקות, התלוננו כשלסנר, האס ובנג'מין קיבלו יחס מועדף. מישהו אמר שהוא מייעץ לאנשים לשקר ולהגיד ששיחקו פוטבול או התאבקו במכללה. קורט אנגל הצליח אבל מארק הנרי לא. רוק היה לוהט עם הרקע הזה, וחשבו שאורטון הוא הנבחר כי הוא דומה לו. החדשים הסתגלו מהר והשתפרו מהר ברוסטר הראשי, אבל העסקים היו רעים ואנשים שלא אהבו את החדשים ביקרו את רוס. אמרו שמערכת האימונים שלו לא הכניסה כסף, למרות שמתאבקים שהצליחו גם התקשו אז.
לסנר עזב וביל גולדברג עזב, אז אלו שלא אהבו את רקע הספורט אמרו שזאת הייתה טעות לקדם מישהו שלא היה מעריץ, כי הם פשוט עזבו אחרי שהרוויחו. ג'ים רוס ימשיך לטפל בתשלומים עם וינס מקמהן, בניגוד ללורינייטיס שיחטוף מזה היט. הוא גם יעשה את זה מתישהו. רוס ניסה להפיק האוס שואוז נקיים, בלי פסילות וספירות חוץ. הוא הדגיש קרבות של עבודה על חלק גוף ופסיכולוגיה, ולא ספוטים. הוא ניסה את זה שנתיים לפני שהכריזו על כך בטלוויזיה, לקצץ במהלכים המסוכנים. חוץ מזה שהוא לא אוהב את סגנון הלוצ'ה, למרות שהמתאבקים חשו שזה מרסן אותם, הוא אסר על מהלכים בגלל ביטחון, כמו הפיילדרייבר שנשאר אצל אנדרטייקר, או הסופלקס בטן לבטן שנשאר למופעים גדולים. הוא גם התנגד למכות במפשעה בקצב מוגבר.
הארגון גם לקח מאמנים שיטפלו בפציעות בדרכים ואסר על רופאי הסמים הוותיקים להיכנס לאחר המוות של בריאן פילמן. אחר כך הרחיקו אותם ממתאבקים. חלק מזה קרה בגלל המשפט של ג'ורג' זהוריאן ודוקטור ג'ואל האקט מאינדיאנפוליס, שטיפל בפילמן ובלואי ספיקולי. האקט היה ידוע ב-WWF וב-WCW וטען שהפלו אותו כי הוא שחור, וה-WWF הסגירו אותו לרשויות. אבל המעמד של מי שמחליט על התשלום ומנסה לקצץ בחוזים יביא היט. לורינייטיס די מכובד, אבל כמו כולם, יש לו שונאים ואומרים שהוא חנפן. זאת הדרך לכוח בתחום, ואחרים רואים אותו כטוב במשחק התאגידי, ואחרים אומרים שיש איתו בעיות. רבים אמרו שאם רוס יעבוד עם וינס זה יהיה טוב, והם מסתדרים עם לורינייטיס. אחרים אמרו שזה יום שחור. התזמון הפתיע רבים, רק המקורבים לווינס ידעו שזה יקרה. מה שהיה שנוי במחלוקת היה שבסוף 2002, לורינייטיס פסל את הרעיון של היימן שמאט הארדי יפצע את ריי מיסטריו בברך והוא הוחלף באיי טריין. זה לא התקדם וריי לא הצליח עם זה. מאט הארדי יכול היה לעזור לשניהם, וניסו למנף את איי טריין למיין איבנט, במקום הארדי. אבל זה נכשל. הפעם היחידה שלורינייטיס דובר בחדשות לא הייתה טובה, זה בגלל שהחתים את הבחור השני עם הרגל האחת כשהיימן הציע את זאק גאוון. זה חשף שהוא לא ממש מבין בעסקים מחוץ ל-WWE, כמו רבים אחרים.

YossihNew · 3/9/24

הספר של אולי אנדרסון- 3 במאי, 2004:

אם אתם אוהבים היסטוריה משנות ה-70, הספר השנוי ביותר במחלוקת הוא "מבפנים החוצה: איך אמריקה התאגידית חיסלה את ההיאבקות" מאת אולי אנדרסון. לרבים יש דעות בנושא, טובות ורעות. היה מדהים כמה חשבו שזה מעולה, כי אולי יצא מריר ומאוד מנותק מהמוצר, כבר לפני עשור, למרות שירד עליו. זה לא היה ברמת הספרים הגדולים כי חסרה לו פרספקטיבה. אפילו בשנות ה-70, ברור שאם אולי הבין את ג'ורג'יה וקרוליינה, הוא לא הבין מה קרה בשאר העולם. ההיאבקות המודרנית שונה כלכלית, ויש שינויים במוצר, לטובה ולרעה. הייתה יותר היסטוריה וידע בעסק ממישהו שלבש כובעים שונים מאשר ספרים של מאט הארדי וליטה, אבל שם זה היה סיפור אמיתי. מיק פולי, שגם ידע בתחום, תמיד ראה את התמונה הגדולה ועבד בסוף ימי הטריטוריות בכל העולם עם אנשים שונים, בתקופת הפריחה וגם היום. ג'רי לולר מנוסה כמו אולי, מתאבק, בעלים, בוקר. הוא לא היה בעייתי בדיוק. חבל שלולר לא דיבר על הבוקינג, אבל הוא כתב בעיקר על עצמו ויכול היה לקחת יותר קרדיט. אנדרסון לקח קרדיט וכתב יותר על הביזנס ופחות על עצמו. ללולר היה את הגרושה שלו. אנדרסון הזכיר קצת את המשפחה- היה לו בן שהתאבק- אבל הוא דיבר על התעשייה.
אבל הספר הוא דיוקן מרתק של אחד מהאנשים החזקים בתחילת שנות ה-80 ומחשבותיו על העסק. זה היה שונה לגמרי אז. הרעיון היה להגן על האמינות, ואולי, שהיה בריון, תיאר איך ריכך אנשים ואהב קשוחים- דני הודג'- ושנא סגנונות פחות מציאותיים כמו בממפיס. יש תשובה פשוטה למה חשבו שהספר טוב. קודם, אלו סיפורים צבעוניים בתקופה שלא כתבו עליה. שנית, זה נשמע נכון, והרבה כן, אבל אלו שאוהבים נוסטלגיה ורומנטיקה על פעם יאהבו את זה, כי הוא מדבר לאנשים שכועסים שזה כבר לא ככה. בדרום מזרח המדינה ההיאבקות הייתה בשיאה בשנות ה-70, ולא רצו שזה ישתנה, ואנדרסון מסביר למה זה היה טוב ולא היה צריך לשנות. זה מטעה- הם כבר לא עורכים מופעים שבועיים מול 1,500 איש באוגוסטה. אמנם בשנות ה-70 היו יותר מופעים ויותר אנשים שבאו, אבל ההכנסה, גם אצל ארגון אחד, היא פי חמישה היום. אירועים חודשיים מביאים בין 220,000 ל-825,000 איש שמשלמים 34.95 דולר. זה היה טוב פעם, אבל הכבלים והאירועים חיסלו את הטריטוריות. לא וינס, ג'ים קרוקט, או טד טרנר חיסלו את ההיאבקות המקומית, אלא הכבלים והשידורים בתשלום. הכבלים פגעו בתחנה המקומית כי הרייטינג הרגיל ירד מול האופציות החדשות. התחנות המקומיות מכרו את זמן השידור, במקום לתוכנית נצפית אבל קשה למכירה, למישהו ששילם יותר, והיה קשה לשמור על השידור ככה. וינס וגם קרוקט זירזו את זה. ב-1979, אף אחד לא דאג מארגונים מקומיים כי ראו את ג'ורג'יה. טרי פאנק ידע את זה כבר מזמן, כשהתחילו לראות בטריטוריה שלו את לוס אנג'לס, והוא ודורי מכרו את הטריטוריה שלהם.
אנדרסון אמר שאף מתאבק היום לא היה מכניס כסף פעם. זה כנראה לא נכון, אבל זה מגוחך כי מי שמגיע לפסגה טוב לזמנו, לא לזמן אחר. זה כמו להגיד שטום קרוז לא היה כוכב בסרטים אילמים. זה מטופש לשפוט קרב היאבקות לפי מה שהיה פעם, או במדינה או סגנון אחר. כל אירוע מכניס יותר מג'ורג'יה, אפילו בשנה הטובה שלה עם כמה מאות מופעים. יש פחות עבודות. קשה להשיג עבודה מכניסה, אבל קל להיכנס. התחרות על העבודה קשה יותר. יש הרבה יותר עבודות לאנשים שלא מתאבקים. אלו שמתאבקים במצב טוב מהדור הקודם. היו 500 מתאבקים בשיא הטריטוריות והכוכבים הגדולים התפרנסו טוב, אבל פרט לאלו בפסגה, כולם הרוויחו בין 150 ל-350 דולר לשבוע. מעטים הרוויחו יותר מ-100,000 לשנה. היום יש 80 מתאבקים ב-WWE, אבל אפשר להוסיף אפס להכנסה השנתית של מתאבקים זהים בטריטוריות. 50,000 לשנה בשנות ה-70 זה כמו 500,000 דולר היום. מי שהרוויח 100,000 לשנה בשנות ה-70- לא בשנות ה-80 כשכל מתאבק בארגונים הגדולים הרוויח את זה- לא היה גדול כמו אלו שמרוויחים מיליון היום. הג'וברים מקבלים 500 דולר להאוס שואו במקרה טוב, ובונוסים למרצ'נדייז ואירועים. זה כמובן גם חיזק את אלו שבפסגה. נכון שהיום אנשים שפעם הרוויחו 200-300 דולר לשבוע ירוויחו 25 דולר בסופ"ש, או שישלמו לפרומוטר כדי לעבוד. אבל זה עבד פעם. מתאבקים עבשים הלכו לטריטוריה חדשה. היה קל להשיג תגובה כי העולם היה שונה. אנשים האמינו יותר למצור האמין, וגם כי הקהל היה תמים. היה פחות ספורט בטלוויזיה, וההיאבקות פעלה בקהל הספורט. המתאבקים עבדו יותר, בקרבות ארוכים ואלו שבפסגה עבדו יותר במקומות שונים, ולכן ידעו איך לעבוד על הקהל. המתאבקים אז היו מצוינים בראיונות כי התראיינו הרבה כל שבוע. גם היו יותר כוכבים חדשים, בעיקר בפסגה, כי הם עבדו עם אנשים מנוסים שבוע שלם ונסעו המון עם הוותיקים, ולמדו מזה יותר מהקרבות. הקהל היה יותר לוהט אבל גם במוצר פחות ריאליסטי- והיום פרט לטריטוריות הגדולות ביותר המוצר טוב יותר, והיו מומיות ומפלצות ותליות והתקפי לב- הכוכבים של היום והעסק מעולם לא היו מקובלים יותר. מבחינה פיננסית, בגלל שהמקמהנים ניהלו יפה את המוצר, העסק במצב יציב במיוחד. יש מעט כוכבים חדשים שיובילו עוד חמש שנים.
הרייטינג אז היה גבוה יותר- לפחות במקומות החזקים- אבל זה נכון באופן כללי כי היו פחות תחנות. לרוב השווקים היו שעתיים של היאבקות בשבוע עד הכבלים, עם ארגון אחד או אולי שתיים אם הייתה אוכלוסייה ספרדית שצפתה בלוס אנג'לס. בשנות ה-80, קרוקט, מיד סאות', ה-WWF, ה-AWA וורלד קלאס שודרו בכל המדינה ובכבלים, והיו 15-20 שעות, אפילו 40. ב-1985, המון ארגונים פרחו, ואז גם מתו. הספר די מרתק, וצריך ללמוד ממנו איך אדם מחובר למקצוע שלו ומסרב לראות שינויים שעקפו אותו מהר. וגם איך שהוא לא מבין את זה. אולי לא יכול היה להצליח אחרי 1984. הוא צחק על אנשי TBS, שגם לא הבינו בהיאבקות, כי שילמו לסטינג, ריק פלייר ולקס לוגר יותר כסף. הוא אמר שהם מארקים כי שילמו לפלייר 750,000 דולר לשנה כאלוף עולם, כי התואר הוא יצירת הארגון. מה שגרם לשכר לעלות הייתה התחרות- אם היו מקצצים את פלייר עד ל-300,000, הוא היה עוזב ל-WWF שם ירוויח יותר. אולי חש שאפשר לשחרר אותו וליצור כוכבים חדשים שיקבלו פחות. הוא עוד חושב ככה. הוא לא הבין שוורן גאנייה, אותו שיבח, ניהל את העסק שלו ככה, וגם עם חוזה ב-ESPN הוא היה בדיחה בחמש השנים האחרונות בגלל זה. הקהל נאמן לכוכבים. הבעיה של סמאקדאון הייתה כשהקהל הבין שהיא תוכנית סוג ב', והקהל תומך בליגה הגדולה. כששני ארגונים הצליחו בטריטוריות- וזה היה מוגבל- או באופן לאומי לאחרונה, זה היה כי התווכחו מי יותר טוב ושני הארגונים נראו גדולים.
כשהוויכוחים לגבי מי טוב יותר הסתיימו ב-1991 וב-1999, מי שהפסיד נפל. זה לא שהפוך היה טוב- פול היימן, שלא הצליח להשיג משאבים להתחרות, הבין מה חיסל את גאנייה, כי עבד בטריטוריה הגוססת והבין בהיסטוריה. הוא ניסה לשמור על המתאבקים ולשלם להם יותר ממה שהארגון הצליח, אבל זה עובד לזמן מוגבל לפני שזה מחסל אותך. זה מה שארגונים ביפן וב-MMA ילמדו בקרוב. היימן, שניסה לבנות סביב ECW ולא המתאבקים, איבד מעריצים כשמתאבקים שלו עזבו אותו. ביל וואטס ראה את העתיד ס-1985, והבין שאו שיהפוך ללאומי ויעשה מוצר טוב יותר מיריביו, או יחוסל כאזורי למרות שעוד היה מוצלח. הוא ידע מה הסיכונים וחוסל כשניסה לשרוד. אבל בכל מקרה הוא היה מפסיד, ולא בגלל שלא הבין את השוק אלא בגלל השוק.
במקום שהטריטוריה תהיה ג'ורג'יה, הכבלים הפכו את הטריטוריה לכל ארה"ב וקנדה. לקבור ראש בחול ולנסות להעמיד פנים שה-WWF לא קיימים, לנהל עסק כאילו הוא מונופול ולחשוב שמתאבקים הם כלום כאילו אתה שליט כל יכול בשנות ה-70 כבר לא עבד. החצי השני גרם לך להבין שהוא מעולם לא הבין את זה. אבל חשוב לציין- בזמנו, אולי אנדרסון היה בוקר טוב, לפחות עד 1979 בערך. הפיוד שלו מול דאסטי רודס היה קלאסי, הפייס הכי כריזמטי בעסק מול איש הפרומואים ההיליים הכי טוב אז, עם אנגלים מאוד אלימים. אנדרסון אמר שהפיוד מילא את האולמות חודשים וזה מגוחך, אבל הוא היה מאוד מוצלח. אין ספק שהוא היה ההיל הכי גדול בג'ורג'יה וקרוליינה, ומעל כולם במדינה. אנדרסון נתן פרומו מעולה, שג'ים קורנט מראה לכל מתאבקי הפיתוח. הוא היה פייס לקצת זמן, אחרי הפיוד עם דאסטי, שבו הוא שיתף פעולה עם איבן קולוף. קולוף היה רוסי שנוא ואנדרסון הפך לפייס והיה בפיוד מולו. באנגל כל כך זכור עד ש-25 שנה לא שכחו אותו, אולי היה בצמד עם כל הפייסים הגדולים מול קולוף ושותפיו. דאסטי היה בפיוד עם המתנקשים וחטף. הוא ביקש מאנדרסון להיות השותף שלו. זה נבנה במשך שבועות לקרב כלוב. כל צד בחר בשופט- המתנקשים בקולוף. אולי ודאסטי בחרו בג'ין אנדרסון, שלא היה המון זמן באזור. כשהכלוב ננעל, זה היה הסוף של דאסטי, וכולם תקפו אותו. הקהל ניסה לעזור לדאסטי. הפייסים טיפסו על הכלוב אבל ההילים העיפו אותם ותקפו את דאסטי חודשים. אנגל דומה קרה כשריק פלייר עשה את זה לדאסטי, אבל זה היה מדהים.
אולי נאם שנאלץ לנשוך את הלשון כשנסע עם טומי ריץ' ומר רסלינג 2, וחיכה שדאסטי יבקש ממנו לשתף פעולה כדי שהוא וג'ין יוכלו לבגוד בו כמתוכנן. זה היה קלאסי, אחד מהפרומואים הגדולים בכל הזמנים. הוא אמר שג'ין לא סבל את זה ולכן עזב את ג'ורג'יה, כדי לא להיות נחמד לפייסים. זה היה נהדר, כי אז, לארס אנדרסון, עוד אח מזויף- ג'ין היה אנדרסון אמיתי- הגיע כשותף של אולי כצוות ההריסה ממינסוטה. אולי אמר שרימה את אחיו ואפילו את קולוף כי לא סמך על אף אחד חוץ מג'ין. אבל כמו שאולי תמיד עשה, לארס פוטר לפני הפיוד מולו. בזמנו לא עשו אח מול אח כי זה לא היה אמין, אבל הפיוד היה מאוד אמין. ג'ורג'יה, שבעקבות קיצוצים הייתה רווחית ב-1983, נראתה כמו ארגון מתפרק- אנשים קיבלו פוש ונעלמו. אנדרסון פיטר את כולם, מסיבות טובות גם כי המון התמכרו לקוקאין והבריזו. אבל אי אפשר לפטר כל כך הרבה בלי להרוס הכל. הארגון עשה אנגל מדהים עם רודי פייפר, אז היל מוביל ופרשן. דון מוראקו בטעות פגע בגורדון סולי בקטטה. פייפר עזר לסולי והפך לפייס. בזמנו, כשהיל כמוהו עשה טרן זה היה נהדר. אבל המומנטום חוסל- מוראקו פוטר מיד אחר כך. ג'רי לולר החליף את מוראקו באומני, ונתן את הראיונות הטובים בטריטוריה מזה שנים, עם ציניות אדירה- הוא שאל את סולי אם הוא כאן כדי לראיין או כדי להתערב, ואמר לו לשמור אוויר כדי לנפח את הדייט שלו. כדי לבנות את זה נכון, פייפר לא הופיע כשלולר בנה היט. בנו לחזרה של פייפר, ולאנגל לפני הקרב. אבל פייפר פוטר שבוע לפני, והקרב של לולר-טומי ריץ' הביא 3,000 איש. ג'ורג'יה הייתה מאוד רווחית עד 1979, גם לפני אנדרסון. הוא התחיל בוקינג ב-1976, כשהרווחים היו 1.5 מיליון לשנה, והכנסות של 4 מיליון. הוא אמר שהיו 6 מיליון, אולי בגלל מישיגן ואוהיו. התחושה הייתה שהבוקר המוביל בדרום מזרח המדינה היה ג'ורג' סקוט מקרוליינה. ג'ים בארנט, ששיבח את אולי וזה לא היה הדדי, אמר שעשה עבודה טובה, אבל גם חשב שסקוט היה גאון, וגם חשב שג'רי ג'ארט, אדי גרהאם וביל וואטס מעל אולי.

YossihNew · 3/9/24

הארגון הפסיד כסף ב-1980, אבל זה היה כשאולי פרש וניהל מנסרה. הטריטוריה הייתה אסון- רוברט פולר נתן לעצמו בוקינג עם סטן פרייזר מול הפריבירדס. כשבארנט החזיר את אולי תמורת 2,400 דולר לשבוע ו-3% מג'ורג'יה, ו-5% ממישיגן ואוהיו- הם עוד היו בחובות. אולי לא היה הבחור שקיבל הכי הרבה כסף פרט לאלוף ה-NWA- אנטוניו אינוקי ואנדרה הענק הרוויחו יותר, ואולי בוב באקלנד- אבל הוא היה בפסגה. אבל העסקים הפסידו כסף. בארנט רצה את פייפר ב-1981. בניגוד למה שג'סי ונטורה יטען, פייפר היה הפרשן ההיל המוצלח הראשון, ועם המחלוקות והכוכבים, ג'ורג'יה השיגה 6.6% כל יום שבת אצל טרנר, וגם די יפה לתוכנית הלקט בראשון. פייפר אמר שבארנט שילם לו 5,000 דולר לשבוע, בארנט אמר שלחודש, ואנדרסון אמר 3,000 לשבוע. פייפר בא רק לתוכנית בשבת ולא התאבק חודשים כי עבד אצל קרוקט. בהתחלה בארנט צדק, אבל אז כשפייפר התחלק בטריטוריות היה צריך לשלם לו המון כדי שיתאבק ויפרשן. פייפר ירד על פייסים, בעיקר על בוב ארמסטרונג, שהיה בצמד עם בנו הטירון בראד. בוב היה דברן נהדר בסגנון הדרומי ואגדה באלבמה, אבל הוא עבד יותר בג'ורג'יה במידקארד. אחרי חודשים שחיכו לפיוד ביניהם בלי שנגעו אחד בשני, השניים התקוטטו באולפני TBS לקראת קרב הבכורה של פייפר. באומני הגיעו 4,000 לכל מופע, לא טוב לאולם יקר עם רוסטר כזה. הקרב שלהם הביא 12,000- שיא לימי חול מזה שנים. בארנט לא התערב עם הבוקינג אבל החליט שפייפר צריך לנצח נקי תוך שתי דקות. ארמסטרונג לא היה פייס מוביל ופייפר היה צריך להיבנות לריץ' ודאסטי. בסוף הייתה פסילה כפולה- אולי לא רצה שמישהו של קרוקט ינצח, הוא עבד רק באטלנטה. פייפר לא הצליח יותר באטלנטה ואולי אומר שזאת הייתה טעות. אנדרסון אמר שג'ים בארנט, שחי בגדול, גרם להפסדים. בארנט אמר שסגירת האודיטוריום של אטלנטה פגעה בטריטוריה. אולי אמר שהם הצליחו כל לילה, אבל בזמנו הם הכניסו 6,000 דולר כל לילה, וההצלחה הייתה בימי שישי באטלנטה. בשנות ה-70, הם ערכו מופע כל שבוע באודיטוריום עם 5,100 איש, ושכירות של 600 דולר. המופעים הגדולים יהיו באומני, עם 5,000 מעריצים כדי להצליח, אבל עם 17,000 מושבים זה תמיד היה יותר רווחי ומיוחד, כשכוכבים גדולים טסו לשם. כשהאומני הפך לאולם המרכזי, המופעים לא היו מיוחדים, ובמקום רווח מובטח כל שבוע הם הפסידו כסף.
אנדרסון וג'ים ווילסון לא הסתדרו אחד עם השני, אבל בארנט, שחי כמו מיליונר והרוויח 140,000 דולר לשנה כנשיא הארגון, הוא הרע בעיניהם. כשדיבר על WCW, אנדרסון אמר שאריק בישוף הוא ג'ים בארנט ג'וניור. אבל עם כל הירידות שלו על הבזבוזים של בישוף, הוא לא אמר שב-1997-98 WCW הייתה יותר רווחית מג'ורג'יה בכל שנות ה-70. בישוף כן חיסל את הארגון אבל גם הוביל אותו מהכנסות של 30 מיליון להכנסות של 250 מיליון, הארגון הרווחי עד אז בהיסטוריה. אנדרסון אמר שבארנט חי כמו עשיר, ובסוף 1982 בעלי המניות הדיחו אותו והשתלטו על הארגון. בארנט מכר מניות ועבד אצל וינס מקמהן האב, ואז עזר לווינס הבן להתרחב, בעיקר בגלל הקשרים שלו בתעשיית הטלוויזיה, עוד 30 שנה קודם לכן. למרות שהרייטינג נשאר טוב, רק לתחנה היה אכפת מזה כי הם לא הרוויחו מהפרסומות. הרווחים ירדו, ועלייה מ-6.2% ל-6.6% ברייטינג לא הייתה חשובה כמו עלייה מ-25,000 דולר באומני ל-35,000. אולי אמר שאיזן את הארגון ושהבריסקוז היו טיפשים שמכרו לווינס עבור 750,000 דולר, כשקרוקט השיג על הטריטוריה 9 מיליון. אולי לא ידע איך לשחק את המשחק, וקרוקט או וואטס היו משתלטים על הטריטוריה בכל מקרה, אז היה לבריסקוז מזל למכור משהו. הם עשו החלטה טובה- בעיקר ג'ראלד שכבר עובד שם 20 שנה.
הבעיה הגדולה היא האמינות. אנדרסון בא מתקופה מלאה בבולשיט. קשה להם לספר את האמת. זה לא הטבע שלהם, ועד לאחרונה לא יכלו לבדוק. אפילו לו ת'אז שיקר לפעמים. כל הספרים האלה טועים, כי זיכרון לא מושלם, ואמנם יש תיעוד, ועדיין לא מושלם עבור פעם. לאחרונה היה ראיון עם דאטץ' סאבאג', שהיה כוכב מאוד גדול בצפון מערב המדינה וגם היה בוקר. הוא דיבר על כל ההצלחה של הטריטוריה שלו, ושמילא את האולם בסיאטל 23 פעמים רצוף, אבל זה אולם של NBA. אם זה היה נכון, כולם היו רוצים לעבוד שם. ואז הוא אמר שעבד עם פאט פטרסון בסן פרנסיסקו על תואר ארה"ב, שהטריטוריה מתה ורוי שיר היה צריך עזרה, והפיוד הוביל ל-95,000 דולר בקאו פאלאס. קודם כל- הקאו פאלאס הכניס 56,000. העסקים היו טובים בסן פרנסיסקו אבל לא מעולים פרט לבאטל רויאל בינואר. סאבאג' היה וורקר טוב, ביגמן די זריז שידע לדבר. הוא השתמש בפיילדרייבר בריצה על ג'וברים שפונו באלונקה וזה היה נדיר. לפני פטרסון הוא יצא אובר על פיטר מאיביה, וזה גרם למהומה של הסמואים. הקרב הביא 6,000-7,000 איש, והכניס 25,000-30,000 דולר, מעט מתחת לממוצע. סאבאג' אמר שהוא תמיד הציל לשיר את הטריטוריה אבל הוא לא עבד בעוד מיין איבנט- פרט לבאטל רויאל שהגיעו אליו אנשים מבחוץ.
זה שהוא מספר על מילויי אולמות בקרוליינה וג'ורג'יה שפשוט לא היו מלאים אז- האומני וגרינסבורו קולוסיאום רק בחגים, בחג ההודיה וחג המולד, פעמים ספורות באותו העשור- לא היה בלתי צפוי. אולי הוא לא היחיד שעשה את זה, אבל הוא צוחק על אחרים שעושים את זה. הוא גם אמר שהתאבק עם וואהו מקדניאל ופול ג'ונס במשך שעתיים, אבל זה היה בעצם שעה וחצי. מה שהטריד, והיה קשה להתעלם ממנו, זה שאמר שבג'ורג'יה שילמו למתאבקים 35% מההכנסות. כבעלים ובוקר הוא אמור לדעת, ואת זה לא שוכחים. אבל עדויות של בארנט בתביעות חשפו שהם קיבלו 15%. בסנט לואיס קיבלו 32% לאחר מס, וזאת הייתה העיר בה כולם רצו לעבוד. כשהפך לבוקר ב-1976, הוא טען שמחג ההודיה עד אפריל, הם מילאו את האודיטוריום או האומני כל שבוע. אבל במרץ 1977 הם הביאו 18,000 דולר, כשהארלי רייס הגן על התואר, ובאפריל הם הביאו 13,000 דולר. תקופה כזאת הייתה ידועה בעסקים אם זה היה נכון. כשדאסטי הפך לפייס בפלורידה בקיץ 1974, הם מילאו חודשיים רצוף את מיאמי עם 5,000 איש, וזה הפך את דאסטי לכוכב ענק במשך עשור. אבל אלו בטריטוריה זוכרים שאטלנטה הייתה מלאה לפני כן- ג'ארט היה הבוקר, ובמשך שלושה חודשים הם הביאו 5,100 איש כל שבוע לאודיטוריום, לאחר שמר רסלינג 2 בגד במר רסלינג. הרעיון של 20 שבועות רצופים של 17,000 איש הוא לא נכון. אולי אמר שהוא וג'ין הרוויחו 140,000 דולר ב-1976 ו-180,000 ב-1977, וב-1978 הרוויח יותר מ-200,000 דולר. זה ממש מוזר. המון אנשים אמרו שזה מגוחך- מעטים הרוויחו יותר מ-100,000 דולר, ואלו היו כוכבים גדולים שעבדו בערים גדולות וביפן. ג'ורג'יה לא הייתה טריטוריה קטנה, אבל לא הכניסה מלא כסף, כי לא היו לה ערים גדולות כמו השאר, למרות שהאומני נחשב לאחד מהמקומות הגדולים אז. הכוכבים בטריטוריות באותה התקופה, כמו וואהו מקדניאל, הרוויחו 50,000-70,000 דולר לשנה. ברונו סאמארטינו, אז אלוף ה-WWWF, הרוויח 200,000 דולר לשנה, ואולי אומר שג'ין הרוויח את זה. בילי גרהאם כאלוף הרוויח פחות מזה ב-1977, והוא מילא את הגארדן בכל מופע חוץ מאחד בין מאי לדצמבר. ריקי סטימבוט שהיה פייס מוביל בקרוליינה, שהייתה גדולה מג'ורג'יה, וגם בטורונטו שהייתה עיר מצוינת, לא הרוויח 100,000 דולר- אלא קצת מתחת- עד שהגיע ל-WWF.
יותר מגוחך זה שאם הטריטוריה הכניסה 4 מיליון דולר כמו שהכניסה, ושילמה 15% מזה למתאבקים, אז הם היו מרוויחים 600,000 דולר, ובין 280,000 ל-360,000 ילכו לאנדרסונים לבד, שלא היו הכוכבים? מי שמשכו קהל בשנות ה-70 היו טים וודס וג'ק בריסקו כאלוף עולם שעבד יותר באטלנטה, כי היו לו מניות בארגון, ואז מר רסלינג 2, ובסוף העשור דאסטי. הם אולי הרוויחו בונוס על בוקינג, אבל זה לא מתאים למספרים. הפעם היחידה שהאומני התמלא ב-1977 הייתה ביולי, עם 76,000 דולר למופע של אנדרה הענק. ג'ין ואולי הרוויחו 1,250 דולר, 1.6% מההכנסות. זה היה השיא של הטריטוריה. בארנט אמר ששניהם קיבלו 1,000 דולר לשבוע. לפי אחרים, מיין איבנטרים הרוויחו בין 900 ל-1,300 לשבוע. בארנט אר שפיצול הצמד ב-1977 קרה כי אולי אמר שצריך להיפטר מג'ין, ואז ביקש העלאה ל-2,000 דולר לשבוע. אולי אמר שג'ין היה פצוע בצוואר ושכנע את ג'ורג' סקוט להחזיר אותו לקרוליינה כדי שיהיה קרוב לבית. אנדרסון שונא את המקמהנים, בצדק. לא ידוע עד כמה וינס פגע בו במלחמה, אבל במלחמת ההיאבקות היו טריקים ואין קדושים. קינאו שניו יורק התפרסמה יותר מקרוליינה בשנות ה-70, כשהמוצר שלהם היה יותר טוב, ומי שגר בדרום וושינגטון וראה את שניהם ידע את זה. אנדרסון לא עבד ב-WWWF, ולא אמר שום דבר טוב על אף וינס. הוא אמר שהיו מלא בניו יורק, אז מילוי מדיסון סקוור גארדן, כמו שווינס האב עשה, לא היה מרשים. אבל כשאנדרסון שיתף פעולה עם גאנייה וג'ים קרוקט ב-1984 במדולנדס, זה לא היה קל כל כך. הוא אמר שהוא הגיע למדולנדס במאי 1984 כתגובה להתרחבות של וינס, והם מכרו 22,000 כרטיסים מראש, אבל בגלל גשם לא קנו עוד כרטיסים. כן, זה היה נכון שהיה מזג אוויר רע, אבל אין כמות כזאת של אנשים במדולנדס- הם הביאו 12,000 ל-127,900 דולר. היחידים חוץ מהמקמהנים שהצליחו בניו יורק לפני WCW היו ה-AWA וה-NWA, כפרו רסלינג USA בתחילת 1985, כשסרג'נט סלוטר פוטר בגלל ניסיונות האיגוד שלו, והארלי רייס ופלייר נלחמו גם, מול 17,000 דולר. המופעים עם סלוטר, הרוד ווריורס, פלייר ודאסטי ירדו ל-5,000 איש והניסיון נסגר. לארגון חיצוני, בולטימור ופילדלפיה, שאהבו דם ועבודה, היו קלות יותר.
רבים אמרו שאולי שקרן. זה תמיד מילה כנגד מילה, פרט לברט הארט או כשיש מספרים שמוכיחים אחרת. אולי עצמו, אחרי שראה שברט המשיך להתאבק בג'ורג'יה אחרי שכביכול פיטר אותו על הברזה- ברט אמר שהתפטר כפי שכתב לנו- אמר שהוא טעה. הוא אמר שסטו הארט התלונן על הפיטורין ואולי אמר שזה בגלל ההברזות, אבל אולי זה היה בן אחר. אבל אף אחד אחר חוץ מברט לא עבד אז בג'ורג'יה. כולם גם צחקו על הסיפור שלו של הזכייה של ריק פלייר באליפות ב-1981. לטענת אולי, הוא היה האחראי לזה, כי רצה שפלייר יעזוב את קרוליינה אחרי שהרס את הטריטוריה והציע לאדי גרהאם את פלייר כאלוף. אבל פלייר נחשב לאלוף פוטנציאלי מאז 1975. ג'ק בריסקו התאבק מול פלייר בסוף הכהונה שלו, וידעו שקרוקט ג'וניור רצה את פלייר אלוף עולם. פלייר אפילו חשב שהוא, ולא הארלי רייס, יוריד את התואר מטרי פאנק בפברואר 1977. בסוף 1980, לפני הקרב של פלייר-אולי שלא משך קהל, כבר הוחלט שפלייר, טד דיביאסי שהיה אז וורקר טוב ונקי שדומה לבריסקו, ודאסטי יהיו אלופים. דיביאסי לא זכה כי בדרום מזרח המדינה שאלו אם יוכל להביא קהל. פלייר זכה בתואר בספטמבר 1981. הפיוד שלו מול אולי היה חלש- הם הביאו 4,000 איש בגרינסבורו. לעגו לאולי כבוקר, כי הוא היה היחיד שלא ראה את ריקי סטימבוט כמיין איבנטר והטריטוריה ירדה. אבל הרעיון שפלייר השיג את התואר כי לא משך קהל ואולי זרק אותו הוא רעיון מגוחך. ה-NWA לא הפכו אנשים לאלופים כדי שיעזבו טריטוריות. ולמרות זאת, הפרטים על חיסולה של ג'ורג'יה והרכישה של וינס, כולל השנאה שלו לעורכי הדין שלא עזרו לו, מעניינים ביותר.

YossihNew · 3/9/24

מה שלא מקבלים זה את שאר הקריירה של אולי, כמו ג'ק בריסקו. הוא מוותר על הפור הורסמן, שעבור המעריצים הצעירים זה מה שעשה. הוא עבר ישר מאטלנטה ב-1984, ל-WCW ב-1989, ולא דיבר הרבה חוץ מזה שאמר שדאסטי בזבז המון כסף והרס את קרוקט. אבל שוב- זה גם היה קשור למתחרים. המטוס הפרטי וסגנון החיים היו מטורפים, אבל קרוקט ניסה להתחרות עם וינס בלי הכנסה מתאימה. למרות שהרוסטר היה נהדר, זה נהיה עבש והקהל עזב. הארגון האיץ את זה עם ההוצאות, אבל כמו וואטס, זה לא היה נגמר אחרת. אנדרסון גם ירד על אנשים כמו האלק הוגאן וריק פלייר שהתאבקו, ואמר שפרש ב-1984 עם יותר כסף ממה שהיה צריך. אבל הוא היה בפור הורסמן, והוא לא אוהב לדבר על זה כי הוא שונא את פלייר וארן, והוא היה שם גם ב-1990. הוא היה היל נהדר כשההורסמן בגדו בסטינג, וזה היה אמור להוביל לזכייה הראשונה שלו בתואר ה-NWA. אולי סיים את הקריירה כשנפצע בקרב זוגות עם ארן מול האחים סטיינר. הוא עבד ב-WCW בשנות ה-90 כבוקר ומאמן. הוא מדבר על עניינים כספיים, ובחלק מהמקרים הוא שכח דברים. הוא אמר ש-TBS היו טיפשים כי אצלו ויידר עבד ב-600 דולר ללילה, והם שילמו לו 750,000 דולר לשנה במשך שלוש שנים. אבל הוא שכח שוויידר הרוויח 15,000 דולר לשבוע בניו ג'פאן. כש-TBS רצו אותו באופן מלא, הם לא ישלמו לו 600 דולר. אפשר לפקפק אם היה שווה את זה, הם הפסידו כסף כשהיה אלוף, אבל אם רצו אותו, היה צריך לשלם לו.
אולי אמר שיש אלפי האלק הוגאנים, אלפי רנדי סאבאג'ים ואולי לא אלפי ריק פלייר, אבל הם יכלו למצוא מישהו טוב ממנו. הוא אמר שיש אלפי לקס לוגרים במכון הכושר, זה די קרוב. אבל למרות שלוגר אכזב, הוא היה כריזמטי מאוד. טסט, למשל, אם היה עובד בטריטוריה היה בולט בהתחלה ומצליח להתפרסם כמו לוגר. אבל באו המון אנשים כמו לוגר והוא היה בר מזל, ולא היו כמוהו. להיות במקום הנכון ובזמן הנכון זה חלק מהתעשייה. הוגאן היה הכוכב ב-1984-85, אבל הוא היה להיט אפילו ב-WWF ב-1979, ולגמרי ב-AWA ב-1981 וביפן. הוגאן היה הכוכב הכי גדול בשנות ה-80 גם בלי וינס. אולי היה הופך את ורן גאנייה ללאומי, אבל גאנייה לא היה מצליח כמו וינס. ה-AWA הייתה מלאה באנשים בגילאי 40 ו-50, שמשכו בדנוור, מיניאפוליס, מילווקי, שיקגו וויניפג כי שלטו שם עשורים. גם עם הוגאן, פאט פטרסון וריי סטיבנס, ה-AWA לא הצליחו בסן פרנסיסקו, כי ברון ואן רשקה, מאד דוג ואשון, גאנייה, קראשר ואחרים היו מבוגרים מדי. התרחבות לניו יורק, פלורידה, ג'ורג'יה או קרוליינה, שם המתאבקים היו צעירים ומהירים יותר, הייתה נכשלת. הם היו נכשלים באולמות גדולים. הטריטוריות היו שורדות קצת יותר אבל הן לא היו שורדות את שנות ה-90 והעסקים היו שונים. לוגר היה פוטוגני כשהמגזינים היו זקוקים לו, והיו אחרים אבל הקהל חשב שמראה טוב חשוב והיה קל למכור אותו. עכשיו רוצים יותר מזה. הוא לא ראה את הוגאן כמישהו יותר ממה שהיה ב-1979, כשהגיע לטריטוריה ונפטרו ממנו. ברור, אבל היו סיפורים אחרים. הוגאן, שהוא פחות אמין, אמר שפרש כי לא הרוויח כסף, והלך לעבוד ברציף. זה לא נכון, הוא עבר משם לחוף המפרץ ול-WWF. בארנט אמר שהטריטוריה הייתה קטנה, וטרי בולדר הציע שחבר שלו, שלא היה מוכשר- ברוטוס ביפקייק- יקבל עבודה, ועזב כשזה לא קרה. אולי לא העריך את הוגאן ואמר שלא יצא אובר כי הקהל ראה כמה היה רע, אבל הוא הצליח להביא קהל בערים החודשיות. העניין היה שהוגאן כבר הצליח בממפיס ובחוף המפרץ, בערים שבועיות. הוא ואנדרה די הצליחו באלבמה וטרי פאנק המליץ עליו בגלל זה. אולי עד עכשיו רואה את רנדי סאבאג' כשחקן הבייסבול שקיבל עבודה בגלל אבא שלו, ולא דיבר על כמה שהיה נהדר בשיאו. אולי לא הבין היאבקות מודרנית ולכן לא הבין את הוגאן. כשדיברו על רסלמניה 3, הוא אמר שמצד אחד אפשר להגיד שהוגאן הביא את הקהל, או שהוגאן היה בר מזל והיה בקארד ביום שהגיע המון קהל. הוא אמר שהוגאן לא ידע להביא קהל, וזה מגוחך כי הוגאן הכניס מלא כסף. אוקיי, ברסלמניה 20, היה לטריפל אייץ', כריס בנואה ושון מייקלס מזל כי האירוע הביא קהל. אבל ב-1987 הוגאן-אנדרה היה הסיפור. הוא לא חשב שפלייר מושך קהל לבד, ואמר שמי שחושב שפלייר וורקר טוב לא מבין. אולי חשב שאנשי WCW לא הבינו כי הם חשבו שמתאבקים הם כוכבים, אבל הפרומוטר והבוקר היו אלו שעבדו על הקהל.
הוא לא לגמרי טועה, כמו שאוסטין מראה. אם אוסטין לא היה ב-WWE כשהיו חסרים להם מתאבקים, והיה בולט והם היו מקדמים אותו, הוא לא היה משיג את מה שהשיג. אבל וינס נתן להמון אנשים הזדמנויות ורק הוגאן ואוסטין הצליחו ככה. הפרומוטר נותן הזדמנות, אבל כדי שזה יעבוד גם המתאבק צריך למכור כרטיסים. ב-25 השנים האחרונות, היו הוגאן או אוסטין, ומעטים אחרים הצליחו בצורה הזאת. להגיד שיש 1,000 כאלה זה לא נכון. אולי דיבר על המקרה המפורסם בו נדקר בגרינוויל והחמיץ יום עבודה אחד. בזמנו למתאבקים היה דרייב גדול, ובשנות ה-80, בלי חוזים מובטחים, אם נפצעת ולא עבדת, לא קיבלת תשלום. ברור שב-WCW בשנות ה-90 ניצלו את זה. רנדי אורטון החמיץ קצת זמן עם בעיות שקדים, אבל כמה מהר הארלי רייס היה חוזר? ג'וני סווינגר חזר שבוע אחרי ניתוח בתוספתן. קורט אנגל עבד עם צוואר שבור. רבים קרעו את השריר הדו ראשי ועבדו במקום לעבור ניתוח. היית צריך להאכיל את המשפחה שלך. היאבקות השתפרה והאנשים יכולים לקחת חופש, אבל דרישות אחרות קיצרו את הקריירה, כי בשנות ה-70 הקריירות היו ארוכות יותר. אבל לפחות אנשים חוסכים יותר.
אולי גם צודק. WCW, מההתחלה, שכרה אנשים שלא הבינו כמו המעריצים על ההיאבקות והמוצר. ג'ים הארד היה בחור נחמד אחרי שקילל, וניסה ללמוד, אבל לא הצליח. הוא עבד עם סם מוצ'ניק ולא הבין למה הצליח. הוא לא הבין היאבקות והקשיב לאלו שלא הבינו, או לאלו שניסו לעבוד עליו. קיפ פריי היה נחמד וניסה לעשות את הדבר הנכון וללמוד, ומשכו אותו לכיוונים שונים. הארגון נלחץ כי שילם להמון אנשים, פול היימן קיבל 250,000 דולר כמנג'ר, ובריאן פילמן קיבל 225,000 דולר. וואטס ידע על היאבקות יותר מכולם, אבל לא צפה חמש שנים והכל השתנה. וואטס רצה לחזור לעבר והבריח את כולם כי המתאבקים התקדמו. שרון סידלו באה מתחום הטלוויזיה, והתחתנה עם אולי, שצחק שאפילו אשתו לא ידעה כלום בתחום. אריק בישוף כן הבין קצת בהיאבקות, לא גאון אבל לא טיפש. הוא היה כריזמטי וידע להקסים אנשים. בישוף חשוב ביותר לתחום- הרעיון שלו להפוך את התוכניות למופע ענק הציל את התעשייה שחשבה רק על האוס שואוז. אבל מעטים הארגונים שעלו מהר וקרסו מהר כמו WCW, ועוד היה לו רוסטר טוב. בטווח הארוך, בישוף פגע יותר מעזר. הוא הרס ארגון ומורשת ומיליוני מעריצים כבר לא צופים והמון אנשים מובטלים. לאחרים הוא נתן הזדמנות להרוויח יותר ממה שהרוויחו בחייהם. אם ארגון של 30 מיליון דולר לשנה שהפסיד מיליונים כל שנה אבל עם רייטינג טוב היה נשאר ב-2001, כש-AOL קנו את טיים וורנר, זה היה אחרת? אם ג'יימי קלנר, ששנא היאבקות, היה עוד אחראי על TBS, אז לא. האם עוד רשת הייתה לוקחת אותו? זה לא קרה ב-2001 למרות ההצלחות. אלמלא טרנר שתמך בהיאבקות, המותג הזה היה פושט רגל ב-1989, ובישוף לא היה מצליח ליצור את התעשייה מחדש. הלוואי שמישהו מבפנים היה חושב על זה יותר. זה היה נהדר. הספר הזה גם מומלץ, הוא טוב ורע. הוא מדבר על תקופה חשובה ביותר שלא תחזור. יש לקחים, שניסה להעביר והעביר בלי כוונה. יש המון ספרים בהם אנשים היו נחמדים מדי, וזה לא היה ככה. פרט לג'ין אנדרסון, בוב רופ, לו ת'אז, גאנייה, סטן האנסן ודני הודג', הוא לא אהב אף אחד. דעתני במיוחד. מסכימים עם חלק ומתנגדים לחלק, אבל חושבים על הספר.
אי אפשר לדבר על הספר בלי זה שאולי כועס שהוא לא בהיכל התהילה של האובזרבר. זה לא סתם פרק, הוא מדבר על זה המון. אפשר להבין אותו- הוא היה כוכב במשך 20 שנה, והיכל תהילה זה סובייקטיבי. כל מי שמתמודד, והוא התמודד לבד ועם ג'ין, הוא מישהו שצריך לשקול אותו. אנשים טובים מלאים באגו. הוא דיבר על זה כבר עם הסופר של "סקס, שקרים ונעילות ראש", שגדל בקרוליינה ותמך בו. אנדרסון כעס שוואהו מקדניאל לא נכנס אז. ב-2001, נכנסו אל סטניקו וליזמאק, ובול נאקאנו שלא הכיר. ג'ין ואולי השיגו 10% מהקולות, במרחק קול אחד מהדחה. הם הודחו ב-2002. הוא ירד על המקסיקנים כי הם בטח קפצו כמו מיל מאסקאראס שרק אותו הוא הכיר. הוא אמר שהבוחרים בורים- חצי מהם מתאבקים שעבדו אצלו- ואמר שהוא היה כוכב גדול ולא יכול היה לנסוע. הוא חש שלא נכנס כי לא עבד בהמון טריטוריות, ובניו יורק, יוסטון ואוקלהומה. הוא אמר שהם הרוויחו כסף בג'ורג'יה, והוא וג'ין היו יכולים להיכנס אם היו מחליפים ארגון כל חצי שנה. זה לא נכון- המתנקשים, הקנטיקאנים, בלק גורדמן וגוליית', טורו טאנאקה ומר פוג'י, ברוט ברנרד וסקאל מרי, ריפ הוק וסווייד האנסן והבלונדינים מהוליווד עבדו בכמה טריטוריות בהצלחה ולא נכנסו- הם לא מתאימים להיכל התהילה.

YossihNew · 3/9/24

האנדרסונים הודחו ב-2002 כי השיגו פחות מ-10% מהקולות. אולי יכול להאשים את החנונים, אבל הוא השיג 4% מהקולות של המתאבקים, ו-16% אצל הכתבים. יש טיעונים לגבי כניסתו. האנדרסונים היו צמד אגדי, הם היו אלופי זוגות בדרום מזרח המדינה, בג'ורג'יה ובקרוליינה. אולי גם היה אלוף עם איבן קולוף ולארס אנדרסון, וגם עם סטן האנסן. הוא היה בוקר מוצלח ולא מוצלח, ופרומו נהדר. לגבי אמריקנים משנות ה-70 ותחילת שנות ה-80- לא רודי פייפר, ריקי סטימבוט, האלק הוגאן וטד דיביאסי כי הם הצליחו אחר כך- מי שנכנס זה פרד בלאסי, ניק בוקווינקל, בובו ברזיל, ג'ק בריסקו, ברוזר ברודי, דיק דה ברוזר, דיסטרוייר, ריק פלייר, דורי וטרי פאנק, ורן גאנייה, בילי גרהאם, בובי הינן, דני הודג', דון ליאו ג'ונתן, ג'ין קיניסקי, קילר קוואלסקי, ארני לאד, ג'רי לולר, מיל מאסקאראס, וואהו מקדניאל, פאט פטרסון, הארלי רייס, דאסטי רודס, ברונו סאמארטינו, השיק, ריי סטיבנס, מאד דוג ואשון, ג'וני ולנטיין וביל וואטס. וואטס נכנס בתור בוקר ופרומוטר, ופטרסון בתור יד ימינו של וינס.
מה שמשותף לכולם זה שברוב המקרים כולם רצו אותם, וחלקם היו אגדות בטריטוריה. בשנות ה-70 היו כוכבי טריטוריות, כמו דאטץ' סאבאג', ששלטו בארגון שלהם, קיבלו כסף טוב והצליחו אבל לא עזבו את הטריטוריה שלהם פרט לכמה מופעים גדולים או ליפן. סאבאג' היה דברן טוב, אבל לא רצו אותו כמו כולם. בריסקו בשיאו היה מבוקש. הוא עבד בפלורידה וכמעט בכל מקום, ותמיד בפסגה. הכסף הגדול היה ביפן, סנט לואיס ויוסטון. לאף ארגון לא היה רוסטר- ליפן היה רוסטר ילידים, ובסוף שנות ה-80 רוסטר זרים. טורונטו וניו אורלינס היו בשיאן מקומות עם מופעים גדולים. אולי עבד בטורונטו עם קרוקט. הוא הגיע קצת לניו אורלינס אבל וואטס אהב את זה בגלל הכבלים באטלנטה. מי שהיו מבוקשים היו דאסטי וריץ'. סנט לואיס ויוסטון הביאו את האטרקציות הגדולות. פול בוטץ' הביא את טוני אטלס, ולא את אולי. האנדרסונים לא היו כוכבים כמו הפאנקים, רודס, בריסקו, לאד, ולנטיין ופלייר. הם היו כוכבים גדולים באזור שלהם, כמו 50-75 איש אחרים שלא נכנסו. אם תשאלו אנשים מאורגון מי הכוכב הכי גדול שלהם, הם יגידו סאבאג', לוני מיין, טוני בורן ובאדי רוז, ופייפר. בכל מקום יש שמות, אבל ברוב המקרים הם לא היו כוכבים גדולים. אפילו אם צמדים לא הלכו לסנט לואיס שהייתה עיר יחידים, גם אחרי שהתפרקו אולי עבד כמתאבק יחידים ולא הצליח בסנט לואיס, כשמוצ'ניק הפך אותה לעיר הכי גדולה פרט לניו יורק. רוב הכוכבים באו כאטרקציות לגארדן, והוא לא. כל ההילים נלחמו מול האלוף בגארדן. פול בוטץ' והפאנקים הביאו את גורדמן וגוליית' מקליפורניה, וגם וינס. בוטץ' הביא את ריי סטיבנס וניק בוקווינקל ממיניאפוליס. הם הצליחו ביפן בניגוד לאנדרסונים. סטיבנס ובוקווינקל הצליחו גם ביחידים, וגם היו יכולים להיכנס כצמד, בניגוד לגורדמן וגוליית'.
היחיד בתקופה ההיא שהיה טריטוריאלי ולא עבד בשווקים הגדולים זה לולר. הוא עבד מחוץ לממפיס, והיה היל נהדר בפורטו ריקו, אבל שלט בעיקר בטריטוריה שלו. אבל לולר שלט בטריטוריה שלו יותר מ-20 שנה, כשב-13-15 הראשונות הוא הכניס המון כסף, וההצלחה שלו הייתה חריגה, כשעד היום זה השוק הטלוויזיוני הכי טוב להיאבקות. אם תשאל את האנשים בממפיס מי הכוכב הכי גדול בטריטוריה, המבוגרים יגידו ג'קי פרגו, אבל הרוב יגידו לולר. אם תשאל בקרוליינה מי היה הכוכב, יגידו פלייר, מקדניאל וולנטיין, והאנדרסונים יהיו בעשירייה, אבל מאחורי רודס, בלקג'ק מוליגן ואפילו סטימבוט. אין טיעון חזק לגבי אולי אנדרסון על פני מארק לווין, דאטץ' סאבאג', לוני מיין, רוקי ג'ונסון, מר רסלינג, מר רסלינג 2, המלך קורטיס, גורילה מונסון, צ'אבו גאררו, פדרו מוראלס, איבן קולוף, דיק מורדוק, ג'ימי סנוקה, בוב באקלנד, מוליגן, קרי ואן אריק, סרג'נט סלוטר, ארצ'י גולדי, קורטיס איוקאה, ג'ון טולוס, קן פטארה, דון מוראקו, פול אורנדורף, באדניוז אלן, גרג ולנטיין, ביל מילר, רד בסטיין, קינג'י שיבויה, פפר גומז, ספוטניק מונרו, באדי קולט, פיטר מאיביה, ספירוס אריון ואחרים שהיו חזקים בטריטוריה אחת ואפילו בכמה. אף אחד מהם בפנים ואת רובם לא שקלו. הם היו אגדות טריטוריאלות וחלקם כוכבים. אפשר לטעון לרובם, אבל ככוכב, אנדרסון קרוב יותר אליהם מאשר האחרים שכן נכנסו. ההשוואה בין שתי הרשימות והמיקום שלו קובעים אם הוא שייך או לא.

YossihNew · 5/9/24

וורק ושוט- 10 במאי, 2004:

המחלוקת בנוגע לקרב של נאויה אוגאווה וסטפן לקו ב-PRIDE גרמה למחשבה לגבי האפשרות שהספורט הזה לא באמת אמיתי, וזה קשור להיאבקות מוקדמת. העובדה שאוגאווה הוריד את לקו בעזרת מכה לרקה הוכיחה שזה לא וורק, אפילו לסקפטיים. אבל כל קרב שוט בטח נעשה עם קצת חשד, בעיקר ביפן, אבל לא תמיד. הקהל של K-1 לא חשב שבוב סאפ באמת ניצח את הקרב שלו. יש המון תפיסות שונות לגבי המעבר לכיוון הוורק בהיאבקות. אף אחד לא יודע מה זה היה ואיך זה השתנה. אפשר למצוא פקפוק כבר בשנות ה-80 של המאה ה-19. זה אולי נכון, אבל היום אולי נגיע למסקנות מוזרות לגבי PRIDE לפי מה שמדווח.
בנוגע לקרבות היאבקות בתחילת המאה, כמעט כולם היו וורק. איפה מסתיים הכמעט? זאת השאלה. ג'ורג' האקנשמידט לקח לקבר שלו את השנאה מול פרנק גוטץ', וזה רמז שלפחות הקרב היה שוט. הקרב השני הוסכם כוורק וגוטץ' בגד בהאקנשמידט הפצוע. לו ת'אז אמר שאד סנטל קיבל תשלום לפצוע את האקנשמידט באימון, אבל רבים לא מסכימים. ת'אז היה שותף לאימונים של סנטל, ואולי ניסה לעזור למורה שלו. אולי ת'אז האמין לסיפור של סנטל. אולי זה אמיתי. אבל היום, כשהציבור יותר מתוחכם, אנחנו מבינים כמה קשה להגיע למסקנות. ההיסטוריונים השיגו המון מידע ב-15 השנים האחרונות. המון דברים לא נכונים. חקרו הרבה יותר את התקופה ההיא, אבל אפילו היום, יש המון שאלות ופחות תשובות. יש שאלה לגבי חלק מהקרבות המפורסמים שכביכול היו שוט, לפני שנות ה-20. החונק לואיס נלחם מול לי וייקוף, ומילדרד בורק נלחמה מול ג'ון ביירס בקרב הנשים הכי מפורסם לפני 1984. אבל השוט והוורק נפרדו רוב המאה. הקרב הכי גדול בשנות ה-70 וביפן היה מוחמד עלי-אנטוניו אינוקי, שוט או שלא. זה היה אמור להיות וורק. עלי, ברגע האחרון, סירב לג'וב. אינוקי לא שילם לו כל כך הרבה כסף כדי שינצח. הם הלכו לזירה אבל לא התאמנו לשוט. זאת הייתה בעיית תקשורת בין שניים שפחדו אחד מהשני. 15 סיבובים, אינוקי שכב על הגב ובעט לעלי ברגליים. הוא פגע לעלי ברגליים אבל אז לא הבינו את זה. הקהל שנא את זה, ביל וואטס אמר שהם אמרו שזה יהיה שוט אבל זה לא קרה- אחד פחד והשני שמח מזה. אבל אם זה היה קורה היום, אינוקי היה מנצח בהחלטת שופטים.
המילה "וורק" הייתה אמורה לתאר את ההיאבקות. הרמאי עובד על המארק, גרם לו להאמין שזה אמיתי. בארה"ב, הם יותר מופיעים. המתאבקים מבדרים את הציבור שיודע שזה מבוים. הם שם כדי לשלוט ברגש, לבדר את הקהל ולעניין אותם. בספורט עם כסף, יש המון אלמנטים של רמאות, וזה נכון גם בטניס. בעולם ה-MMA, יודעים ש-PRIDE ו-UFC דומות אבל שונות. PRIDE ו-K-1 מבדרות. זאת היאבקות עד לזירה, יש אנגלים וסטוריליינים. יש כמה קרבות עם שיתוף פעולה וסיום מתוכנן, כי הם לא באמת יודעים איך לעבוד. המתאבקים מתאמנים, אבל אימונים לקרבות זה שונה ואם קובעים קרב בלי התראה אז ברור שלא תגיע במצב. ויש שם בחור שבכושר טוב יותר עם פחות פציעות.
ב-UFC זה נקבע כמה חודשים מראש. הלוחמים מתאמנים ונכנסים לכושר, צופים ביריב, ולפעמים נפצעים שם. אף אחד לא במצב נהדר. צריך להסתיר פציעות ואז שומעים רק לאחר הקרב על פציעות. חושבים שזאת בכיינות, אבל זאת עובדה. כשמישהו נלחם ב-PRIDE בהתראה של שבועיים, ולא מקבל את היריב עד לקצת לפני הקרב, ולפעמים זה ברגע האחרון, זה שונה. לא וורק, אבל זה שונה לחלוטין מ-UFC. הקרבות יותר טובים וזה יותר מבדר. ב-UFC, ההיסטוריה שלה מונעת ממנה לקבוע תוצאות. ברור שהם מצפים לתוצאה, והם לפעמים גם טועים כי העריכו לא נכון.
יש כמה וורקים שונים. אפשר למכור את הקרב כמו באגרוף. עד היום זה לא ידוע כמה קרבות נמכרו, היו החלטות מוזרות אבל מעטים יודעים מזה, יש מעט שיודעים את זה שמכרו את הקרב. לפעמים המנצח לא יודע. קן שאמרוק אמר, במידה רבה של צדק, שביקשו ממנו להפסיד ב-1995 למינורו סוזוקי בפאנקרייס. הוא עמד להילחם מול דן סאברן על תואר UFC ואז זה היה שונה. פאנקרייס לא רצתה שהאלוף שלה יפסיד לאלוף של היאבקות, כי סאברן היה אלוף ה-NWA. רבים ציפו שסוזוקי ינצח, למרות ששאמרוק חזק יותר. לא ידוע אם סוזוקי ידע את זה. שאמרוק אמר, כשבאס רוטן טען שלא מכרו קרבות בפאנקרייס, שהוא לא יודע בכלל. הרעיון הוא ליפול במכה הטובה הראשונה. זה כולל מתאגרפים שלא יודעים להתאגרף אבל ניתנים לשיווק. מארק גסטינו היה כזה, והוא לא ידע על זה. באטרבין הואשם כמה פעמים בקרבות מזויפים, וחוקרים את זה, אבל נתנו לו להתאגרף מול המון ג'וברים. כאן אי אפשר להוכיח כלום. זאת התוכנית הכי בטוחה והמנצח מנסה לנצח אז לא חושדים בו. אלא אם הוא יודע.
לא טוענים שאוגאווה ניצח בקרב מכור. קשה לדעת. אם צריך לנחש, אולי כן כי זה קרה בדיוק כמו שכולם חזו שיהיה. דייב רק רצה לוודא שאנשים ידעו שהוא חושב ככה לפני הקרב. מצד שני אולי אוגאווה יכול היה לחסל את לקו, אבל זה שהמכה פגעה לא אומרת כלום. זה שונה בקרב מכור. לקו אמר שהיה פצוע בגב ושכנעו אותו להילחם. הוא אמר שאחרי הניתוח יהיה פצוע חמישה חודשים. אם אתה מצפה לוורק, אתה תמצא הוכחות. הידהיקו יושידה-קיושי טאמורה נחשב לוורק עוד לפני שקרה, טאמורה שהוא מלך האמינות המזויפת היה יריב ממש מאוחר. רבים ניסו למצוא טעויות בקרב. עד היום אנשים יגידו שטאמורה לא הגן על החניקה, אבל זה היה ארוך מדי. אולי טאמורה ניסה לפצוע ביושידה וניסה להראות שהוא יכול לנצח. אבל כשביקשו מטאמורה להפסיד ב-RINGS, הוא תמיד הפסיד. לפצוע אדם פצוע ולהביך אותו במקום להעצים אותו זה לא מקצועי. ובקרב הפרישה של טאקאדה הוא היה אמור לעשות ג'וב אם כבר, והוא כיסח שם את המורה שלו.
בניגוד ל-UFC, אצל PRIDE היו כבר קרבות מכורים, המון ניצחונות של נובוהיקו טאקאדה. אחרי חילופי ההנהלה, זה נעלם. אנשים מפקפקים ביושידה, אבל רק הקרב שלו מול מאסאקי סאטאקה מפוקפק. נאוטו מורישיטה, נשיא PRIDE שהתאבד, אמר שיושידה לא מבדר. אז כולם ידעו שינצח בקרב וכעסו כי עשה קרב אמיתי? כי זה מסוכן. עלי סחב המון מתאגרפים לקרבות יותר ארוכים, ובפאנקרייס, שאמרוק, סוזוקי ומאסאקאטסו פונאקי, שבאו מהיאבקות, ניסו לסחוב לוחמים כדי שהקהל יקבל בידור. אז אולי יושידה פשוט מיהר בניצחון? יש את עניין הסיכויים. חושפים את היריב ברגע האחרון ואתה לא בכושר. אולי ימכרו את השופטים, אבל זה לא טוב כי זה לא שולט בקרב. פעם כשרק קראת את התוצאות זה עבד. אנשים קנו מתאגרף אם הם היו מארקים. השופט יכול להיות משוחד, אבל קימו כמעט ניצח את סאפ למרות השופט. הקרב לא היה וורק, אבל זה היה מסריח. וזה לא עבד, K-1 עוד עובדים סביב סאפ. זה די פגע בו בארה"ב. יש כמובן את הוורק- זאת היאבקות שנראית אמיתית. הקרב מלהיב, קשה לעשות את זה כי בקרבות "שוט" יפניים רואים שעושים וורק. זה יכול לעבוד בקרב קצר.
יש את התשלום. למה קווין רנדלמן-מירקו קרו קופ ואוגאווה-לקו היה שונה? אולי זה גזעני. אבל רנדלמן-קרו קופ הסתיים כמו שהארגון לא רצה. קרו קופ מושך קהל יותר מכל לא יפני בטורניר ורצו אותו בגמר. רנדלמן אמור להוציא אנשים אובר, כמו שהפסיד לאוגאווה. הם רצו אוגאווה-קרו קופ. אוגאווה מוכר, מביא קהל, מביא רייטינג. רוצים להגן עליו כתקווה יפנית. מעריצי MMA ומעריצי היאבקות לא מבינים את יפן. גארי גודרידג' אמר שהיאקוזה ביקשה ממנו להפסיד לאוגאווה והוא סירב לכסף ופשוט חטף. אחרים אומרים שזה היה וורק, אבל גם אם כן, הלוחמים לא מספרים על זה. כש-RINGS עשו טורניר וטאמורה הודח, הקהל היפני עזב. בשנה שעברה הם הצליחו כי יושידה הגיע לחצי הגמר וחשבו שינצח. יטסודה-טאמורה היה קרב שהיה ברור שמישהו מהם ינצח ושניהם יפנים. טאמורה היה יותר אהוב ויושידה היה יותר מסוכן. אוגאווה הוא התקווה היפנית היחידה. האם זה מוכיח שקרה משהו מסריח? לא. אבל חוץ מהלוחמים לאף אחד אין מושג.
כבר קרו דברים ב-UFC. אבל זה היה כששני חברים ושותפי אמונים נלחמו. אנטוני מסיאס ואולג טקטרוב נלחמו ב-1995, טקטרוב עמד לנצח אבל מסיאס הפסיד תוך 11 שניות, כדי שטקטרוב לא יתיש את עצמו ויהיה רענן יותר. מארק הול עשה את זה מול דון פריי ב-1996. פריי ניצח את גארי גודרידג' באולטימייט אולטימייט. הם היו תחת אותה הנהלה, פריי כבר ניצח את הול פעמיים והול סירב לפרוש. היה ברור שפריי ינצח, אבל הוא היה עייף ולא רצה עוד קרב. טנק אבוט, שהארגון רצה שינצח כי היה ניתן לשיווק, הפסיד לטקטרוב ופריי בטורנירים. הול אמר שהפסיד מהר לפריי. פריי הכחיש את זה והול לא אמין. UFC קידמו מופע ראשון ביפן לקהל ההיאבקות. הם הציעו המון כסף לג'נצ'ירו טנריו, אולי אמיץ וקשוח, אבל בגיל 47- לא מתאים ל-UFC. זה לא קרה. אז הם רצו את נובוהיקו טאקאדה שהפסיד לריקסון גרייסי. הוא רצה שזה יהיה מול קן שאמרוק, שהיה אז ב-WWF. היפנים הציעו 300,000 דולר. שאמרוק הבטיח ל-WWF שלא יפסיד. ה-WWF הסכימו כדי לקבל כסף, והיום, אחרי הברול פור אול ורסלמניה 15, זה לא היה קורה. היפנים שילמו את הכסף כי רצו שטאקאדה ינצח, וזה נכשל כי שאמרוק וה-WWF לא רצו. ויטור בלפורט רצה לעזוב את האירוע, ו-UFC איימו לבטל, אז הוא בחר ביריב בקרב הכנעות. יש גם הסכמה לא ידועה- ב-MMA אנשים מסכימים לכמה דברים. בזמנו גיא מצגר נלחם מול ג'ייסון פיירן, לשניהם היה שיער ארוך והם הסכימו לא למשוך בשיער. ירדו עליהם בפרשנות.
יש את זה שמגנים על מישהו. דן סאברן, בשיאו, הגיע ליפן לקרב שוט מול מיטסוהירו מטסונאגה. סאברן חשב שזה שוט, אבל לפני הקרב אמרו לו לא לפצוע. הוא היה אמור לנצח מהר ולא לפגוע. זה היה מהיר ומפוצץ ולא פקפקו בקרב, אבל זה היה רק לדקה. זאת לא הפעם היחידה שהסכימו למשהו כשהקרב היה אמיתי. היו מקרים שיריבים הסכימו לא להרביץ למישהו בפנים כי היה לו סרט. וכמובן, יש את הבגידה. מסכימים לוורק אבל בוגדים במישהו. לו ת'אז היה אלוף עולם המון זמן כי הוא יכול היה להגן על עצמו מפני בגידות שקרו בשנות ה-20 וה-30. גם לוחם גדול, שעובד ומוריד מגננות, יכול להפסיד. מאסאהיקו קימורה הוא לוחם מדהים בג'ודו, והיה לו קרב מול ריקידוזאן. הם הסכימו לתיקו אבל ריקידוזאן חיסל אותו והפך לאגדה. ג'ו סטצ'ר, שהיה אחד מהמתאבקים הכי לגיטימיים, הפסיד לג'ו מלשוויץ. סטניסלוס זביסקו גנב את תואר העולם מוויין מון, שחקן פוטבול ענק בלי יכולת. ברט ושון היו שונים, אבל זאת הדפיקה הכי ידועה. המקרה השני תחת וינס מקמהן היה פביולוס מולה-וונדי ריכטר במדיסון סקוור גארדן. טאקאדה גם עשה את זה ב-UWFi לקוג'י קיטאו. קיטאו סירב לג'וב והסכימו לתיקו. אחרי כמה סיבובים, טאקאדה בעט בו ועילף אותו. גם ב-MMA, מארק שולץ חזר מפרישה והסכימו שינצח בקרב שלו, אבל ננעל ונכנע.

YossihNew · 12/9/24

ג'רי ג'ארט והתקף הלב- 31 במאי, 2004:

ג'רי ג'ארט עבר ניתוח מעקפים במשך ארבע וחצי שעות לאחר שחששו מהתקף לב כשתכנן את האירוע של TNA. הוא בתחילת שנות ה-60 שלו, ומצאו אצלו חסימה גדולה בעורק אחד, חסימה משמעותית באחר, וקצת בשני עורקים. זה קרה בשלוש בצהריים כשג'ארט הרגיש סחרחורת ונפל על הכיסא, ואמר שהלב פועם מהר מדי. הוא הובהל לבית החולים בידי ג'ימי הארט וברט פרנטיס, שם מצאו שיש לו קצב לב מוגבר. התרופות סייעו לו. ג'ארט צחק בראיון שסגנון החיים שלו לא בריא לגילו, ויצא מהניתוח טוב, אבל יצטרך להקל על עצמו בחודשים הבאים. הוא אמר שהוא מתעורר ולא עוצר, ואוכל ארוחה אחת ביום, בשש בערב. חוץ מ-TNA, יש לו גם חברת בנייה.
האירוע נבנה סביב זה שג'ף ג'ארט עלה ל-AJ סטיילס בתואר ה-NWA מול רון קילינגס, בקרב מרובע עם רייבן וכריס האריס. חשבו שג'ארט אולי לא יצליח להגיע. ג'ארט, שאמו כריסטין הייתה פרומוטרית ועבדה אצל ניק גולאס, היה כוכב גדול עם ג'קי פארגו וטוג'ו יאמאמוטו בסוף שנות ה-60 בטנסי. ג'ארט היה נמוך ולא נראה אתלט, והיה הפייס הבלונדיני היפה. לא כמו ריקי מורטון, אבל היה מוצלח באותה מידה. טוג'ו יאמאמוטו היה המציל שלו וההילים נפלו לצ'ופים שלו. הוא עזר בבוקינג בשנות ה-70, והצליח בג'ורג'יה במלחמת ההיאבקות, כשאטלנטה הייתה בתקופה הטובה שלה. האנגל הטוב שלו היה מר רסלינג מול מר רסלינג 2.
הוא חזר הביתה ועבד קצת בתור בוקר של גולאס, עד שהוא והכוכב הגדול, ג'רי לולר, עזבו את גולאס. לא היה קשה להביא את רוב המתאבקים איתם, כי ממפיס הייתה עיר גדולה ולולר שלט שם. גולאס גם היה עם מוניטין נוראי בנוגע לתשלום, למרות הגודל וההצלחה בטריטוריה. ה-NWA תמכו בדרך כלל בפרומוטר המבוסס ומנעו מהמתחרים להביא מתאבקים, אבל כאן זה לא קרה כי גולאס היה עם מוניטין רע. גולאס נשאר קצת עם הארגון שלו שהיה בנאשוויל. האגדה אמרה שזה בגלל שניק נתן פוש לבן הלא מוכשר שלו, ג'ורג'. הארגון של ג'ארט הצליח, קודם כשלולר מילא את האולם בקאמבק לאחר ששבר את הרגל- בלעדיו העסקים היו נוראיים- והפיוד שלו עם ג'ימי הארט, המנג'ר שלו לשעבר. גם היה את 1983-85 כשלולר כיכב והפביולוס וואנס- סטיב קירן וסטן ליין- היו צמד פייסי ענק. לפני מקמהן, ג'ארט נלחם באנג'לו פופו. המלחמה הייתה גדולה והמתאבקים לקחו אקדחים כשנסעו ללואיוויל כל יום שלישי. חששו שהמתאבקים של פופו, שכללו את רנדי סאבאג', בוב רופ, רון גארווין ובוב אורטון ג'וניור, יגיעו למופעים ויפריעו. לאחר המלחמה, ג'ארט לקח את סאבאג' לפיוד מול לולר והם עשו עסקים נהדרים, וסאבאג' התגלה בידי ה-WWF. ההיאבקות בממפיס הייתה תופעת רייטינג עד היום- זה השוק הכי נצפה במדינה. בשיא בבוקר שבת, התוכנית החיה בת השעה וחצי השיגה בין 18% ל-23%, בערך 60% עד 70% מהקהל שצפה באותה השעה, מעל כל שוק אחר במדינה. בשיאה, צפו בה יותר אנשים מאשר כל תוכנית פרט לשתיים או שלוש בפריים טיים. היא הביאה בממפיס הבינונית אותו קהל כמו שה-WWE משיגים היום לתוכניות סוג ב' שלהם. פרומוטרים רבים ירדו על ממפיס כטיפשית, או ממוקדת בלולר וביל דאנדי שלא היו גדולים וקשוחים מספיק כדי להוביל טריטוריות אחרות, למרות שלולר היה יכול להצליח, הקונספט של הטלוויזיה הקדים את זמנו. לולר, והפרשן לאנס ראסל, ניסו לעשות מה שג'ארט עשה לגולאס ואיימו להקים חברה משלהם. אבל ג'ארט נתן ללולר 50% מהארגון, ולא סלח לראסל לעולם. הם המשיכו לערוך מופעים בטריטוריה עד 1997, אבל לאחר 1988 הארגון לא ממש הצליח. הם התחלפו כבוקרים, וג'ארט טיפל בענייני העסק שלולר לא הבין בהם, כשלולר היה הכוכב. ג'ארט גם השתלט על דאלאס, הארגון של קווין וקרי ואן אריק, והפך אותו לרווחי שוב, אבל הם הסתכסכו והואן אריקים עזבו. ג'ארט מכר את כל הטריטוריה לג'ו פדיצ'ינו באטלנטה, אבל פדיצ'ינו לא שילם לו וג'ארט הבין שזאת מזימה, כי היה איש עסקים חכם.
בין 1993-95, כשההיאבקות הייתה בשפל בארה"ב, הטריטוריה של ג'ארט, ששילמה בין 25 ל-40 דולר ללילה, והמתאבקים בה עבדו גם בעבודות אחרות, הייתה היחידה שלא הפסידה כסף. היא גם לא הרוויחה, כי ג'ארט הבין שהימים של ההיאבקות האזורית נגמרו, והוא הקים חברת בנייה. בעסק טיפל רנדי היילס. ב-1996, בלי תשלום למתאבקים, ג'ארט, הפרומוטר האזורי האחרון, שערך מופעים שבועיים, עוד הפסיד כסף, והכניס 2,000 דולר בימי שני בממפיס. הוא הבין שהטריטוריות לא יחזרו והחליט לסגור, אבל לא מימש את זה. לולר הציע לו 250,000 דולר למניות שלו, כי בחור בשם לארי בורטון היה מוכן לשלם כסף כדי להרוויח ממכירת הארגון. בקטע מוזר ביותר, נאמר שלולר מכר את כל המניות ללארי בורטון תמורת שני מיליון דולר. חברה מקליבלנד שילמה לבורטון מיליון על חצי מהארגון, ואז הם הבינו שהפוטנציאל להכניס מפרסום בהיאבקות לא עבד, למרות הרייטינג, כמו שביל וואטס וג'ים קרוקט גילו. הם אמרו שהונו אותם, והשופט אמר ללולר להגיע להסכם, כי בורטון לא יכול היה לשלם אבל הוא כן. לולר, שהתראיין נהדר, סירב לכך, וחבר המושבעים האשים רק את בורטון. החברה מקליבלנד ניצחה, אבל לא קיבלה תשלום.
ג'ארט עבד כיועץ ל-WWF ו-WCW בשנות ה-90, וניסה לעזור להם בשידור. הוא ניסה להפוך לבוקר של WCW בשנת 2000, כשקווין סאליבן נכשל. בראד סיגל, שניהל את הארגון, כבר החליט ללכת על וינס רוסו ואריק בישוף. ג'ארט גם ניסה לגייס כסף לרכישת WCW וסיגל לא דיבר איתו. ג'ארט חזר להיאבקות לפני שנתיים עם בנו, והם הקימו את NWA TNA בעזרת רוסו ובוב ריידר. ג'ארט אמר שחשב שהרעיון של אירוע שבועי הוא טוב והוא לא היה צריך משקיעים. אבל הם היו צריכים למצוא מימון שונה, רצו שיגייסו כמה מיליוני דולרים. ג'ארט ניסה לפנות לשידורי טרנר שסירבו לממן אותו. הכסף הגיע מארגון של ג'ייסון הארווי, שנתנו 1.6 מיליון דולר, שנעלמו תוך שבועות. הם רצו 55,000 רכישות לשבוע, אבל השיגו 12,000. הם קיצצו כדי להגיע לרמה שהם יצטרכו 20,000 רכישות, אבל עכשיו הם בין 6,000 ל-8,000. הארגון של הארווי היה מעורב בזיוף והתפרק. ג'ארט נאלץ לממן את הארגון ורצה לסגור אותו, עד שדיקסי קרטר, אחראית יחסי הציבור של הארגון, שכנעה את הוריה ואת פנדה אנרג'י לממן את הארגון. ג'ארט כבר לא כוח חשוב בארגון, פעם הוא כתב את התוכניות. הכתיבה היא של ג'ף ג'ארט, דאטץ' מאנטל ווינס רוסו שמאבד השפעה. ג'רי מייעץ לג'ף בנושאי עסקים ומבקר את התוכניות, ועוזר בנושא המתאבקים. הוא עוזר גם לשמירה על הזמן בתוכנית. ריידר יטפל בנושא הזה עכשיו עד שג'ארט יחזור.

YossihNew · 19/9/24

מחלקת הג'וניורים- 21 ביוני, 2004:

מחלקת הג'וניורים, מאז התגלותו של טייגר מאסק המקורי, ולפעמים מאז תחילת הענף, הייתה מקור לוויכוח גדול. בהיאבקות יש ניגודים. בגלל האתלטיות, קטנים ומהירים יכולים להצליח יותר בתוך הזירה. אבל המעריצים אוהבים את הגדולים. פעם ותיקים דיברו על לוס אנג'לס בשנות ה-40, שם היו מחלקות משקל כבד ומשקל כבד קל. פול בוטץ' אמר שהג'וניורים היו מצוינים בזירה, אבל עדיין לא הביאו קהל כמו מתאבקי המשקל הכבד. החוק הזה עוד נכון כעבור שישים שנה. אמרו שמתאבקים קטנים ומוכשרים לא מתקדמים בגלל הגודל. היו שינויים בשנים האחרונות בנוגע לגודל, השינויים הללו קרו גם באגרוף, בזמנו הקלים יותר היו מהירים יותר וטובים יותר, אבל אלו במשקל כבד משכו את הקהל. מאז שנות ה-50 היו אגדות במשקל אמצעי. למי שלא הסכים, הדוגמה הייתה יפן, מקסיקו ומתאגרפים. במקסיקו הקטנים הובילו והכניסו כסף. אל סאנטו היה במשקל אמצעי וגדול יותר תרבותית מהאלק הוגאן ואנטוניו אינוקי. אבל שם זאת מדינה של אנשים קטנים וגם המתאגרפים הקלים הצליחו שם. תעשיית האגרוף בארה"ב נסחבת בידי צופים היספנים שצופים במתאגרפים הקלים יותר. אל היחו דל סאנטו מביא קהל כבר במשך 20 שנה, ה-WWE בהאוס שואוז באטלנטה לא יביאו קהל כמו שסאנטו הביא לשם, עם מקסיקנים-אמריקנים.
באגרוף, מחלקת המשקל הכבד כבר לא טובה, אז ריי לאונרד, רוברטו דורן, חוליו סזר צ'אבז ואוסקר דה לה הויה מנצחים. כריס בנואה, כריס ג'ריקו, הבריטיש בולדוגס ואדי גאררו באו ממחלקת הג'וניורים, אבל הם לא יודעים שגם ורן גאנייה, ברט הארט וג'מבו צורוטה היו שם. היו אגדות במחלקה הזאת, דני מקשיין, וויילד רד ברי ולירוי מקגווירק בשנות ה-40 וה-50. מקשיין הכניס המון כסף, אומרים שהיה וורקר נהדר שידע להשיג היט בזירה ובראיונות. האחרים אמרו שהוא משך קהל כי היה הראשון שדימם באופן קבוע. ברי, שהיה אחר כך גם מנג'ר גדול, היה מתראיין נהדר, אבל אליפות הג'וניורים לא הייתה חשובה בשנות ה-60 אלמלא דני הודג' והפרומוטר שלו, מקגווירק. מקגווירק היה אלוף NCAA ב-1931 והיה אלוף המשקל הקל המוכר ב-1934, אלוף ג'וניורים בין 1939 ל-1950. הוא גם גמר את הקריירה כאלוף- הוא היה עיוור בעין אחת מהילדות, ובקטטה בבר כשזכוכית נכנסה לו לעין, או בתאונת דרכים, הוא איבד ראייה גם בעין השנייה. אפילו שהיה עיוור, הוא שלט באוקלהומה עשורים. בשיא של ה-NWA הוא שלט במחלקת הג'וניורים.
בשנות ה-50, למרות שלא היה ברמת תואר המשקל הכבד, תואר הג'וניורים היה מקפצה לגדולה. אלופים הפכו לאגדות- ורן גאנייה ודורי פאנק האב. מקשיין וברון ליאונה כבר היו חשובים כשהיו אלופים, והאב המאמץ של טד דיביאסי, איירון מייק, היה שם גדול בדרום מערב המדינה והיה אלוף פעמיים. בנוסף לכך היה גם את גורי גאררו, אלוף המשקל הכבד-קל של ה-NWA. הוא זכה בתואר במקסיקו ב-1960 ועבר לאל פאסו, שם החל בעריכת מופעים. הוא היה אלוף עד 1972, למרות שב-1966 כשלא חזר למקסיקו סיטי הוא הופשט מהתואר. הוא גם היה מתאבק לגיטימי טוב אבל חוץ מטקסס היה ג'ובר בגלל הגודל שלו, והתואר היה חשוב רק באמרילו. הודג', שהרוב יגידו שהיה אלוף הג'וניורים הגדול בהיסטוריה, לפחות לפני יפן, היה מהאגדות הגדולות באוקלהומה לפני שנכנס לזירה. הוא היה מתאבק החובבים היחיד שהגיע לשער של ספורטס אילוסטרייטד, במהדורה לאספנים. הודג' היה מתאבק שהיה יותר אגדי בקרב חבריו מאשר המעריצים, כי אמרו שהג'וניור הזה יכול היה לחסל את כולם והיה עוצמתי. לאחר שזכה בתואר NCAA בפעם השלישית ב-1957, לא נשאר לו עוד מה לעשות. הוא הפך למתאגרף, והיה אלוף חובבים לאומי, וגם מקצועי עד שהוזנק לקרבות עם הלוחמים במשקל כבד-קל הכי טובים במדינה וראו שהוא אנושי, משהו מפתיע לאלו שהתאבקו מולו. ב-1960 הוא גמר עם האגרוף ונכנס להיאבקות, ומקגווירק הפך אותו לאלוף ג'וניורים תוך כמה חודשים. הוא היה צריך, כי כולם במדינה ידעו שאין מי שינצח אותו והעסק היה נחשף אם לא היה אלוף. ברוב שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70 הוא היה הכוכב במדינה, והפסיד רק בדפיקה. כשנלחם מול אלוף למשקל כבד, הוא שלט בו במשך שעה. הודג' היה אלוף הג'וניורים והתואר היה חשוב בכל מקום כי כיבדו אותו. הוא לא נסע כמו אלוף המשקל הכבד, אבל הוא הגן על התואר שלו מחוץ לטריטוריה כאטרקציה. הוא משך רק בטריטוריה שלו, או בפלורידה מול הירו מטסודה, אבל התואר הוגן וכאלוף ג'וניורים, גם מול מתאבקי משקל כבד, הוא בקושי הפסיד. הוא זכה והפסיד את התואר כמה פעמים אבל תמיד נחשב לאלוף. הוא הוכר ב-AWA כאלוף עולם כשהגיע.
כמו מקגווירק, הקריירה שלו הסתיימה באופן טרגי. הודג' זכה בתואר בפעם השביעית במרץ 1976, ממטסודה יריבו. כעבור שבועיים הוא היה בתאונת דרכים בדרך להגנה על התואר ושבר את הצוואר. נאמר שיצא מהמכונית והחזיק בראש שלו עד שהלך להזעיק עזרה. הוא התאבק קצת כעבור כמה שנים, אבל זה היה הסוף שלו ככוכב והסוף של תואר הג'וניורים כמשהו חשוב בהיאבקות, פרט ליום אחד ביפן. מקגווירק שלט בתואר עד 1980, אבל התואר לא הגיע לרמות הקודמות בלי הודג'. לתואר הייתה אפשרות אחת, אבל קטנה, שתישר חשובה. כשהארגון של מקגווירק גסס, סטו הארט הצליח להשיג שליטה בתואר, כי הכוכב הגדול שלו היה דיינמייט קיד, שהתאבק בסגנון שהפך לשל כריס בנואה. קיד עבד בעיקר בסטמפיד, אבל סטו רצה שיגיע לטריטוריות אחרות. אבל קיד ב-1979 הקדים את זמנו, ובניגוד להודג' ששקל 90 ק"ג ויכול היה לחסל את כולם, קיד היה 74 ק"ג לפני הסטרואדים ולמרות שהיה מצוין, הפרומוטרים לא ממש חשבו עליו הרבה. ג'וניורים בתקופה של לס ת'ורנטון ונלסון רויאל עבדו כמו מתאבקי משקל כבד, רק שהיו קטנים יותר ולא כריזמטיים. ת'ורנטון היה כבד ולא היה ג'וניור, אבל לא עשו טקסי שקילה כמו במקסיקו עד תחילת שנות ה-90. קיד היה אחר לגמרי. כשרויאל הגיע, הוא סירב להפסיד לו את התואר והמחלקה חוסלה. עד 1988 ת'ורנטון או רויאל היו אלופי ג'וניורים ב-NWA, אבל הם היו בקרבות הפתיחה, ובתקופה של קרוקט החזיקו בתואר דני בראון או גרי רויאל, ג'וברים. אבל כשהמחלקה גססה בארה"ב, סגנון חדש הגיע ליפן. מצחיק כשאנשים חושבים על ג'מבו צורוטה, שהקרבות המפורסמים הראשונים שלו היו מול הודג' בארה"ב, או אלוף הג'וניורים קן מאנטל ביפן. אבל גם טריפל אייץ' כשהיה ז'אן פול לבק נחשב לכוכב משקל קל כשהתחיל ב-WCW. קייג'י מוטו, סופר בלק נינג'ה, פעם אתגר את בראון על תואר הג'וניורים בקרב החגורות בפלורידה, הספיישל שקדם לקלאש אוף דה צ'מפיונס. אבל כשהאלוף הגיע לאול ג'פאן בשנות ה-70 להגן על התואר, המחלקה לא הייתה יישות נפרדת.
מחוץ למקסיקו, מי שיצר מחדש את מחלקת הג'וניורים היה טאטסומי פוג'ינאמי ביפן. הוא היה התלמיד הגדול של אינוקי, שעבד בקרבות הפתיחה. בגובה 1.75 ובמשקל 86-92 ק"ג, הוא היה וורקר מדהים. אינוקי או היסאשי שינמה, ששלטו אז בארגון, רצו שיצא אובר כשיהפוך לאלוף ה-WWWF העולמי לג'וניורים. וינס מקמהן האב, שהיה לו קשר עם ניו ג'פאן, לא רצה אלוף ג'וניורים משלו אז לא הייתה לו בעיה עם זה. התואר הגיע בצורה מוזרה- בינואר 1978, בנסאו קולוסיאום, בקרב פתיחה, חוזה אסטרדה ניצח את טוני גארייה והפך לאלוף. כעבור שלושה ימים, במדיסון סקוור גארדן, אסטרדה בא עם התואר שאף אחד לא שמע עליו והפסיד לפוג'ינאמי- מתאבק שאף אחד לא הכיר. הזכייה בתואר בניו יורק נתנה לו אמינות ביפן כתואר של ה-WWWF. פוג'ינאמי עלה מהפתיחה למיין איבנטים עם אינוקי. הגנו על תואר הג'וניורים ופוג'ינאמי ניצח 90% ממתאבקי המשקל הכבד, והפסיד רק לאנדרה הענק, סטן האנסן, האלק הוגאן או מישהו שהיה בפיוד עם אינוקי. המחלקה המריאה תחת פוג'ינאמי, ופתחה דלתות למתאבקים הקטנים והמהירים שהיו ג'וברים בסגנון הישן. ב-1979 אדי גרהאם הצטרף, וזה היה שנוי במחלוקת כי אול ג'פאן הייתה שלוחה של ה-NWA. אבל גרהאם קיבל כסף יפני והציע שניו ג'פאן תצטרף ל-NWA. מקגווירק שלט בתואר הג'וניורים העולמי, אז גרהאם ושינמה החליטו על יצירת תואר הג'וניורים הבין לאומי. התואר יוגן בשתי המדינות, בעיקר בפלורידה ודרום קליפורניה. פוג'ינאמי היה בפיוד עם מייק גרהאם, הבן של אדי, וסטיב קירן שהיה פייס גדול. אבל כשצ'אבו גאררו האב זכה בתואר, הוא לקח אותו למקסיקו ולחלקים אחרים בעולם, וניו ג'פאן ויתרו עליו. תקופת התהילה הראשונה של המחלקה החלה ב-1981 כשסאטורו סאיאמה הפך לטייגר מאסק ונלחם מול דיינמייט קיד. המון מהקרבות האלה נראים היום כמו ספוטפסטים, והיו מאכזבים כי הם סלופיים, אבל אז לא ראו דברים כאלה, ורבים אמרו שאלו הקרבות הכי טובים שהיו, שיא מחלקת הג'וניורים ביפן. טייגר מאסק היה רעיון של שינמה ליצור דמות מצוירת שתביא ילדים לתחום, כמו מיל מאסקאראס, שהתלבושת הצבעונית והסגנון שלו הביאו המון ילדים יפנים לאול ג'פאן בשנות ה-70. הקהל הרגיל של ניו ג'פאן, שהיה רגיל לקרבות ה"אמיתיים" של אינוקי מול לוחמים מענפים שונים, חשב שטייגר מאסק הוא בדיחה. אבל הוא ודיינמייט שינו את התחום לנצח. פוג'ינאמי היה מתאבק קטן אך מוכשר, ואלו היו אמני ספוטים במשקל 74 ק"ג. טייגר מאסק הפך ללהיט וניו ג'פאן גרמו לפוג'ינאמי לפנות את תואר הג'וניורים בטענה שעבר למחלקת המשקל הכבד.
בינואר 1982, בקרב אגדי, ניצח טייגר מאסק את דיינמייט על התואר הפנוי. העידן של טייגר מאסק בניו ג'פאן היה מעניין- בין אפריל 1981 לאוגוסט 1983, בקושי שנתיים. העסקים היו נהדרים, כי ניו ג'פאן היו אז הארגון הגדול בעולם, אבל הקרבות של טייגר מאסק מול בלק טייגר המקורי- מארק רוקו ששיחק דמות רעה מהסדרה, שהייתה על מתאבק וקרתה לפני הדמות- דיינמייט, בלקמן, סטיב רייט אבא של אלכס, ויליאנו 3, קוניאקי קובאיאשי ואחרים, לא היו המיין איבנטים. במאי 1982 סאיאמה ניצח את לס ת'ורנטון ובלק טייגר יומיים ברצף, אז אלופי ה-NWA וה-WWF לג'וניורים. ת'ורנטון חזר לארה"ב ויצרו לו תואר חדש, אבל התארים האמיתיים הוגנו ביפן שנים. הקרבות הללו שינו את העסק לנצח כי הקרבות היו חשובים. עוד סיבה שהג'וניורים יצאו אובר הייתה כי הוגנו. במשקל 74 ק"ג, היה מטופש שסאיאמה יתאבק מול האלק הוגאן ואנדרה הענק, ולמרות שזה היה מביא רייטינג, זה לא קרה. היום היו עושים את זה סקוואש ולא היו מתעסקים במחלקה. בכל התקופה של טייגר מאסק הוא לא הפסיד בהצמדה. חילופי התואר קרו כי נפצע לכמה שבועות וחזר להיות אלוף. היריבים שלו גם הוגנו, ברגע שדיינמייט הפך לגדול בארגון הוא לא עשה ג'וב לאף אחד שהוא לא סאיאמה, ורק במופעים גדולים. אולי הם לא היו המיין איבנטים, אבל הקרבות של סאיאמה היו גדולים יותר מכל ג'וניור אחריו. סאיאמה ניסה למרוד באינוקי והוא והמתאבקים האחרים חשו שלא משלמים להם כשהארגון היה במצב טוב. הם חקרו וגילו שאינוקי השתמש ברווחים לעסקים אחרים ומרדו. זאת הייתה שערוריה שגרמה לעזיבה של רבים, וכמעט חיסלה את הארגון. סאיאמה חשף מי הוא, כתב ספר שחשף את התחום, ופרש אבל חזר אחרי שנה. ב-1985 הוא שוב חזר. הוא חזר אחרי שנים ועדיין מתאבק, וזה חבל כי מי ששינה את ההיאבקות כבר לא חשוב. היריב שלו, דיינמייט, מרותק לכיסא גלגלים כבר שנים בגלל המהלכים שעשה ששמו את המתאבקים הקטנים על המפה והביאו לסגנון יותר אתלטי.
אבל הסגנון הזה הרשה לכריס בנואה ואדי גאררו להפוך לכוכבים, בלי קיד וסאיאמה אף אחד מהם לא היה מצליח לפחות בהתחלה, מעבר לקלגרי ולמקסיקו, שלא לדבר על יפן, מה שאפשר להם להתפרסם ולהגיע לארה"ב. טייגר מאסק ופוג'ינאמי התאבקו בארה"ב. פוג'ינאמי וצ'אבו גאררו נלחמו בקארד של ברונו סאמארטינו-לארי זביסקו באצטדיון שיי באוגוסט 1980.

YossihNew · 19/9/24

פוג'ינאמי יצא אובר כמתאבק אבל לא היה בטלוויזיה, ופרט לאנשים של הגארדן, לא זכרו אותו. טייגר מאסק התפרסם בתקופה של ג'ימי סנוקה בין 1982-83. הוא היה מהיר ואתלטי יותר מסנוקה והרשים. אז אנשים שראו את יפן וסטמפיד של דיינמייט דיברו על מחלקת ג'וניורים אמריקנית. אבל רק ב-WCW בשנות ה-90 ניסו לראשונה את העניין. לא ידוע אם זה היה עובד. זה היה חלק גדול ב-RAW ונייטרו והצליח מספיק ב-WCW עד שה-WWF העתיקו אותו. אבל ב-WCW זאת הפכה לחגורה של ג'וברים ואפילו פחות מכך ב-WWF, אז זה חוסל בטווח הארוך. סאיאמה עזב את ניו ג'פאן באוגוסט 1983, ואז נוצר לראשונה טורניר ג'וניורים, האב הרוחני של טורניר הסופר ג'וניורים. הוא התרחש בינואר-פברואר 1984 כדי להכתיר אלוף חדש. הרעיון היה שהקוברה, שהיה מעופף אבל חסר כריזמה, יהיה היורש של טייגר מאסק. כמו שניסו להחליף את אינוקי, פלייר, הוגאן ואייקונים אחרים, קוברה לא נכנס לנעליים של מי שהחליף. בטורניר הראשון היו דייבי בוי סמית', דיינמייט, קוברה, ברט הארט, קובאיאשי, בלק טייגר, נובוהיקו טאקאדה ועוד. קיד ניצח את סמית' וקוברה באותו לילה וניצח. הטורניר הזה הוציא אובר שלושה אנשים ככוכבים והשאר היו שם כדי להוציא אותם אובר. אז רצו ליצור כמה כוכבים ולכן אף אחד לא יצא חשוב.
הטורניר הצליח, וכעבור שנתיים כשה-WWF וניו ג'פאן הסתכסכו, התואר הפך לתואר IWGP והטורניר הועתק. ב-1988, היה טורניר הסופר ג'וניורים הראשון ששירו קושינאקה ניצח בו את הירושי האסה בגמר. טאקאדה, אואן הארט, קאיצ'י יאמאדה שהוא ג'ושין לייגר ומאסאקאטסו פונאקי התאבקו שם. טייגר מאסק ולייגר היו אגדות ג'וניורים, אבל המחלקה הייתה חזקה בפיוד של קושינאקה-טאקאדה על התואר. רק ב-1991 הטורניר הפך למסורת, כשלייגר ובנואה- פגסוס קיד- היו כוכבים. יאמאדה הפך ללייגר ב-1989, והרעיון היה לשחזר את טייגר מאסק. הוא היה אתלטי במיוחד, והתחפושת הייתה מושקעת יותר מהמון דברים. שש שנים עברו בין סאיאמה ללייגר, אז השוו ביניהם, אבל זה לא היה כמו קוברה שנאלץ למלא את הנעליים של סאיאמה. לייגר היה וורקר מדהים שחיסל את עצמו עם הספוטים, אבל המחלקה חזרה לעצמה. היה קשה להשוות בינו ובין סאיאמה. בתקופה של טייגר מאסק היו יותר צופים והסגנון היה יותר מהפכני. לייגר היה וורקר סולידי ועקבי יותר, ומחזיק בגימיק 16 שנה. אבל הוא לא משך קהל כמו סאיאמה, בעיקר ילדים. לייגר חשוב היסטורית כי היה כוכב בתקופה הטובה האחרונה לג'וניורים. המחלקה הייתה יותר ממוקדת אך נפרדת. הוא לא הוגן כמו סאיאמה ועשה ג'ובים, אבל בהתחלה, זה היה נדיר וחשוב, וככה נוצרו לו פיודים חדשים. לייגר גם היה הבוקר ולכן מתאבקי המשקל הכבד חיסלו פחות מתאבקים והמחלקה לא נראתה כמו סוג ב'. קרבות הג'וניורים היו יותר אובר מהשאר. לייגר ובנואה התחילו יחד, והיו יריבים גדולים ביפן, כמו לייגר ואון הארט. לייגר היה כוכב יותר גדול מבנואה, אבל בנואה עקף אותו, ובסוף שנות ה-90 כבר נחשב לג'וניור הגדול בכל הזמנים. אדי גאררו היה בטורניר הסופר ג'וניורים הראשון ב-1992. ב-1993 הוא התקדם מאוד כשבנואה ניצח. מלנקו הדיח את גאררו, וגם היו שם 2 קולד סקורפיו, פיט פינלי, שינג'ירו אוטאני ולייטנינג קיד. בימי התהילה שלטו בתחום בנואה ולייגר, שזכו בטורנירי גביע הג'וניורים ב-1994-95. אדי כבלק טייגר זכה בטורניר ב-1996 כשניצח את בנואה בחצי גמר ולייגר בגמר והיה יכול להפוך לכוכב גדול כמו בנואה ביפן אם WCW הייתה משאירה אותו שם. מה שחיסל את המחלקה היה האהדה ל-WCW. היה צריך למלא תוכנית של שעתיים כל שבוע, ו-WCW לא יכלו לשלוח יותר מתאבקם ליפן, ולקחו את מתאבקי המשקל הקל מחוץ ליפן.
לייגר, כמו סאיאמה, יצא אובר בארה"ב, לפחות בהתחלה, בעיקר מול בריאן פילמן. אבל הוא בא כשביל וואטס רצה היאבקות מזרן, ובחור קטן מיפן לא היה מצליח בזה. פילמן היה אמור להיות מרכז מחלקת המשקל הכבד קל בארה"ב, בגלל האהדה ללייגר ולמחלקה ביפן. למרות שוואטס היה חלוץ של זה, כי הוא היה שם בתקופה של הודג' באוקלהומה, הוא לא האמין במחלקה וזה מה שהיה חשוב. הוא גם הסתכסך עם פילמן כי חשב ששילמו לו יותר מדי וניסה שיקצצו לו בחוזה במקום פוש. פילמן סירב ולכן לא קיבל פוש, ובסוף 1992 המחלקה נעלמה. שוב, האהדה של לייגר וחיפוש משהו חדש בתקופה של נייטרו יצר את מחלקת המשקל הקל ב-1996. טורניר מזויף ערך, הקליטו קרב אליפות ביפן בזמן הטורניר בארה"ב, וזה לא היה הגיוני. שינג'ירו אוטאני, שהצליח בסטארקייד 1995 מול אדי, זכה בתואר מול בנואה בקרב גדול. אבל ההגעה של ריי מיסטריו ג'וניור כעבור כמה חודשים הציתה את המחלקה. ההיאבקות המאריקנית השתנתה כי מחסום הגודל לכניסה חוסל כשמישהו קטן קיבל פוש גדול. אבל WCW לא תמכו במחלקה, גם אם עזרה למלחמת הרייטינג כי הציגה סגנון מהיר שגרם ל-WWF להיראות איטית. אבל כשהמתאבקים הגדולים היו בפסגה, הם הגנו על עצמם, והלוצ'דורים הפכו מדבר מגניב לפילרים. מלחמת ההיאבקות נשלטה בידי הכוכבים והבחורים הקטנים בידרו ומילאו זמן, אבל לא היו כוכבים כמו המתאבקים המבוגרים והמוגבלים יותר. ברגע שהקהל התלהב מהמהלכים, זה נגמר. ריי הביא רייטינג ב-1996 בקרב המתבגרים אבל ב-1998, הרייטינג ירד לקרבות האלה, גם אצל ריי. אולי הקהל ראה מהלכים חדשים וקיבל אותם, או שהבוקינג היה גרוע, אבל בהיאבקות אלו בפסגה העדיפו את הסגנון שלהם. הם לא רצו דברים חדשים ווידאו שזה לא יעבוד. מתאבקי המשקל הקל חוסלו בידי הכוכבים בקלות. הקרבות שלהם היו לקראת ההגעה של המתאבקים האמיתיים לבניין, או שמישהו חיסל אותם. סיקס היה חבר ב-nWo והתאבק קצת שם, אבל רצה לצאת משם כי המחלקה הייתה בעייתית. אדי, מלנקו ובנואה גם עזבו והחליטו לתת קרבות טובים במקום אחר, והבינו את הכתובת על הקיר. גם ריי רצה לצאת. מחלקת המשקל הקל שרדה רק שנתיים, כי אפילו בסוף 1998 חובנטוד גאררה ובילי קידמן נתנו קרבות מעולים. קווין נאש הפך לבוקר ב-1999 וזאת הייתה בדיחה עבורו. כשווינס רוסו הגיע באוקטובר הוא חיסל את המחלקה עם אלופים כמו אד פררה ומדוזה, ואוון קרייג'ס הירוק. מה שמעניין זה שב-MMA, שקשור ביפן לתחום, מחלקת המשקל האמצעי ב-PRIDE ומחלקת המשקל הכבד-קל ב-UFC מצליחות. הביירייט הכי טוב היה טיטו אורטיז מול קן שאמרוק, צ'אק לידל ורנדי קוטור, לקרבות משקל קל, למרות שהם ירדו המון במשקל בשביל זה. UFC היא לא דגם להיאבקות, אבל ב-PRIDE, קאזושי סאקוראבה שבא מהתחום עזר לארגון. סאקוראבה הוא מהג'וניורים החשובים אי פעם. סאיאמה שינה את הסגנון, לייגר שמר על התחום עם כריזמה ובוקינג, אבל סאקוראבה גרם לכך שארגון היה נסגר אלמלא הפיוד שלו מול הגרייסים, והוא הביא אהדה לתחום. הוא הפך לגיבור לאומי יותר מלייגר וסאיאמה והכניס כסף כמו מעטים.
רק סאיאמה ב-1982 וסאקוראבה בשנת 2000 זכו בפרס מתאבק השנה ביפן, תואר שניתן למתאבקי משקל כבד. לייגר ב-1990 הגיע קול אחד מאחורי ריק פלייר בפרס מתאבק השנה, שיא לג'וניור. ריי הוא עוד דוגמה להיסטוריה כי הסגנון שלו והכריזמה שלו עזרו, והוא גם חיסל את מחסום הגודל בשתי תרבויות. הוא היה בגובה 1.54 מטר ו-45 ק"ג כשהתחיל כנר בשם קוליברי בטיחואנה. ב-1992 הוא הפך למתאבק וכבר נקרא ריי מיסטריו ג'וניור על שם דודו. הוא היה כוכב ב-AAA ששינו את התחום במקסיקו. קונאן ואנטוניו פנה האמינו בו. גם כשקיבל פוש, פאקו אלונזו צחק עליו כמו אלו ב-WWF כשנראה קטן עם ג'ין אוקרלנד. אלונזו אמר שמסיבות אמינות לעולם לא ישתמש בריי, הוא השתמש בו מעט בארינה מקסיקו. ריי היה קטן מדי כדי שיקחו אותו ברצינות. כשעזב את טיחואנה ל-AAA, רצו שיהיה כוכב במחלקת הגמדים. במקום, הוא התאבק מול מתאבקי משקל קל קטנים והוא הצליח מהר. כשהגיע לחדר ההלבשה של WCW בגרייט אמריקן באש, והוא כבר היה כוכב במקסיקו ו-ECW, צחקו מאחורי גבו בחדר ההלבשה. הפסיקו לצחוק אחרי הקרב מול דין מלנקו. ריי לא היה מצליח להגיע ליפן או לארה"ב, גם בתקופה של טייגר מאסק, כי היה קטן. עכשיו לכל אחד, בכל גודל, יש סיכוי להתחיל ואפילו להגיע ל-WWE.
למרות שהוא מהמתאבקים הכי אהודים בעסק, ומוכר מרצ'נדייז נהדר, יהיה קשה לטעון שאף אחד בארה"ב לא מצא איך למצב אותו. כשהגיע ל-WCW הוא יכול היה להיות טייגר מאסק החדש, כל כך מדהים בהתבסס על מה שראו. הוא הפך לכוכב, אבל לא כמו סאיאמה כי לא קיבל הזדמנות. כשעף במקסיקו בתחילת שנות ה-90, חשבו שעד גיל 30 הוא יהיה שבור. אף אחד לא חשב שיגיע ל-WWE ועוד יצליח. הקהל קיבל אותו מול הגדולים והוא עלה במשקל, מה שלא עוזר לקרבות אבל עוזר לו להילקח ברצינות וזה חשוב יותר. גם אם זה נראה מגוחך, הקהל קיבל את הקרבות שלו, ומחלקת המשקל הקל גמורה, אבל הגודל מגביל אותו. אבל זה השתנה. סאיאמה לא היה עובר את קרבות הפתיחה ביפן בשנות ה-70, ובארה"ב בשנות ה-70 היו צוחקים עליו ועל דיינמייט קיד במשקל 74 ק"ג. אנשים בחברה גדלים, אבל מתאבקים, בגלל הדרישות הפיזיות, התכווצו. מה שחשוב זה קצב הפציעות. הג'וניורים ב-WWE ובניו ג'פאן התאבקו בזמנו בסגנון פחות מעופף, אבל דיינמייט קיד השפיע.

YossihNew · 22/9/24

דו"ח שנתי- 28 ביוני, 2004:

למרות שהאהדה שלהם לא קרובה למה שהייתה, ל-WWE הייתה השנה השלישית או הרביעית הכי רווחית בתולדות ההיאבקות. הארגון הכניס 374,909,000 דולר. הרווח מהיאבקות לפני מס היה 73,580,000, והיה 6,414,000 ריבית. בין ההפסדים מהעסקים האחרים ו-38% מס, הם הרוויחו 48,192,000 דולר. הרזרבות של הארגון, עם הרווח, נשארו זהות למה שהיו לפני שנה. הרווח הלך לשלושה דברים- הרוב לדיבידנדים לבעלי מניות, בעיקר לווינס, שמחזיק 80% מהמניות. 20 מיליון לחכירה של המטוס הפרטי של וינס. השאר לרכישת קלטות.
ברבעון האחרון הכניסו 126,733,000 דולר, מעל הציפיות, וההכנסה השנתית הייתה יותר מה-325-350 מיליון שהם חזו שיהיה. זה בעיקר בגלל רסלמניה שהשיגה 885,000 רכישות, האירוע השני הכי גדול בהיסטוריה. הארגון הרחיב את העסקים מעבר לים, הוא מכר המון DVD, כמו ה-DVD של פלייר, של מלחמות ליל שני ושל רסלמניה. מתכננים להוציא קצת פחות השנה ולקדם יותר את אלו שיהיו, יוציאו בין 22-24, כש-14 מתוכם אירועים, שישה על מתאבקים ושניים-ארבעה על נושא. אבל לאחר מסיבת העיתונאים למשקיעים, מחיר המניה ירד כי הודיעו שההכנסות לשנה הבאה יהיו 345-365 מיליון ורווחים של 32-35 מיליון, כי חשים שזה לא בסדר שבשנה הבאה תהיה ירידה.
לינדה מקמהן שוב ניסתה לדבר על הפיצול ככמה צעדים אחורה לקראת צעידה קדימה. ההאוס שואוז רומזים שהם צעדו אחורה ולא התקדמו. האירועים בהתחלה החזיקו ואז צעדו לאחור. הרייטינג לא ירד כמו שחשבו עם חצי מהכוכבים ו-RAW נשארה יציבה. הארגון חוזה בין 4,700 ל-5,000 איש למופע, אמין כי עם עוד 41 אירועים מעבר לים הם ישיגו 8,000-10,000 איש למופע שם. הם חוזים בין 5.4-5.6 מיליון רכישות, עם 14 מופעים זה 393,000 לאירוע, שאפתני כי הם יצטרכו שרסלמניה תצליח גם אז, וכשהמיין איבנט הוא טריפל אייץ'-אורטון, הם יצטרכו את אוסטין, פולי, רוק ועוד יותר. אם ישיגו 275,000 רכישות לעשרה מופעים, זה 2.75 מיליון. 425,000 לסאמרסלאם וסרבייבור סירייס זה 3.6 מיליון, אז צריך 1.8 מיליון לראמבל ולרסלמניה, קצת יותר מה-1,467,000 השנה עם 582,000 לראמבל. אז 5.1 מיליון זה הגיוני. בהתחשב בזה שהאירועים הבלעדיים בירידה ובאקלאש החזק מהרגיל השיג 290,000, אז 275,000 לאירוע זה אופטימי. הם חוזים ש-RAW תשיג בין 3.5%-4%, הממוצע הוא 3.5%-3.8%. סמאקדאון אמורה להשיג בין 3.2% ל-3.7%, אפשרי, אבל הם לא הגיעו למקסימום יותר מכמה פעמים לאחרונה. אז בין 3% ל-3.4%, וקרוב לראשון אלא אם יחזקו את התוכנית.
הארגון רוצה להעלות רייטינג, ולכן הם יקדישו פחות זמן לקרבות, ויותר זמן לריאליטי. RAW תיבנה סביב חיפוש הדיוות, שיתחיל בספיישל ב-15 ביולי בספייק. אז יחשפו את עשר הפיינליסטיות שיופיעו ב-RAW, וכל שבוע המעריצים ידיחו אחת מהן עד שמישהי תזכה, ותהיה מיד בסטוריליינים כי ישלמו לה 250,000 דולר לשנה. זה מראה מה ההנהלה חושבת על הקושי בהפיכה לדיוות, כי הם לוקחים נשים יפות מהרחוב ומכניסים אותן לתוכנית. הם יוכלו לשלוט בחלק מהתחרות אבל משהו אמיתי זה דבר בעייתי בהיאבקות. סמאקדאון, במקום חיפוש הדיוות ש-UPN לא רצתה, תקבל את הגרסה החדשה של טאף אינאף. כל שבוע יהיה סגמנט במקום קרב, ויביאו אחד או שני מתאבקים לסמאקדאון. 13 שבועות של אימונים ממש לא מספיקים ל-WWE, ומבין ששת הזוכים, רק ג'קי גאידה כוכבת וזה בגלל שיש לה גוף מנותח. נידיה שינתה את המראה שלה לאחרונה ולא מקבלת פוש. מייבן נפצע וכרגע לא קיים. לינדה מיילס תכף עפה. ג'וני נייטרו עלה מוקדם מדי ונשלח ל-OVW. מאט קפוטלי עמד לעלות מוקדם מדי אבל הארגון למד ושינה תוכניות. עוד סטוריליין, לצד הבחירות הנשיאותיות, יהיה לעשות בחירות לנשיא ב-RAW ובסמאקדאון במקום קורט אנגל שכושל כמנכ"ל ויחזור להתאבק. אריק בישוף שנוא בידי כולם ורבים מרגישים שמיצה את עצמו.
עוד תוכנית היא להקליט מעבר לים כל רבעון. באוקטובר RAW וסמאקדאון יגיעו לבריטניה, למנצ'סטר. כעבור כמה חודשים יעשו את זה מהצד השני של העולם- יפן. התחושה היא שהקהל שם מגיב יותר טוב מהאמריקני, ובעלי המניות שראו את העלייה בעסקים מעבר לים הציעו את זה. הם רוצים סיבובי הופעות ארוכים יותר, אבל לינדה אמרה שהם צריכים לחזור לצילומים של התוכניות כי היא הייתה נגד צילום מחוץ לצפון אמריקה. הארגון גם יצלם באוסטרליה ובאירופה בשנה הבאה, ויעלה את הנראות שלו שם, ויאפשר עוד מרצ'נדייז שם. לינדה אמרה שרסלמניה תשודר כאירוע בממלכה המאוחדת, ותשיג שם 100,000 רכישות. לינדה אמרה שהם כבר מדברים עם ספייק לקראת סיום החוזה של RAW בספטמבר 2005. למרות שהרייטינג ירד בחצי, היא אמרה שהם לא מצפים לזה שיקבלו פחות מ-28 מיליון דולר לשנה על השידור. ספייק לא השיגה את NHL, ולמרות שהיאבקות משיגה יותר צופים, ה-NHL נחשב ליותר יוקרתי. בלי זה, הם צריכים את RAW, ששומרת עליהם כאחת מ-20 הרשתות הכי נצפות.
היא גם דיברה על הפקת שני סרטים- סרט הרפתקאות לטריפל אייץ' וסרט אימה לקיין. היא רמזה שהם על סף חוזי הפצה. הם יקציבו לזה 20-22 מיליון דולר, בעיקר לסרט של טריפל אייץ'. ההנהלה קיבלה בונוס בגלל הרווחים, והם מבססים את זה לפי רווחים של 68 מיליון דולר ומעלה. בשנה שעברה הסכום היה 85.9 מיליון. לינדה דיברה על ספריית הקלטות. היא אמרה שמתאבקים מהעבר יתראיינו ל-WWE 24/7. בילי גרהאם לא הוזכר. היא דיברה על פאט פטרסון, ג'יי סטרונגבו, והמפתיע- ברונו סאמארטינו. הם ינסו לדבר על נוסטלגיה במרצ'נדייז ובקלטות, יותר מאי פעם.
ברבעון האחרון, ה-WWE הכניסו 126,733,000 דולר והרוויחו 19,735,000. זאת עלייה מה-105,927,000 בהכנסות והפסד של 4,185,000 בשנה שעברה. זה בגלל ה-885,000 איש שרכשו את רסלמניה תמורת 49.95 דולר, בהשוואה ל-560,000 ב-39.95 דולר בשנה שעברה. בשנה שעברה היו שלושה אירועים, נו וויי אאוט, מניה ובאקלאש. השנה הראמבל הרוויח 6.7 מיליון ונפל ברבעון. הם גם קיבלו עמלה של 7.9 מיליון דולר ממשהו משפטי, ובשנה שעברה הייתה תביעה של 2.3 מיליון ו-700,000 דולר קנס על הפרת הסכם שכירות, ו-10,379,000 הפסדים על סגירת דה וורלד. אבל ההכנסות מאירועים עלו. הם ערכו 87, 12 מעבר לים, בין פברואר ואפריל, והכניסו 255,172 דולר למופע. זה כולל מופעים בינלאומיים ו-2.4 מיליון לרסלמניה, ו-1.1 מיליון לראמבל. בשנה שעברה היו 74 אירועים, חמישה מעבר לים, עם 256,757 דולר למופע, ורסלמניה עם 2.76 מיליון דולר. מבחינה פנימית, הארגון הכניס 154,000 דולר למופע, 41,500 הכנסות. התשלום של המתאבקים יורד עם הקהל, ולמרות זאת, הם מרוויחים, לא ברמת האירועים.
בהשוואה לשנה שעברה, זכויות השידור וההכנסות מפרסום הן 34.5 מיליון, בהשוואה ל-34.6 מיליון בשנה שעברה. הרייטינג עלה בגלל רסלמניה, אבל זה נגמר. מכירות הקלטות עלו בגלל ה-DVD, והכניסו 11.1 מיליון דולר הרבעון, בהשוואה ל-3.1 מיליון. הרישיונות ירדו מ-5 מיליון ל-3.7 מיליון בגלל מכירות מוזיקה נמוכות. הפרסום ירד מ-4.2 מיליון ל-3.1 מיליון בגלל המכירות והמנויים למגזינים. המרצ'נדייז נשארו אותו דבר, וזאת אכזבה כי מוכרים אותם בהאוס שואוז ויש יותר האוס שואוז, ויותר אירועים מעבר לים שהצליחו יותר הרבעון מרסלמניה בשנה שעברה.

YossihNew · 24/9/24

האוטוביוגרפיה של ריק פלייר- 5 ביולי, 2004:

האוטוביוגרפיה של ריק פלייר, "להיות האיש", אחרי שש שנים של ציפייה, הייתה אמורה להיות הספר הכי מדובר בהיאבקות, בגלל הנושא. אם היית מדבר עם מתאבקים ומעריצים ותיקים מי המתאבק הכי גדול בכל הזמנים, אין לאף אחד מושג מי יהיה מקום שני. אבל למרות שאנשים יתווכחו על המקום הראשון, אין ספק מי יקבל יותר קולות מכולם למקום הראשון. בשיא שלהם, היו מתאבקים טובים כמו פלייר, אבל לא היו להם שיאים כמוהו. היו מעטים ברמה שלו, מעטים טובים יותר בראיונות. היו כאלו עם כריזמה כמוהו ואף יותר, אבל אף אחד חוץ מהוגאן היה עם כריזמה מתמשכת כל כך. היו מושכי קהל יותר גדולים, אנשים שהשפיעו יותר על ההיסטוריה. אבל בנוגע לגדול מכולם, לפחות בצפון אמריקה, פלייר הצטיין ביותר דברים מכולם. זה נושא שמדברים עליו קצת בספר, בעיקר בהתחלה. בהקדמה, כותב טריפל אייץ' שריק פלייר הוא הטוב בכל הזמנים. בפסקה השנייה, פלייר מדבר על הנושא ואומר שבמשך 15 שנה אמרו לו שהוא המתאבק הכי גדול שחי. זה מעניין שהוא משווה את עצמו לפרנק גוטץ', לו ת'אז, ברונו סאמארטינו, ורן גאנייה, גורג'ס ג'ורג' והאלק הוגאן, כי יש המון מאפיינים שונים. הספר יהיה מדובר משתי סיבות- קודם כל פלייר מדבר על עצמו, ומבקר את עצמו יותר מהצפוי, או מכל מתאבק שכתב על עצמו. הוא איש בן 55 עם חיים מעניינים שמסתכל על עצמו, ולא מסתיר כמה הוא נהנה, ומפקפק אם זה היה נכון. לכן הספר קיבל שבחים מאלו שראו אותו מראש. הוא מדבר על איך ששתה והיה מדוכא בשנות ה-90 בגלל היחס מ-WCW, כי ההערכה העצמית שלו הייתה תלויה בעסק לא נדיב גם לאגדות. הוא דיבר לעומק על איך הושפע ממצב בריאותם ומותם של הוריו. הוא מפקפק בהחלטות מנועריו, בזה שהצליח בפוטבול כי עזב את בית הספר. מאמן במכללה של אוניברסיטת מינסוטה, שאימן ב-NFL, אמר שפלייר היה אתלט מספיק טוב כדי להגיע לשם. זה לא בספר, ופלייר לא מתרברב על היכולות שלו בספורט. הוא לא ממש שיחק הרבה. הוא מספר על היתרונות והחסרונות של לחיות את הגימיק כל היום. החגיגות הליליות שלו עם המתאבקים, והרדיפה אחרי נשים, כמו ריי סטיבנס ורד בסטיאן, הובילו לחיים, כמו שאמר סטיבנס- "הכנסתי 75 שנות כיף לחיי לפני שהייתי בן 26". פלייר העתיק את הסגנון מסטיבנס יותר מכולם, וסטיבנס חי מהר, בזבז כסף והיה מרושש. הוא התאבק הרבה מעבר לשיאו כי לא היה לו עוד משהו. הוא מת בגיל 60 ללא פרוטה. פלייר שרד בעסק עם יותר כסף, והשקיע גם בחוץ, לפעמים זה היה טוב ולפעמים רע. אבל יש גם צד שני לכל זה. הוא מדבר על זה שלא היה שם בשביל משפחתו הראשונה ושני ילדיו הגדולים כי היה עסוק בתור ריק פלייר בשנות ה-70, והוא התחרט, וחשוב לו להיות שם אצל שני ילדיו בתיכון היום. הוא מדבר על מה שעשה בשנות ה-80, כשהרוויח 5,000 דולר לשבוע ובזבז 10,000, והצרות עם מס הכנסה שהבוסים שלו הצילו אותו מהן, ואפילו שרישיון הנהיגה שלו נשלל לכמה שנים כשהיה אלוף. והוא מדבר על המקצוע, היריבים האהובים והלא אהובים עליו.
על סיפורים רבים לא שמעו, למרות שהקריירה שלו הייתה אחת מהפתוחות ביותר בהיסטוריה. ידוע שאומץ, אבל לא ידעו למה. אין לו מושג מי הוריו הביולוגיים ולא אכפת לו. הוא היה חלק ממכירת תינוקות בשוק השחור בממפיס, ונמכר לדוקטור ריצ'ארד ריד פלייר ואשתו קייטלין בגיל שלושה שבועות בדטרויט. הוריו הביולוגיים נטשו אותו, אבל מסתבר שאמרו להמון הורים שילדיהם מתו והם נשלחו למשפחות עשירות חשוכות ילדים. משפחת פלייר, שלא הייתה עשירה כל כך, הייתה של דוקטור פלייר, מיילד חסכן. הם קראו לו ריצ'רד מורגן פלייר וגידלו אותו שם. עד המחקר, פלייר לא ידע מה שמו האמיתי, ובמחקר הוא שמע שקראו לו פרד, אבל הוא לא ידע אם פרד סטיוארט, דמרי או פיליפס. הוא עובר על הפיודים הידועים שלו, בעיקר אנגלים מסוף שנות ה-70 עם ריקי סטימבוט, וואהו מקדניאל, רודי פייפר, הארלי רייס ואחרים, כשקרוליינה הפכה מעוד טריטוריה למקום הכי לוהט בהיאבקות. הוא דיבר על התרסקות המטוס שכמעט גמרה לו את הקריירה ואת החיים, והוא סיפר במפורט על מה שכמעט גמר לו את הקריירה לפני שהיא התחילה, ולמה תמיד אמר שטים וודס הציל את ההיאבקות בקרוליינה. הוא סיפר על מקרה מוזר כשטס ליפן, ובנמל התעופה כעס בגלל עניין של מס הכנסה וחזר הביתה. זה היה סיפור גדול, אף אחד לא הבין למה מישהו יטוס ליפן ויחזור, ועוד יחמיץ תאריכים חשובים, משהו לא מתאים לפלייר. לפלייר היו בעיות ביפן לפני ואחרי, אבל פלייר השתוי הגיע לשארלוט וג'ים קרוקט ג'וניור תפס אותו ביד והטיס אותו ליפן, וליווה אותו כדי לוודא שיופיע. הוא החמיץ פעם אחת ב-1987, אולי בגלל ג'ים קרוקט, ובגלל זה ברוזר ברודי, ששרף את הגשרים באול ג'פאן וניו ג'פאן, חזר לאול ג'פאן כי באבה היה צריך מחליף. ב-1990, פלייר היה הסיבה שאול ג'פאן וניו ג'פאן שיתפו פעולה לאחר שניו ג'פאן ביקשה עזרה כי פלייר ו-WCW הסתכסכו והוא ביטל מיין איבנט בטוקיו דום מול גרייט מוטה. האנגלים לקראת סטארקייד המקורי, אז האירוע השני בגודלו בהיאבקות אחרי עלי-אינוקי, תוארו בפירוט בפיוד עם הארלי רייס. היה ידוע שווינס מקמהן, באמצע מלחמת ההיאבקות, חיסל את סטארקייד ב-1987 ואת ג'ים קרוקט. גם ככה ההנהלה הייתה בעייתית ודאסטי רודס הרס עם הבוקינג, וגם בלי זה, אולי זה היה לוקח יותר זמן אבל זה היה קורה בסוף בצורה דומה. אבל לא היה ידוע איך לפני שהמלחמה התחילה כשהוגאן, פייפר וג'ין אוקרלנד הופיעו אצל וינס בהקלטות במלון צ'ייס בסנט לואיס, שווינס ניסה לחסל את סטארקייד הראשון. רייס עמד להפסיד את התואר לפלייר בקרב כלוב כשפלייר סיכן את הקריירה שלו. לילה קודם לכן, וינס הטיס את רייס לניו יורק וניסה לשכנע אותו לעבור ל-WWF בלי להפסיד. זה היה הופך את סטארקייד האגדי לאסון. פלייר האמין שזה היה הורס את ה-NWA. אולי לא נכון, כי פלייר הצליח כאלוף במשך שנתיים לפני קריסת הטריטוריות, וזה היה מבטל את הנזק. אבל זה היה יכול להיות רציני.
רייס אימת את זה ציבורית, ואמר שהציעו לו 250,000 דולר והוא סירב. הוא אמר שלא יכול היה להסתכל על עצמו במראה אם היה עושה את זה לחברים שלו, כי הוא היה בעלים בטריטוריה בסנט לואיס שאולי ירדה, אבל לפני כמה חודשים סיימה חמש שנים מדהימות. רייס יוכל לעניין אם ידבר על זה בספר שלו, כי הוא הפסיד את הכל כשהמלחמה התחילה. אבל רייס ידע מה וינס תכנן. עדיין, הוא חטף אחרי כמה שבועות, כשווינס לקח לו את השידור בסנט לואיס כשהציע לתחנה 2,100 דולר לשבוע ו-5% מכל האוס שואו. וינס היה מביא את רייס כאלוף, שם את תואר ה-WWF על הוגאן, ועושה קרב איחוד במדיסון סקוור גארדן ב-1984, והופך את הוגאן לאלוף בלתי מעורער. היו גם סיפורי הדיכאון של פלייר בשנות ה-90 בגלל הארגון שהציל ממותו. אם היה עובר ל-WWF ב-1988, טד טרנר לא היה קונה את WCW והמונופול היה מתקיים 12 שנים קודם לכן. ההשפעה של פלייר עצומה. פלייר לא ידע על כך אז, וחשב שכשהשיג 730,000 דולר לשנה, הוא יכול היה להשיג יותר. אבל למרות המורשת, הכריזמה, היכולת והאהדה, לא רצו שיהיה מיין איבנטר, אלא רק כשאלו שהחליפו אותו לא הצליחו. אבל זה היה קשה לתת לו בוקינג. הוא לא יכול היה לשלוט כי זה היה עבש. היה קשה שיהיה מידקארדר, כי הוא לא אהב לנצח, אבל תמיד היה אפשר לחזור אליו. העסקים היו נוראיים, ופלייר, שהגיע מתקופה בה המיין איבנטרים קיבלו קרדיט, חטף יותר מסטינג ולוגר. בסוף 1990, כשסטינג היה הכוכב, החלטה שכולם חשבו שהייתה נכונה, הוא התקשה כי הראיונות שלו והקרבות שלו לא היו ברמה של פלייר. בנוסף, פלייר התאבק ממש לפניו וגנב את ההצגה. בנוגע ללמה שזה קרה- יש סיבות שונות בכל ממשל אחר של WCW שקרה מאז שרכשו מג'ים קרוקט את הארגון בנובמבר 1988, עד לסגירה של AOL טיים וורנר במרץ 2001. הוא היה בן קצת פחות מ-40 כש-WCW הוקמה, ושנה אחר כך, אחרי השנה הכי טובה שלו בזירה, הוכרז שהוא זקן מדי ולא ניתן לשיווק. ההנהלה ב-1989, בשנה הכי טובה של הארגון עד הוגאן, אפילו אמרו שזה שהוא בפסגה פוגע באהדה לארגון. חבריו, שעזרו לו כשעלה, הוחלפו במתאבקים חדשים. זה שהיית צריך להוכיח את צמך כמתאבק טוב שמוכר כרטיסים לפני הזכייה בתואר, זכות שנשמרה למעטים, הוחלפה באנשים שרצו את התואר בגלל איך שנראו או שזהה תורם, כי עבדו קשה. פלייר הפך לזה שעמד בדרכם לפסגה. אבל במשך 12 שנה, עד היום, הוא היה הפנים של WCW. הכוכב הכי גדול במשך שנים, בעיקר במהלך 18 החודשים כשעבד אצל המתחרים.
זה ספר של WWE אז הסוף שמח. לפלייר יש הטוב בשתי העולמות. הוא איבד את הביטחון ואחרי קריאת הספר, אפשר להבין למה אמר ששמח ש-WCW מתה, למרות שהצטער על אובדן העבודות של כולם. הודות לכמה אנשים שניהלו את WWE, וחברו טריפל אייץ' שמעריץ אותו, יש לו סיכוי אחד אחרון ב-2003 להיות ריק פלייר עם אבולושן. בגיל 55, כשאלו שניסו להבריח אותו יצאו מהעסק או בלי שליטה, הוא יכול לצחוק כי הוא עדיין אחד מהכוכבים הכי גדולים שם, אבל זה יכול להשתנות בארגון שרוצה צעירים ומשנה את דעתו מהר. אצל חבריו, הוא כבר לא הבחור שלא ילך, כמו שחשבו עליו ב-WCW, אלא בחור שכולם רוצים לעבוד איתו, כי זה כמו לשחק עם מייקל ג'ורדן, גם לא בשיאו. יגידו שהוא מתחנף לווינס מקמהן וטריפל אייץ', אבל ככה הוא הרגיש, והוא נהנה השנה להיות ריק פלייר יותר מבעשר השנים האחרונות. כמו בכל ספרי WWE, מדברים על כמה שהרוויח בקרוליינה, אלוף NWA, ב-WCW- אבל לא על מה שהרוויח ב-WWF. החלק השני והשנוי במחלוקת בספר, הוא על אנשים שונים. זה שחור ולבן ומעט אפור. האנשים הצפויים- מקדניאל, סטיבנס, סטימבוט, רייס, וינס, טריפל אייץ' ושון מייקלס מקבלים שבחים. יש אנשים בהנהלה איתם הסתכסך וחש שהם לא מכבדים אותו, כמו ג'ים הארד ואריק בישוף, ומתאבקים שירדו עליו והוא החזיר, כמו סקוט סטיינר, ברט הארט, מיק פולי, שיין דאגלס ובאופן מפתיע- האלק הוגאן. אחד מהמשפטים האחרונים בספר מספר על כך: "האלק הוגאן לא יכול היה לקנות מה שיש לי". הוגאן, כמו וינס, פלייר, ברונו, רייס ובילי גרהאם, מודאגים מהמורשת שלהם ומאיך שיזכרו אותם. פלייר הבין שאחרי השנים האחרונות המתאבקים יזכרו אותו כגדול ביותר. הוגאן עשה ג'ובים, אפילו לפלייר, גם אם יכול היה שלא, כי ידע שבלי זה יראו אותו כמושך קהל אבל אנוכי, כמו ב-WCW וב-WWF. הוגאן לא הפסיד נקי כי ככה זה היה בשנות ה-80. הוא היה הבחור למעלה, והארגון היה צריך להאכיל אותו ביריבים, כמו אצל ברונו ואנטוניו אינוקי. זה עבד אצל המקמהנים 20 שנה והם לא שינו את זה. ככה הוגאן למד ב-AWA, בניו ג'פאן וב-WWF.

YossihNew · 24/9/24

כשהוגאן חזר ל-WWF ב-2002, המוניטין שלו היה כל כך גרוע עד שרבים התנגדו לחזרתו. סטיב אוסטין, הכוכב הכי גדול אז, סירב לעבוד איתו. אבל הוגאן הבין את העניין- הוא הוציא את רוק אובר וגם את עצמו. הוא הפך לדבר הכי לוהט בארגון, ואז ביקשו ממנו להפסיד, ושוב ושוב. ובגלל שהוא ידע שהמעריצים והמתאבקים החדשים מסתכלים עליו, הוא עשה את זה והפך את ברוק לסנר לכוכב. זה היה הקש ששבר את גב הגמל והוא עזב. הוא היה אמור לחזור ולהפסיד לברוק לסנר שוב, אבל סירב אלא אם ינצח ויזכה בתואר. זה גרם ללסנר להפוך לפייס מוקדם מדי, והחייה את הקריירה של ביג שואו כהיל עם פול היימן. ואז הוא חזר אחרי כמה חודשים ושוב עזב אחרי כמה חודשים כי כעס מהשימוש בו ומהתשלום על רסלמניה. זה חיסל את הכבוד של המתאבקים הצעירים כלפיו, ואלו שהיו נגדו מההתחלה שמחו. אבל לפחות לעת עתה זה קבע מי האגדה האמיתית, כי משפחת מקמהן שולטת בעסק, וזה תלוי בשיתוף פעולה ולא כמו פעם שהמתאבקים דאגו לעצמם, ואם הפרומוטר לא אהב את זה, תמיד היו עוד אפשרויות למתאבק מוביל. פלייר תיאר את הוגאן כמישהו עם מניעים שונים, כמו כשניצח את אולטימייט ווריור ב-1998 וניסה להפוך את רנגייד למחליף שלו כי רצה לנצח את ווריור אחרי שהפסיד לו. הוא אמר שהוגאן אובססיבי לאובזרבר זה דבר אחד להגיד את זה על ברט הארט ומיק פולי, אבל זה לא יכאב להם כמו הוגאן. שניהם התייחסו לזה במשך שנים והודו שקראו את זה. הוגאן שנא את האובזרבר, גם ברט פעם, אבל הוגאן שרף את האובזרבר באירוע כי זה שיגע אותו. מעטים הבינו כמה הוא קרא על עצמו. למרות כל הכסף, הוא דאג שכשיפרוש, המורשת שלו ומעמדו אחרי שהעידוד יעלם יהיה נורא. החלק המצחיק הוא שזה לא באמת משנה, גם הכי גרועים הופכים לאגדות עם הזמן. באדי רוג'רס נחשב לאדם נוראי בעסק, וארגנטינה רוקה היה שנוא, אבל היום זוכרים אותם טוב. פלייר, שהעתיק מרוג'רס וסטיבנס, אמר שלא רצה להיחשב כמו רוג'רס כשהגיע לקרוליינה בסוף שנות ה-70. הוא היה מבוגר ועבד קצת עם פלייר והפסיד לו בקרב מפורסם, אבל פלייר ידע שרוג'רס נחש.
להוגאן ופלייר יש עניינים כבר עשרים שנה. פלייר מבוגר בארבע שנים וכוכב לפניו. בתחילת שנות ה-80, פלייר היה אלוף ה-NWA והוגאן כוכב ב-AWA, ויחד עם אנדרה הענק, בוב באקלנד ודאסטי רודס הם היו הכוכבים. אבל פלייר והוגאן היו העולים. פלייר היה מתאבק ודברן טוב יותר כי הוגאן עוד לא שלט בראיונות, אבל הוגאן היה מה שהקהל רצה בשנות ה-80. הסטרואידים היו קיימים מאז שנות ה-60, והמון זמן שפטו מתאבקים לפי איך שהם נראו. אבל בחורים כאלו גדולים היו נדירים, והוגאן אמנם לא היה כזה גדול, אבל היה שרירן בלונדיני ושזוף, שהתעשייה ורוב העולם לא ראו. הלו"ז והנסיעות הקשו עליך לאכול נכון. לא היה הורמון גדילה. פלייר, עם השיער הבלונדיני והחלוקים, המון אנרגיה ויכולת, והפרומואים, היה בפסגה בכריזמה. אבל הוגאן נראה כל כך גדול וחזק עד שזה היה מושלם למעריצי ההיאבקות ולאלו מבחוץ. הוא גם ידע איך לשחק את הדמות ולהיות גיבור לילדים ולמכור מרצ'נדייז כמו אף אחד לפניו. עד 1984, הם נפגשו רק סנט לואיס כי עבדו בחלקים שונים במדינה וגם ביפן. לא הייתה יריבות, אבל כולם ידעו ב-1982 וב-1980 שהם יהיו כוכבי העשור. אבל למרות שפלייר זכה בתואר ה-NWA החשוב ב-1981, לא היה להם קרב בסנט לואיס. הוגאן הגיע רק בקיץ 1983. ביולי 1983 שניהם היו בטורניר על תואר מיזורי שפונה כשרייס זכה בתואר ה-NWA מפלייר. הוגאן כבר לא עשה ג'ובים והודח בספירת חוץ כפולה מול קראשר ג'רי בלאקוול, ואילו פלייר ניצח את בוב בראון, ג'ורג' וולס, בוטץ' ריד ודיוויד ואן אריק וזכה בתואר. אם וינס לא היה משנה את התחום והוגאן לא היה עוזב את ורן גאנייה, הם היו נלחמים ב-1984. בגלל הפוליטיקה בטח היו סיומות פסילה. הוגאן כבר אתגר את רייס על התואר לפני שרייס הפסיד את התואר לפלייר בסטארקייד הראשון. הוגאן לא עשה ג'ובים, כי הכוכבים הגדולים מיפן כמו אנדרה, ברודי, עבדאללה הקצב וסטן האנסן לא עשו את זה, אז הוגאן הפסיד בפסילה כי לא הפסיד נקי. בין 1984-89, הוגאן היה הכוכב הכי גדול בהיאבקות ובהיסטוריה, לפחות בארה"ב, ופלייר היה המתאבק הטוב יותר והכוכב בארגון הקטן והיריב, שהיו לו מעריצים יותר ריאליסטיים ואתלטים. פלייר ידע שעם כל הכבוד שלו אצל המתאבקים והמעריצים, הוגאן היה סלבריטאי והוא היה רק כוכב היאבקות, והוגאן הרוויח יותר ממנו. הוגאן ידע שכשיכתבו מי המתאבק הכי טוב בכל הזמנים, לא יאהבו אותו, אפילו עם חשבון הבנק שלו, ולו ת'אז, ולא גורג'ס ג'ורג' או ארגנטינה רוקה, נחשבו לגדולים ביותר בתקופה הקודמת. כולם ידעו שהוגאן מביא את הכסף, אבל לא משנה כמה הוא מרוויח וכמה עזר לעסק, והרוויח לאחרים, פלייר היה המתאבק הכי טוב אז. אין ויכוח מי הכי טוב, כי הם שונים והיו טובים במה שעשו.
כשווינס התראיין אצל לארי קינג בשנות ה-80, תמיד שאלו אותו מה עם פלייר, או קרב בינו לבין הוגאן. המון צופים התקשרו ואמרו את זה, וקינג אמר שצריך להחתים את פלייר הצעיר. בתור פרומוטר במלחמה, וינס היה חייב להגיד שהוגאן יותר טוב. הוא אמר שהוגאן בגובה 2.05 מטר ו-145 ק"ג, ופלייר היה 1.77 מטר ו-99 ק"ג, והגזים. אבל כשהביא את פלייר, הוא אמנם היסס ורבים יכלו לתת בוקינג להוגאן-פלייר טוב ממנו, אבל הוא לא קבר אותו. הוא נתן לו את התואר פעמיים והוגאן לא חיסל אותו. ב-1991, פלייר הלך ל-WWF לאחר סכסוך עם הארד שפירט בספר. יש אירוניה שהוא יורד על ברט הארט שסירב להפסיד לשון מייקלס במונטריאול בדרך החוצה. פלייר לא הגיע לקרב מול ברי ווינדהאם באותו מצב, גם בגלל סכסוך עם ההנהלה, וברט הגיע ובגדו בו בקרב מול אויבו הגדול. פלייר אמר שעמד לבוא אבל לפני כן ג'ים הארד פיטר אותו ומנע ממנו להפסיד את התואר. בנוגע לפיוד של אלוף ה-WWF מול אלוף WCW האמיתי, מה שווינס רצה לפני שמונה שנים, זה נרמז אבל לא קודם ככה, והוא והוגאן התאבקו כל סופ"ש במשך שלושה חודשים. הם לא תמיד מילאו את האולם אבל התקרבו. הוגאן לא משך קהל אחרי השערוריה של זהוריאן. פלייר היה היריב הכי טוב שלו מזה המון זמן, אבל השיא של האלקמניה נגמר. פלייר הגיע וזה הוריד את השליליות מהוגאן בתקופה של זהוריאן, כי היה מדובר בפיוד חזק. הוגאן היה בטח זוכה בקרב באירוע. למרות שהצמיד את פלייר בקרבות זוגות כשפלייר היה אלוף, כל הקרבות הסתיימו בפסילה וספירת חוץ. אחר כך וינס הרשה לפלייר לחזור ל-WCW, למרות החוזה שלו, כי הבטיח לפלייר שישחרר אותו אם לא יהיה במיין איבנטים- הוא רצה שיפסיד לרייזור ראמון ב-1993 וביל וואטס הציע לפלייר המון כסף כדי לחזור ולהיות כוכב גדול, ואנשים נדהמו שווינס כיבד את זה. כשפלייר הגיע וואטס הלך. כשסיד וישס, שהיה אמור לזכות בתואר בסטארקייד פוטר בגלל קטטה במלון עם ארן אנדרסון- פלייר לא דיבר על זה ולא הסביר למה פתאום קיבל פוש- לפלייר היה לילה נהדר בו ניצח את ויידר כפייס בקרב פיזי במיוחד עם מכות לפנים, כשנשבע לפרוש אם יפסיד. בסוף 1993 ותחילת 1994, פלייר רצה את הוגאן אחרי שזה הסתכסך עם מקמהן. WCW הציעו להוגאן, שעזב את התחום פרט לניו ג'פאן, הצעה חסרת תקדים, כולל רבע מהכנסות של האירועים שיוביל אם ההכנסה תהיה מעל 2.4 מיליון. אם לא, הוגאן קיבל 600,000 לאירוע. הוגאן ופלייר היו ב-WCW יחד מ-1994, עד קיץ 2000 כשהוגאן עזב בגלל הסכסוך עם וינס רוסו. הם עבדו יחד והתאבקו בטלוויזיה ובאירועים, ובפברואר 1999 השיגו ביירייט של 1%, הגדול האחרון של הארגון.
הזעם על הבגידה של הוגאן בפלייר ב-1994, כשלא הפסיד לו את התואר בקלאש אוף דה צ'מפיונס לאחר שפלייר הפסיד לו את התואר בקרב הבכורה שלו חודש קודם לכן, הגיע לספר. זה היה אמור להוביל לפגישה השלישית, אבל כשהמכירות היו מאכזבות, הארגון נלחץ והחליט על קרב קריירה כדי להציל את העניין. זה גרם לפלייר לפרוש, מה שלא רצה. אבל פלייר דיבר על ההיט שלו עם הוגאן, שלא חשף, כמשהו שהתחיל בינואר 1999 בסולד אאוט. דיוויד פלייר ערך בכורה, עם אביו מול ברי ווינדהאם וקורט הניג, יריבים אהובים על פלייר שכבר עברו את השיא. דיוויד לא התאמן בכלל, אבל WCW שמו אותו בזירה. לאחר הקרב אזקו את פלייר והוגאן היה אמור להצליף בדיוויד ארבע או חמש פעמים עם חגורה. הוא פשוט חיסל אותו. פלייר אמר שזה לא היה הוגן והוא לא יכול היה לעשות כלום ולעצור את הוגאן. הוא רצה. הוא רצה להחזיק את דיוויד בזרועותיו ולעצור את האנגל. דיוויד לא היה מוכן וחטף כמו גבר. הוגאן, עם כל הניסיון שלו, הצליף בדיוויד, ופלייר אמר שלא יסלח. את הספר גם כתב קית' אליוט גרינברג, שכתב את הספר של פרד בלאסי, מהטובים, ויכתוב גם ספר על בילי גרהאם. המקורבים, כולל אנשים ששונאים אותו, אומרים שמארק מאדן, מהחברים הקרובים של פלייר עשור, היה העורך. היה צריך קצת לעבור על דברים, כי הזיכרון של פלייר על 32 שנים לא היה מושלם. כמעט הכל נכון לגבי זמן- הוא אמר שקרב של שעה מול ג'מבו צורוטה היה ב-1983, אבל הוא ניצח את צורוטה ב-1981. הוא והם היו צריכים להיזהר עם מיק פולי כי להשוות אותו לברוטוס ביפקייק זה נורא. הדיוק טוב. כמו הספר עם ג'ק בריסקו, כל הקרבות שלו שנמשכו שעה כאלוף מתערבבים וכמה קרבות של חצי שעה נזכרים כשעה. כמו כל ספר על הטריטוריות, המונח "תמיד אולמות מלאים" אומר כמה אולמות מלאים ועסקים חזקים.
מאדן היה מעורב בעניין מההתחלה, כי הספר היה אמור להיכתב כבר ב-1998. בהתחלה זה בוטל לאחר שהספר של גולדברג היה אכזבה. אז כשחתמו על הכל, פלייר הלך ל-WWF שרצו את הספר והמו"ל לא רצה למכור להם. לקח להם המון זמן לקנות את הזכויות, והם לא רצו את מאדן כי שנאו אותו, אבל מאדן חתם על חוזה והוא הפך לעורך. פלייר היה עסוק ולא יכול היה לכתוב, ואז הסופר הראשון של ה-WWE לא הבין כלום ופלייר לא רצה לעבוד איתו. הספר נמשך עד הזכייה של פלייר בתארי הזוגות עם באטיסטה בדצמבר. הוא דיבר על בעיות הלב שלו בשנה שעברה בגלל השתייה. הוא אמר שלא אמרו שזה בגלל סטרואידים. הוא הודה לראשונה בשימוש בהם, בניגוד לפעמים אחרות. מסתבר שהבעיות כן היו משתייה וסטרואידים, אבל פלייר שתה יותר מלקחת סטרואידים ונאלץ להאט קצת. בסוף 2002, כשמצבו היה רע, הוא היה די גרוע בזירה. קרב היחידים שלו מול רוק היה בצפון קרוליינה ב-RAW בשידור חי. עם האווירה, זה היה צריך להיות מיוחד. רוק הבטיח קלאסיקה, והוא והקהל עשו את שלהם, ופלייר בקושי הצליח, וזה היה עצוב, פרט לכך שהקהל עודד את פלייר מול הפייס הכי כריזמטי במשחק. היו לילות שלא ידעו שהיה חולה. פלייר הודה שהוא התאכזב מהקרבות שלו גם מול וינס מקמהן ואנדרטייקר, לפני בעיות הלב, למרות שהקרבות האלה נחשבו טובים אז. אבל כשהיה בשפל ועשה ג'וביםכמו הקרב מול ריקו, יותר מ-WCW, הוא דאג ללב שלו וחשב שהקריירה נגמרה. ברסלמניה הוא והרוק העיפו את הגג, והוא השתפר וזהר מעל רוק ומיק פולי. הוא סבל מקצב לב לא סדיר, והרופאים אמרו לו להפסיק להתאבק ולשתות. הוא שמר על זה בסוד וה-WWE לא רשמו את זה מתוך כבוד אליו. הוא עבד כמנג'ר ולקח כמה באמפים. לא ידוע כמה ידעו- אולי וינס, ג'ון לורינייטיס וג'ים רוס.

YossihNew · 24/9/24

התרופות טיפלו בבעיה אחרי כמה חודשים. הוא מדבר על ה-19 במאי, 2003, בדרום קרוליינה, קצת אחרי שמצבו השתפר. הקרב מול טריפל אייץ' ב-RAW, כפייס המזדקן שמנסה פעם אחת אחרונה. אחרי שכמעט זכה בתואר והקהל התלהב, הוא הפסיד. סטיב אוסטין, שאהב את הקרב ועבד עם פלייר קצת בקרבות האחרונים שלו לפני שעזב בקיץ 2002, אמר אחרי הקרב שפלייר וורקר טוב כמו כולם. לאחר האירוע, טומי דרימר אמר למתאבקים לחגוג בזירה והם חגגו עם פלייר. פלייר אמר שזה הרגע הכי גדול בקריירה שלו, כמו הקהל בספטמבר 1998 באותה העיר, ברגע ענק בו חזר בנייטרו לאחר מאבק משפטי מול בישוף. זאת הנקמה אחרי שנים של יחס רע מ-WCW, כשכל המתאבקים שגדלו עליו התייחסו אליו ככוכב. זה היה שונה מ-WCW. פלייר לא ידע שרצו להיפטר ממנו, בעיקר כשקווין נאש שלט. נאש דיבר עם חבריו על להיפטר מפלייר ורודי פייפר, כדי לקבל העלאה בשכר. במקרה של פלייר, זאת הייתה נקמה על לקס לוגר, חבר של נאש. פלייר לא ממש ידע על הבעיות עם לוגר ולא כתב משהו רע על נאש. המון אמרו שפלייר עשה את לוגר, אבל לא לוגר. פלייר סחב אותו לקרבות טובים עוד בפלורידה כשהיה נוראי, וגם בסוף הקריירה שלו כשהיה נוראי, וגם בין לבין כשפרט לשנה או שנתיים, לוגר היה בינוני או רע. לוגר לא שכח שב-1990 וב-1991, פלייר סירב שלוש פעמים להפסיד לו את התואר, וחש שהוא וסטינג לא הפכו לגדולים בגלל שפלייר לא פרש. בהתחלה זה היה כי פלייר רצה להפסיד את התואר לסטינג, שהיה פצוע בברך. לא היה הגיוני להפסיד ללוגר לפני הקרב מול סטינג כי בנו את הקרב הגדול. כל מי שהבין את זה ידע את זה, אבל אלו שניהלו לא הבינו. מספיק האמינו שברגע שפלייר יפסיד הארגון יתהפך, והם לא יכלו לחכות שסטינג יזכה בתואר. ב-1991, הוא רצה הארכה בחוזה כדי להפסיד ללוגר וג'ים הארד סירב. זה הראה את ההבדלים בין הארד, שלא הבין בתחום, לווינס. וינס רצה חילוף תואר בזירה, אם המתאבק עוזב- הוא עצמו לא הפסיד את התואר- אז הוא דפק את ברט. כשהחוזה של ג'ף ג'ארט פג יום לפני שהפסיד את התואר הבין יבשתי לצ'יינה והוא עזב ל-WCW, וינס שילם לו 200,000 דולר במזומן כדי שיגיע. ותואר העולם היה חשוב ב-1991, והארד לא הבין. כעבור חודש, כשעמד לעבור ל-WWF, גרייט אמריקן באש הפך ללילה ראשון בו הקהל צעק שהוא רוצה את פלייר. הארד הציע לפלייר יותר ממה שרצה כדי להישאר, בלי התואר. למרות זאת, פלייר נתן לווינס את המילה שלו ורצה להתרחק מהארד. למרות ש-WCW אהבו רייטינג, ובמלחמות ליל שני, פלייר, סטינג וגולדברג היו מושכי הרייטינג הגדולים, הוא השיג 500,000 דולר לשנה בסוף, פחות מחצי מ-DDP, גולדברג, קווין נאש, סקוט הול, ברט הארט וסטינג, שלא לדבר על הוגאן. אבל זה היה גם פחות מסקוט נורטון, בוקר טי, סטיבי ריי וריק סטיינר. בתחילת 1998, כשהוא וברט בקרב שלא נבנה השיג ביירייט יותר טוב למופע בלי הוגאן, הארגון ביטל את הפיוד והפך אותם לצמד. ואז, כשהתגובה לפלייר הייתה ענקית, זה הופסק והם לא היו צמד.
בניגוד לרוב המתאבקים בספרים, פלייר התמקד במשפחה שלו ובכסף שלו, ואיך שפישל בשניהם, ולמד לקח. שני ילדיו הצעירים הפכו לכוכבים מקומיים בספורט, ריד בפוטבול והיאבקות ואשלי בכדורעף. הוא תמך בהם והיה יותר צנוע לגבי הקרבות הרעים שלו וכשחש שהוא לא עצמו. הוא קיבל יחס טוב לאחרונה. הוא עובד בטלוויזיה וקצת בהאוס שואוז, לא כמו בעבר, כשיצא מבית חולים יום אחרי לידתו של דיוויד להגיע להקלטה. יכלו לפטר אותו אם לא היה בא, ועכשיו יש לו חיי משפחה. הוא גם דיבר על הריב שלו עם אריק בישוף, ואמר שתכנן את זה. זה די הפתיע. פלייר לא אומר שהוא קשוח או התקוטט בבר כמו כולם, למרות שזה כן קרה אצלו. הוא גם אמר שב-1981 התנגדו להפיכתו לאלוף עולם משתי סיבות: היו כאלו שחשו שהוא קטן מדי. אחרים אמרו שלא היה קשוח מספיק למקרה של בגידה, אבל במשך 25 שנה לא ניסו לבגוד באלוף ה-NWA, ואלוף עולם לגיטימי היה משהו מיושן אז. אבל הפרומוטרים היו מבוגרים או מתחום החובבים, וזכרו איך העסקים היו בתקופתם. אבל אז פלייר היה בן 54 וזעם, בעיקר על התביעה ב-1998 שעלתה לו 200,000 דולר- כמו מה שהרוויח ב-1982, שנה ראשונה כאלוף. ב-WCW, בישוף אמר מול כולם שאנשים צריכים להבין שהם ברי מזל,ורק שלושה אנשים- הוגאן, רנדי סאבאג' ופייפר- הכניסו כסף. פלייר ישב שם ולא הזכירו אותו, והיו שם המון אנשים שהכניסו כסף, אבל כשהנאום נגמר כולם ראו את זה כעלבון כלפיו, כי הוא הכניס המון כסף. היו תקופות שקרוליינה, שהיו בה שווקים קטנים כמו שארלוט, גרינסבורו וריצ'מונד, הייתה השוק הכי חם במדינה. גם תומכי בישוף אמרו שזה הגיע לבישוף, אבל באופן מקצועי אסור להרביץ למישהו לפני מופע, בעיקר בגילם. פלייר היה צריך לקבל עונש, אבל גם וינס שנא את בישוף ולא עשה כלום. פלייר ניסה לשכנע אותו שארן אנדרסון, ששמר על הדלת, לא ידע מה פלייר עשה. וינס תמך באנשים נגד בישוף, אבל אם אייג'נט היה מעורב בזה, הוא לא יכול היה לסבול את זה.
וינס אמר לפלייר לא לדבר על זה כי זאת דוגמה רעה. פלייר לא אמר כלום ובישוף הכחיש שזה קרה, אבל הכל סופר בספר. נדבר על פלייר ובישוף בשבועות הבאים, וגם על המחשבות של פלייר לגבי מי שחשב שהיה גדול, בניגוד למוניטין שלהם ולמה, והחלק הכי חשוב, הירידות על אנשים כמו פולי וברט שביקרו אותו, לאחר שלעולם לא הגיב להם.

YossihNew · 26/9/24

עוד על האוטוביוגרפיה של ריק פלייר- 12 ביולי, 2004:

הספר "להיות האיש" בידי ריק פלייר הפך לספר הכי מדובר בהיאבקות בשבוע שעבר, בגלל איך שפלייר הציג את עצמו, מה שהפריע גם למשפחתו, ואיך שדיבר על כמה מתאבקים, בעיקר מיק פולי וברט הארט. כדי להבין את זה, צריך להבין את הרקע של הספר והמון מההיסטוריה והדינמיקות. כמו שאמרנו בשבוע שעבר, את הספר כתב קית' אליוט גרינברג, כותב ותיק של ה-WWE שהתפרסם כשכתב את האוטוביוגרפיה של פרדי בלאסי בשנה שעברה. מארק מאדן ערך אותו. הם שני אנשים מאוד שונים. גרינברג חבר ב-WWE, וכתב לארגון כבר עשרים שנה, והספר שכתב היה שונה ממה שיצא. שונה, פחות שנוי במחלוקת. מאדן, פרשן נייטרו לשעבר, חבר של פלייר 15 שנה, הוא כתב ספורט ברדיו בפיטסבורג. הוא, ופלייר, רצו ספר קשה ודעתני, שאנשים ידברו עליו. המחליטים הסופיים היו פלייר ווינס מקמהן, ששלט בהכל. כמו שראינו בסוף, וינס תמך במאדן ורצה מכירות, ורצו להמשיך את הספר לספר שני. הקריירה של פלייר לא מספיק קטנה ל-332 עמודים. העובדה שבסוף הספר, פלייר מודה למאדן ולא לגרינברג, אומרת הכל.
לפי המקורבים לכתיבה, גרינברג ניסה להוריד או למחוק את איך שהציגו את פולי וברט בעיקר. איך שהציג את השניים האלה, יותר מכולם, גרם לביקורת על הספר, כי זה יצא החוצה ורבים ירדו על הספר בלי לקרוא כי חשו שהוא לא הוגן כלפיהם. הוא היה קשה על כמה אנשים, DDP, שיין דאגלס, סקוט סטיינר, אריק בישוף, הוגאן, ברונו סאמארטינו וג'ים הארד, וגם על עצמו, אבל זה לא הוביל למחלוקת. אף אחד שקרא את הספר לא שנא אותו, והוא ברמה גבוהה של ספרי היאבקות, כי לפלייר יש יותר סיפורים אמיתיים מכמעט כולם במקצוע כי עבד כל כך הרבה זמן בפסגה, והיה בכל מקום כאלוף ה-NWA. הוא גם מתאר חילופי תואר שקרו ולא הכירו בהם, כמו ההפסד לג'ק וננו כשאמר לו להצמיד אותו, כי חשש לחיים שלו ושל רודי פייפר במופע באצטדיון בסנטו דומינגו. במקרה של ברט ופולי, זאת הייתה תגובה למה שפלייר ראה שכתבו עליו בעבר, פולי בספר שלו כשירד על פלייר כבוקר, וברט בטורים שלו בקלגרי סאן בשנות ה-90. פלייר אפילו אמר את זה בנוגע לפולי ואמר שהוא מחזיר לו. זה שווינס קידם במגזינים שלו את העניין עם פולי כדי שאנשים יקראו את הספר כנראה סכסך בין פולי ל-WWE, למרות שפולי לא אמר כלום על הספר.
כמעט בלתי אפשרי להסביר באופן הגון מה העניין, כי הרבה מזה אלו דברים שמעטים יודעים. עבור וינס, אין ספק שהרעיון שאישר את זה, ווידא שמה שנאמר על פולי יפורסם במגזין של RAW, היה כדי לקדם מכירות וגם כדי לקדם פיוד של פלייר-פולי בהמשך השנה. פלייר הסכים לפיוד ולקרב הארדקור. פולי סירב, בעיקר בגלל מה שפלייר אמר. יש שמאמינים שהם יעבדו ברויאל ראמבל ו/או ברסלמניה, ואחרים מפקפקים. יש גם את זה שווינס הרשה לפלייר חופש שלא הרשה לפולי בספר שלו. פולי הרגיש שתרם המון לארגון ושלא צריך לקבור אותו כמו אולטימייט ווריור וברוטוס ביפקייק, והוא צודק לחלוטין. פלייר הגיב לשורה מהספר של פולי, בה אמר שהוא היה בוקר רע בדיוק כמו שהיה מתאבק טוב. לא ברור אם החזרה של פולי בספטמבר לקידום ספר ילדים עם ה-WWE תתרחש. אל תטעו, פלייר לא אמר את זה בגלל פיוד, אבל הוא יהיה מוכן להשתמש בזה בפיוד. לא ידוע מה וינס חושב, אבל זה שמתאבקים יפגינו רגש אמיתי אחד מול השני כשהוא שולט בהם זה לא דבר חריג לפרומוטר.
קרה המון בין פולי וה-WWE מאז שפרש בשנת 2000. פולי מאוד נזהר בבוקינג שלו, והיה מעורב בסטוריליינים שלו שכתב בעצמו. בסוף, הוא חשב שהוא עשה מה שנכון לעסק, נתן פיודים טובים והוציא אובר את אלו שהארגון רצה לקדם. הוא ביסס את טריפל אייץ' כאלוף עולם אמיתי כשהוציא אותו אובר בשנת 2000, עם שני קרבות זכורים בקרב הרחוב ברויאל ראמבל במדיסון סקוור גארדן, והאל אין א סאל חודש אחר כך כשהקריירה שלו על הכף. טריפל אייץ' רואה את זה אחרת מהמעריצים. כשחזר, הוא הפסיד לרנדי אורטון באותה צורה באנגלים, בקרב הזוגות ברסלמניה ובקרב האחרון שהפך את אורטון לכוכב. אבל בין לבין, הוא התבקש לחזור לכמה קרבות בלי סטוריליינים וסירב. זה הוביל לעזיבה של הארגון לזמן מסוים עם הסצנה במטוס של וינס. אבל כשחזר בשנה שעברה, הוא עבד עם הכותב בריאן גרוויץ. גם אם זה הצליח, וזה היה הקרב שמשך את הקהל ברסלמניה, לא אומר שלא היו מחלוקות. פלייר, באנגליה לאחר רסלמניה, ירד על פולי כמתאבק ואמר שהוא איש פעלולים מהולל שמתחנף לכותבים ודואג לפיוד שלו ולמה שיחשבו לגביו. צריך להבין בנוגע לפוליטיקה כאן, כי פלייר כרגע חבר של טריפל אייץ' ושון מייקלס שנתנו קרבות גדולים גם מול פולי. פולי כתב לפלייר מכתב והתלונן לג'ון לורינייטיס על מה שאמר, כי חש שעמד למנף את אורטון בבאקלאש שבועות לאחר מכן, ופלייר פגע בקרב ובאורטון כי קבר את מי שעומד להפסיד לו. לא עשו כלום כדי לטפל בעניין. פולי גם התבקש להתאבק בטלוויזיה וסירב, כי חש שהקרבות שלו צריכים להיות מיוחדים- פרט לקרב הרביעיות בשיקגו שהיה הדבר הכי טוב שפלייר עשה לאחר בעיות הלב שלו והעימות הראשון מול פולי. הוא חש שהפיוד שלו, והוספת פלייר לקרב נתנה לו להופיע במופע הכי גדול בהיסטוריה. פלייר לא היה אמור להתאבק והצוואר שלו היה שבור. זה שפלייר שמע שהיה ברסלמניה בגלל פולי לא הולך טוב אצל מישהו שאמור להיות הגדול בכל הזמנים.
פלייר אמר שכשהתחיל בבוקינג, פולי עשה אנגל בו גר במקלטים לחסרי בית. פלייר היה בוקר כשפולי היה בארגון הרבה לפני כן, ואמר שווינס מקמהן הוא חכם במיוחד כשהפך אותו למנקיינד ולאלוף. הוא אמר שלפולי יש כת שהולכת אחריו כי תרם להיאבקות הארדקור, אבל זה חלק כל כך קטן מההיסטוריה של העסק. כשהוא התאמן, ליפול מסולם לא הייתה דרישה כדי להיות מתאבק, אבל להיות בכושר ולהתאמן מדי פעם היה. כשהתאמן אצל ורן גאנייה, הם עשו 500 סקוואטים, 250 כפיפות בטן, 250 כפיפות ברכיים וריצה מסביב לחווה במזג אוויר קפוא. ואז הם חזרו והתאבקו באסם בהכנעות שונות- ואם ורן לא אהב את זה, הם היו מתחילים מההתחלה. הוא לא היה מסתכל על מיק פולי אחרי שהיה נכשל בכל הדברים והיה אומר שהוא לא מתאים. הוא אמר שסטימבוט, גאנייה ואוסטין לא נפלו מסולמות, ואמנם ג'ריקו, אנגל ומייקלס כן, אבל קודם כיבדו אותם כאתלטים. אבל לדעתו, פולי לא היה וורקר טוב, הוא לא ידע להרביץ, לא ידע לבעוט, ב-WWF הוא בילה חצי מהיום לפני השידור בהתחנפות לכותבים כי הוא מאר לעצמו. יש הבדל בין להיות מתאבק גדול לבין להיות בחור- כמו ברוטוס ביפקייק ואולטימייט ווריור- שהתפרסם כי עבד אצל וינס. ככה אצל פולי. כשלא עבד אצל וינס, לא רצו אותו בכלל. הוא סתם היה עוד בחור.
העניין הוא שמה שפולי היה עושה או לא אם היה מתאמן אצל גאנייה ב-1972 לא קשור, כי הוא הצליח והיה כוכב מהגדולים בכל הזמנים. היו כמה כוכבי NBA שקוצצו מנבחרות הכדורסל הבית ספריות שלהם, זה לא משפיע על מה שעשו בשאר הקריירה. גאנייה אולי היה רואה משהו בפולי, ואולי לא. אבל אם לא, אז גאנייה היה מחמיץ משהו ייחודי במישהו. דומיניק דנוצ'י ראה משהו, והרעיון שבחור שהלך לקולג' בניו יורק נוסע לפיטסבורג כל סופ"ש, וישן במכונית כדי ללמוד להתאבק זה קורבן שמעטים עשו. מעטים שגאנייה אימן היו עם קריירה כמו פולי. נכון שהפעלולים של פולי, וקרב ההאל אין א סאל המפורסם עם אנדרטייקר שינו את ההיאבקות, ולפעמים לא לטובה. הסגנון שיצר, שהיה רק חלק ממה שבאמת עשה, והוא גם לא אוהב אותו, די מת עכשיו. מה שהוציא אותו אובר ברמה שלו היה התזמון, היכולת המילולית והקשר לקהל. היכולת שלו לחטוף הייתה חלק ממה שפרסם אותו. האם עבד כמו סטימבוט? לא, אבל מעטים יכלו, והוא לא ניסה. יש המון ותיקים שירדו על פולי כי עשה דברים שהם לא עשו בעבר. המון מתאבקים שעבדו איתו אמרו שהוא וורקר נהדר. פולי מצא נישה, וזה שיכול היה להוציא את עצמו אובר וגם את היריב שלו. זה שונה מאיך שפלייר ביצע את זה, אבל גם הוא הצליח בזה. וינס סירב לו במשך שנים כי לא אהב את הגוף והמראה שלו, זלזל בסגנון שלו ולא הבין את המשיכה שלו. רק לאחר שג'ים רוס וג'ים קורנט שכנעו אותו והא הגיע. הוא הפך לדמות פריקית, מנקיינד המשחית, במקום קקטוס ג'ק איתו היה מוכר בארה"ב ויפן. התוכנית הייתה שיהיה הפריק החדש שיעבוד עם אנדרטייקר ואז ירד בקארד אחרי. הרעיון שווינס לקח בחור שמעולם לא הצליח ומצא את הסוד להפוך אותו לכוכב הוא בדיחה. וינס ראה יותר במארק מרו, ושילם לו יותר, וגם באנשים כמו טסט וניית'ן ג'ונס שרצה שיהיו כוכבים. פולי הפך לכוכב כשיצא אובר במהלך ההפסדים לאנדרטייקר, והוא הוציא אובר ממש יפה את קיין כשגלן ג'ייקובס לא היה וורקר כמו הפוש שלו. הוא הפך את טריפל אייץ' מאלוף עולם שנוי במחלוקת שקיבל מקום שרבים חשו שהוא לא מוכן לו, למתאבק מוביל ומכניס בלתי מעורער. הוא היה כוכב בארגונים קטנים ביפן כמלך קרבות המוות ומיין איבנטר ב-ECW. הוא יכול היה להיות כוכב גדול ב-WCW אלמלא הבוקינג האיום שהיה בארגון. הוא הוביל עם סטינג ועם ויידר, ובזירה הוא ממש הצליח בקרבות האלה. הוא לא ברוטוס ביפקייק. הקריירה שלו ב-WWF שווה לאנדרטייקר, ברמה של אוסטין, ואנגל ורוק לא הצליחו מחוץ ל-WWF ועדיין לא צריך לפסול אותם או להגיד שזה רק בגלל השיווק של וינס. הייתה שגיאה כשפלייר דיבר על הסכסוך המשפטי ב-1991 על התואר, העתק של תואר העולם של RAW. פלייר הביא את התואר ל-WWF כי לא הפסיד אותו בזירה ולא שילמו לו את העירבון עליו. פלייר דיבר על התביעה ואמר ש-WCW הפסידו בתביעה, אבל WCW ניצחה שם. אתם יכולים לדמיין איך וינס הגיב להפסד בבית המשפט ל-WCW. קודם כל הוא יצר תואר שנראה כמו התואר שפלייר החזיר ל-WCW. הם שוב הלכו לבית המשפט בטענה של זכויות יוצרים, ושוב ניצחו את וינס. וינס עשה את הגימיק שהיה הצריך לצנזר את התואר- ג'ק טאני סירב לתת לפלייר ללבוש תואר עולם כי הוא לא הוכר בידי ה-WWF, ולכן הקהל קיבל רושם שפלייר עוד לובש את החגורה אבל לבש תואר זוגות. זה היה עד שפלייר זכה בתואר ברויאל ראמבל.

YossihNew · 26/9/24

הוא אמר ששמע על הזכייה כשהגיע לבניין בראמבל, אבל ידעו עוד לפני כן, וכולם ידעו כמה שבועות לפני שפלייר יזכה. אולי הוא פספס, אבל מאדן היה בקהל וידע למה. פלייר אמר שהוא היה אמור להפסיד את התואר להוגאן ברסלמניה, אבל רנדי סאבאג' זכה אחרי שהיחסים בין וינס והוגאן החמירו. כמה שבועות עוד לפי הראמבל ידעו שילכו על הוגאן-סיד ופלייר-סאבאג', אבל לפי הבעיות של וינס והוגאן מעניין הסטרואידים הגיוני שפלייר היה זוכה בתואר בלי לנצח את הוגאן ושהוגאן ינצח אותו. סיד גם טופח למיין איבנט מול הוגאן, הבטיחו לו את זה חודשים לפני ההחתמה של פלייר. נכון שאמרו שזאת החלטה טיפשית של וינס, אפילו הוגאן אמר שזה מוזר שעבד עם סיד ולא פלייר, אבל אז זה לא היה ככה. זה לא היה כשווינס החליט שבגלל היח"צ הרע הוגאן צריך לקחת הפסקה כדי שיתגעגעו אליו כמה חודשים. ברסלמניה היו קרבות חדשים ופלייר-הוגאן קרה המון בהאוס שואוז, והקרב לא עניין, היה צריך משהו רציני כדי להביא ביירייט. הוגאן-סיד היה חדש ולא נעשה. סיד היה הכוכב המושלם של וינס מול הוגאן, למרות שווינס לא חשב שמבדקי הסטרואידים ישנו הכל- סיד נכשל שבוע לפני רסלמניה, אבל הטענה של וינס שעוד לא קיבל את התוצאה הגיונית. זה לא מסביר שסיד הלך לסיבוב הופעות באירופה וחזר כעבור כמה שבועות לקרבות מול אולטימייט ווריור לפני שעזב. לאחר שעזב, הוא הושעה על הכישלון במבדקים. הוגאן הבטיח לפלייר כשעבדו בסוף 1991 שהקרב הגדול יהיה ברסלמניה, מי יודע אם התכוונו לזה או לא. דייב לא האמין לזה מההתחלה. פלייר אמר שלא חשב שסאבאג' וורקר גדול, אבל כיבד את היכולות שלו ואת מה שהשיג, כי סאבאג' תכנן המון מראש ולא השאיר מקום לאלתור. הוא גם אמר שסאבאג' לא היה כוכב גדול אחרי שאליזבת' עזבה אותו. הוא אמר שווינס רצה שישמור על התואר ברסלמניה, אבל סאבאג' התלונן והוא שינה את דעתו. בדיעבד זאת הייתה החלטה רעה- היה מעניין אם סאבאג' ירדוף אחרי פלייר, בגלל האנגל החזק עם אליזבת' והבנייה החזקה משני הצדדים. סאבאג' זכה בתואר בהתחלה, בקרב חזק שהוא היה זה שהציע בו את הדם, ופלייר כמעט פוטר כי וינס היה נגד דימום- אמנם ברט דימם מול רודי פייפר, אבל הצליח לשכנע אותו שחטף מכה. אחרי שסאבאג' ניצח, הוא השיג את המטרה של הפייס.
העסקים היו בירידה ממילא עם כל הבעיות ב-1992, אבל פלייר ההיל שרודף אחרי סאבאג' שכבר השיג את המטרה בפיוד לא עניין את הקהל. שלא לדבר על זה שהפיוד היה על אליזבת', שעזבה את סאבאג' קצת אחרי רסלמניה, נשכחה ולא דיברו עליה שוב. בניגוד לספרים אחרים, פלייר לא היה אדיב לאף אחד שנזף בו, אבל יותר מכל מתאבק שכתב ספר, הוא לא היה אדיב לעצמו. מתאבקים שקראו את הספר והעריצו את פלייר אמרו שהספר חורר את הדמות שלו, כי הודה כמה בעיות רגשיות היו לא, שלא לדבר על השתייה, הסטרואידים ועוד דברים שעשה והתחרט עליהם, כמו זה שהנישואין שלו לא עבדו. פלייר אמר שזאת האמת. בניגוד לרבים, שהציגו את עצמם כקשוחים, פלייר אמר שהיה אלוף שאנשים חששו ממנו כי לא יוכל להגן על עצמו במצבים. הוא הודה שהיו לו קרבות נוראיים, ואלו היו קרבות יותר טובים מקרבות ש-DDP ניסה להציג אותם כקלאסיים. כמו כריס בנואה, פלייר הוא המבקר הכי גדול של עצמו, או לפחות בין אנשים שיודעים מה זה לעבוד בקרבות. הוא אפילו אמר שכשהתחיל לכהן כאלוף, הארלי רייס המכובד והקשוח כי נלחם ברחוב בשנות ה-60, שמר עליו בקרב שלו מול ג'מבו צורוטה. הסיפור היה שג'ייאנט באבה, ששילם שלוש פעמים על כהונות של שבוע כאלוף- פעם מול ג'ק בריסקו ופעמיים מול רייס על 25,000 ו-40,000 דולר, רצה לרכוש לצורוטה כהונה קצרה כדי לבסס אותו כאגדה. ב-1981, רשת NTV רצתה שבאבה יפרוש, כי הדור החדש של המעריצים ראה את ההיאבקות הקשוחה של ניו ג'פאן וחשב שאול ג'פאן בדיחה, ואת באבה, האגדה, כמישהו לא אתלטי ואחת מהסיבות לזה. הרשת, שהייתה לה מניה- באבה רכש אחר כך עם רווחי הארגון וירד למידקארד בעצמו כי הבין שלא ישרוד במיין איבנט- רצתה שצורוטה יחליף את באבה בפסגה. באבה הפרומוטר חש שלצורוטה חסרה אמינות כמיין איבנטר, וחש שאליפות של ה-NWA תחזק אותו, והיה מוכן לשלם 40,000 דולר על כהונה. פלייר היה מוכן, וה-NWA סירבו מסיבות לא ברורות. נשיא ה-NWA בוב גייגל פחד מבגידה, כי אף אחד לא סמך על אף אחד, כשפלייר נסע להגן על התואר ביפן. לא היה מה לדאוג ולא קרה כלום, אבל רייס ליווה את פלייר בקרב מול צורוטה כי חששו מבגידה. פלייר טען שזה היה ב-1983 אבל זה היה ב-1981, וגייגל התעקש על שופט משלו כי לא סמך על אול ג'פאן.
עם ברט זה אחרת. בין 1993-97, ברט לא אהב את פלייר בטורים שלו. השניים עבדו ביחד המון בסוף 1992-תחילת 1993. הזכייה הראשונה של ברט בתואר ה-WWF באוקטובר 1992 בססקטון הייתה מפלייר. הארגון קרס אז. שערוריית הסטרואידים גרמה לזה שווינס בדק סמים. זה הוביל לזה שמתאבקים ניסו לעקוף את המבדק עם הורמון גדילה. וינס ומומחה הסטרואידים שלו אמרו שיש להם מבדק שימצא את זה, דבר שלא קיים עד היום, אבל המתאבקים זיהו את הבלוף. רבים נתפסו, ותוך כמה חודשים, אלו שווינס רצה לבנות עליהם- הוגאן, ווריור, דייבי בוי סמית', וורלורד, סיד ורוד ווריור הוק פרשו, פוטרו או יצאו לחופש. אחריןם כמו סאבאג' התחילו להתאבק עם חולצה כי לא שמרו על מבנה הגוף שלה והידרדרו. והכי חשוב- הגופים הטבעיים והקטנים הובילו לירידה עסקית. פלייר היה האלוף שעבד עם ווריור, ואפילו הוא לא ידע איך להוציא ממנו קרב טוב. זה היה רע ולא משך קהל. ופלייר נפצע ולא הייתה ברירה אלא להחליט. ברט הגיע לפגישה עם וינס ופאט פטרסון ואמרו שהארגון משנה כיוון. ברט נבהל וחשב שהוא משוחרר. אבל המילים הבאות היו שיזכה בתואר. ברט אמר שהשתמש בסטרואידים מסוף 1984, כשהגיע לארגון אחרי שעבד בקלגרי ביפן, וראה איך הוא נראה בהשוואה לכולם. אבל ברט, שון, קווין נאש ויוקוזונה, בגלל הגודל והיכולת שלהם, יכלו בעיני וינס להיות מיין איבנטרים בלי להיחשב כאנשי סטרואידים. גם פלייר, אבל וינס רצה להוריד אותו מהמיין איבנט כי לפי דעתו, הילים היו לטווח קצר ופלייר היה שם 16 חודשים. ברט ושון לא היו צריכים סטרואידים כדי להיות מתאבקים גדולים. בחורים שהגוף שלהם היה חלק גדול מהמשיכה לא יכלו לתפקד ככה. לא ידוע אם ברט ושון היו מתקדמים בלי מבדקי הסמים שהגבילו את וינס. גם יש את הסיכוי שאם ברט ושון היו מובילים בתקופה חזקה, הם היו מושכים קהל. פלייר סבל מוורטיגו באוקטובר 1992, כשווריור הפיל אותו לא נכון בסופלקס, והיה אמור לקחת חודש חופש. הוא עבד למחרת בקרב מול ברט בלוס אנג'לס, מול 7,300 איש, היום ממוצע, אבל אז 112,000 דולר מכרטיסים היה חזק, כי ברט מעולם לא היה במיין איבנט. זה קבע שברט הוא הבחור, פלייר הפסיד לו בססקטון, עבד עוד פעם בנאסאו קולוסיאום בסופ"ש, ולקח חודש חופש. כשחזר, הוא וברט עבדו כל לילה, לפני שהחליט לעזוב, לאחר שדיבר עם ביל וואטס, ולחזור ל-WCW.
פלייר וברט נלחמו טוב אחד מול השני בהאוס שואוז, אבל הייתה מרירות. שניהם רצו לתכנן את הקרב. ברט היה רגיל להיות בשליטה על הקרבות, אבל פלייר היה הוותיק וההיל. היה עניין אישי- ברט האמין שהוא הטוב בעסקים אז, ופלייר חשב על עצמו אותו הדבר. עבור ברט, פלייר לא היה הטוב ביותר, זה היה דיינמייט קיד. הוא לא אהב שפלייר עשה קרבות צפויים, וזה הגון, זאת ביקורת אחת שאפשר להגיד על פלייר. העניין הוא שאף אדם בהיסטוריה לא עבד כל כך הרבה קרבות ארוכים בזמן שהיה צריך קרבות מהירים, ומי שעושה קרבות כאלו ארוכים יחזור על עצמו. כעבור שנים, ברט, שלא עבד בקרבות ארוכים בהאוס שואוז כמו פלייר, אבל עבד בקרבות ארוכים באירועים, קיבל את אותה תווית. פעם ברט כתב שמ-1 עד 10, פלייר הוא 3. כשמלחמת ההיאבקות קרתה, ברט שהיה הכוכב של ה-WWF שנא את האלק הוגאן, שלא הוציא אותו אובר ב-1993, ואת פלייר. הוא חשב שהם היו יריבים ושהוא לא יפגוש אותם, בעיקר ב-1996, כשחתם על חוזה לעשרים שנה עם וינס, והיה בלתי מנוצח. אבל היאבקות זה עסק מוזר, ובתחילת 1998, ברט היה ב-WCW, הוגאן שלט, ופלייר היה היריב הגדול הראשון שלו.
זה היה מצחיק, כי בקיץ 1996 ובסוף 1997, כשאריק בישוף רצה להביא את ברט, אלו ב-WCW ידעו על זה ורצו שבישוף יביא אותו, ואנשים כמו קווין נאש אפילו התקשרו לברט כדי לפתות אותו להגיע. כשהגיע, אף אחד מהם לא רצה לעבוד עם ברט. קודם, היה ידוע שברט יצטרך לצאת אובר חזק או שזה לא יהיה הגיוני בהתחשב במי שהיה, ובגלל השכר ששילמו לו כדי לעבור. פלייר היה בחירה קלה, כי עדיין היה פלייר, גם אם לא קיבל פוש כמו פלייר. בניגוד לאחרים, לפלייר לא הייתה בעיה להוציא את ברט אובר נקי, לא משנה מה ברט אמר עליו. התוכנית המקורית הייתה ברט-הוגאן בסטארקייד 1998 כשברט מנצח את כולם במשך שנה בבנייה, אבל כבר בהתחלה, הוגאן החליט שזה לא יקרה. בדייטון, עם קרב מהיר באירוע שהביא ביירייט ממש גבוה- ב-WCW זה לא היה טוב בניגוד לכולם- בישוף בא לפלייר ופשוט אמר "שארפשוטר, 20 דקות", מה שהיה חסר כבוד, והתייחס לפלייר כמו ג'ובר שמפסיד לכוכב, לא שבישוף כיבד את פלייר במקרים אחרים. הביירייט היה טוב מהצפוי אחרי בנייה של כמה שבועות, כי הראיונות היו קלאסיים, והאש יצאה מפלייר, וברט גם ידע לסחוב את הפיוד. כשהביירייט היה 1%, גבוה מהצפוי, הפיוד נגמר. הארגון אמר שהם לא אהבו את הפיצול של הקהל, אבל כל אחד שהבין בקהל ידע שזה יקרה. פלייר וברט הפכו לצמד פייסי. זה היה פותר את הבעיה שהקהל לא עודד את ברט במאה אחוז, אבל יצר עוד בעיה. אחרי כמה אנגלים ופופים חזקים ורייטינג טוב, הצמד צבר יותר מדי מומנטום. לפני קרב אחד כצמד, הרעיון נגנז. הגישה של ברט לפלייר ולהוגאן השתנתה. במקרה של הוגאן, ברור, כי הוגאן הצליח להגיד שווינס האשם בבעיות של השניים ב-1993. ברט קיבל את זה אחרי שהרגיש כעס כלפי וינס, שסכסך בינו ובין שון כשהיו יריבים. ברט, כשהזדקן, ראה דברים אחרת וההערכה שלו לפלייר גדלה, בגלל הכושר שלו והיכולת שלו לקחת באמפים אחרי גיל 40 כל לילה. באופן פרטי, הוא הודה שמה שאמר על פלייר ב-WWE היה מכעס כי אנשים אמרו שפלייר הוא הגדול ביותר שיש- ואפילו אמר שהתגובות שלו לא היו בגלל שפלייר נחשב לגדול, אלא בגלל שקרא באובזרבר את זה- והאמין שהיה בזירה עם אנשים כמו דיינמייט שהיו טובים יותר. הוא חשב שפלייר אחד מהטובים שיש, אבל לא הכי טוב שיש. לפני כמה חודשים, אחרי קרבות טובים של פלייר בטלוויזיה בתחילת השנה, כשנשאל לגבי פלייר בתוכנית הרדיו של האובזרבר, ברט אמר שפלייר לא אנושי אם הוא מצליח להמשיך ברמה הזאת אחרי הרבה שנים קשות. הוא אמר שהוא איש ברזל אמיתי, ואמר שהוא האיש הכי בכושר שנלחם מולו.
כמובן שהספר נכתב לפני כן, ופלייר לא ידע. הוא זכר את 1993-97, והספר היה הזמן לתגובות לשיין דאגלסים וסקוט סטיינרים שירדו עליו מסיבות אישיות. הוא אמר שלא ראה מעולם דולרים בברט, שהיה מתאבק טוב ופיזי, עם כריזמה וראיונות מוגבלים. הוא גם היה נשיא מועדון המעריצים שלו, וחשב שהיה המתאבק הטכני הכי טוב בעולם, והיה תקוע ברוטינה שסירב לשבור- תגמול לזה שברט אמר משהו דומה על פלייר. פלייר אמר שברט ידע לתת קרב טוב כשזה היה חשוב, אבל באופן יומיומי הוא היה לא גמיש, וכשסירב לסיום עם וינס במונטריאול הוא כעס.

YossihNew · 26/9/24

חשוב להבין דברין- טריפל אייץ', חבר של פלייר, לא אוהב את ברט. ברור מה שון חושב, והם הכי משפיעים על פלייר היום. פלייר לא ירד על וינס מקמהן האדם, שלא שינה את הגימיק שלו ב-1991 כמו לכולם, כולל לדאסטי רודס, הארלי רייס, ברי ווינדהאם, דורי פאנק ואחרים. וינס נתן לו את התואר, למרות שהיה הנציג של היריבים. וינס גם הרשה לו, באמצע מלחמה ובגלל הבטחה, לחזור ל-WCW. וינס אולי חשב שפלייר גמר כמושך קהל, כמו שחשב עם הוגאן, פייפר וסאבאג', וזה פגע בו כשהסתבר שהם עוד משכו קהל. בשני מקרים ב-1997, ברט היה אמור להפסיד לטריפל אייץ', פעם בתחילת השנה בטורניר האליפות האירופאית, ופעם בטולסה. באירופה, ברט הפסיד במקום לאחיו אואן, ואואן ודייבי נלחמו בקרב קלאסי ב-RAW בגרמניה, כשהתכנון היה דייבי-טריפל אייץ' אחרי שטריפל אייץ' ינצח את ברט עם צ'יינה. בטולסה, ברט הפסיד לו ב-RAW, מה שלא היה הגיוני כאלוף בלי תכנון שטריפל אייץ' יקבל קרב מולו. לווינס נמאס מברט ומהשכר שלו ורצה שמתאבקים ינצחו אותו לפני שיעזוב. אבל ברט שינה את זה לספירת חוץ בגלל שון במקום הצמדה. הוא גם הכעיס את טריפל אייץ' שתמיד היה יריב של רוק בנוגע לתפקיד היורש. טריפל אייץ' נבחר, בין אם הוא רוצה להודות בכך או לא, כי היה גבוה ועם שיער יפה, לא שלא היה מתאבק טוב, אבל קיבל הזדמנויות כשלא יצא אובר כבחור האציל, וניצחונות שאחרים, שקיבלו תגובות טובות יותר, לא קיבלו. רוק גם נבחר כי היה גבוה ונראה טוב, והיה ממשפחה מפורסמת. אחרי שני הקרבות הראשונים של רוק בהקלטות מול כריס קנדידו וסטיב לומברדי, דייב שאל מי הוא, ואמרו לו שזה שחקן הפוטבול ממיאמי שהוא הבן של רוקי- דייב הכיר אותו כי הוא התפרסם בקולג'. אמרו לו שהבחור הזה מצוין ובשנת 2000 יהיה הכוכב הגדול בארגון. שניהם היו יריבים. ברט היה אמור לנצח את רוקי ב-RAW, וסירב וזה הסתיים בפסילה. בגלל זה רוק אוהב את ברט, יותר מאחרים, כי טריפל אייץ' ומייקלס רצו שיפסיד והוא הבין שהם קינאו ברוק. הם התעצבנו כי ברט סירב לנצח. ברט היה מיין איבנטר היל ורוקי היה פייס כושל, אבל ברט ראה משהו ברוק, ואמר שבניגוד להוגאן שלא העביר את הלפיד, הוא ישמח להעביר את הלפיד לרוקי יום אחד. זה הדהים אנשים, כי הדמות החייכנית לא עבדה. טריפל אייץ' נקם בו, כי כששון מייקלס התקשר אליו קצת לפני מונטריאול, כשווינס ביקש משון להפסיד לברט בתמורה לזה שברט יפסיד לו כעבור חודש, טריפל אייץ' אמר לו לא להפסיד לבחור שעוזב. שון סירב להפסיד וזה מה שקרה. זה הספר של פלייר, לא של טריפל אייץ' או של שון, אבל הוא מושפע מאלו שחברים שלו ולא אוהבים את ברט.
עבור פלייר, ברט סירב להפסיד בבית והרביץ לבוס שבגד בו. פלייר אמר שהוא לא דאג מהפסדים בשארלוט. מעריצים מקרוליינה ידעו שזה נכון, ואולי חבל שכך, כי הקבירה של פלייר וההורסמן בקרוליינה היו הסיבה לכך שהעסקים של WCW צנחו שם. כמובן, גם אם לא, WCW הרגה את עצמה אז התוצאה הייתה ממשיכה, רק לאט יותר. פלייר מעולם לא חשב שהוא עצמו היה במצב דומה שש שנים קודם לכן, ושסירב להפסיד כשעזב את WCW בלי הארכה בחוזה בגלל שלא הסתדר עם ג'ים הארד. פלייר הוא אולי המתאבק היחיד שחווה משהו דומה, ובסוף, למרות שלא פרסם את זה כי לא השפילו אותו בציבור, הוא גם לא עשה ג'וב ואחרי כמה שנים הרביץ לבוס, וזה דומה. פלייר אמר שהוגאן, עם כל הטעויות שעשה, הכניס המון כסף. סאבאג', עם כל הטעויות, הכניס כסף. פייפר, דאסטי ופלייר הכניסו כסף, וברט לא. וינס היה מוסח באותו הזמן, אבל כשברט ניצח את פלייר על התואר, הארגון הלך לעזאזל קצת זמן.
יש כמה דרכים להסתכל על 1993-97 ב-WWF. ברט היה הכוכב הכי גדול אז, למרות שניסו את לקס לוגר, יוקוזונה, נאש ומייקלס, וחזרו לברט, כמו פלייר ב-WCW. פיננסית זאת הייתה התקופה הכי גרועה בתולדות הארגון. היו שאמרו שברט ושון היו הדבק שמנע את קריסת הספינה. אחרים אמרו שהם לא משכו קהל. הארגון התחיל להתדרדר אחרי רסלמניה 8, כשסאבאג'-פלייר לא משך קהל, ואנדרטייקר-פאפה שאנגו גם לא בגלל אנגל הוודו המגוחך. למען האמת, התקופה של פלייר כאלוף היל בקרבות יחידים וזוגות מול הוגאן ופייפר הביאו 6,500 איש בממוצע- פלייר היה יכול להביא 7,300 בגלל המופעים המפוצלים, אבל הוגאן משך יותר מהתואר. כשסאבאג' זכה הם ירדו ל-3,770 בלי הוגאן. כשפלייר זכה שוב זה היה 3,300 מול ווריור. ברט כאלוף, עד ההפסד ליוקוזונה, השיג 3,430. נאש כאלוף ב-1995 הביא 2,930. ברט בין נאש ושון הביא 5,190, הכי טוב מאז פלייר, ועלייה כזאת, גם כשברט החזיק בתואר בין ינואר למרץ שהם חלקים הטובים, חשובה. עם שון ובלי ברט, שעבד רק מעבר לים, שאר 1996 הייתה 4,560. כשברט חזר ככוכב הכי גדול בארגון ולא האלוף, המספר עלה ל-5,720 בחלק הטוב של השנה עד רסלמניה, כשלאחר הפייס טרן של אוסטין מולו, הוא הפך למושך הקהל הגדול. העסקים השתנו באוקטובר 1997, לפני שברט עזב ובעודו אלוף, אבל זה בגלל אוסטין. כשברט עזב והאהדה לאוסטין התפוצצה, הם השיגו 10,006 ב-1998 ו-12,017 בשנה הבאה. בשיא שלו, ברט היה טוב יותר מכל אחד אחר בארגון בתקופה ההיא, אבל לא ברמה של מי שפלייר הזכיר. אבל ב-1992, כמו אחרי רסלמניה השנה, העזיבה של המון אנשים באותו הזמן הייתה בעייתית. ואנשים התכווצו והארגון נבנה על שני דברים- האלק הוגאן וגופים גדולים, ושניהם נעלמו. ברט לא שינה את המצב.
למרות שלא אמר את זה בספר, פלייר הודה בעבר שברט היה חשוב באירופה ופלייר חשב את זה על ברט כמתאבק מרכזי עוד לפני החברות עם טריפל אייץ'. בכל מקרה, כל מה שאומרים על ברט כמתאבק מושך קהל אפשר להגיד גם על שון. פלייר לא ירד על שון, שיבח אותו בזירה ואמר שהוא האיש שיורש אותו כוורקר הכי טוב בעסק, אבל לא אמר שהכניס כסף. הוא ירד על ברט גם בנוגע למוות של אואן. פלייר אמר שברט, בטור שלו, ירד על וינס. הוא מבין את הרגשות והכעס על אובדן אחיו, אבל איבד כבוד כשהפך את זה למופע ציבורי, ולמה לא טיפל בזה בפרטיות עם וינס? לברט היה אכפת יותר מהדפיקה במונטריאול מאשר המוות של אואן והשתמש בתקרית כדי להשחיז גרזן מול וינס.
זה הדבר הכי שנוי במחלוקת בספר. זה דבר אחד להגיד את דעתו, כמו במשך שנים, ששון מתאבק יותר טוב מברט. המון מתאבקים יגידו שפלייר הוא הכי טוב שיש ושון במקום שני אם היו שואלים מי הוורקר הכי טוב. בין המתאבקים שגדלו כשברט ושון נלחמו, רבים יגידו שברט ברמה שלו, ואפילו מעליו, אבל שלושתם בפסגה. לפלייר היו עליות וירידות כמושך קהל, תלוי כמה הארגון היה טוב או רע, אבל היה הכוכב הכי גדול בהיסטוריה בחלק שלו במדינה והוותק שלו בלתי מעורער. הרעיון שלברט היה אכפת יותר מסיום של קרב ממות אחיו הוא די הרבה. אבל גם משפחת מקמהן חושבת ככה, ווינס קיבל את זה כי אחים של ברט, שבגדו במרת'ה בגלל שקיוו שיקבלו עבודה אצ לוינס, היו מוכנים לתת לו את הגישה הזאת. וינס אמר באוף דה רקורד בקנדה את הדברים האלה בנוגע של אואן והתביעה, ואמר שברט ממורמר. ברט גם לא אמר שום דבר ציבורי, ובגלל התביעה שלו עם לוידס של לונדון לגבי זה שלא שילמו לו קצבת נכות לאחר סיום הקריירה שלו מזעזוע המוח של הבעיטה של גולדברג בסוף 1999, הוא לא יכול לדבר. הוא היה באירופה השבוע ולא קרא את הספר, אבל מקורבים אליו חשו שלא יאהב את זה, בעיקר בגלל מי שדיבר ולא מה שאמר, כי הוא כיבד את פלייר.
פלייר אמר שג'ים הארד אידיוט וזאת פשוט האמת, ושהאיש לא היה צריך להתקרב לארגון היאבקות. כשאמר שהארד היה מנהל תחנה בסנט לואיס, הוא אמר שמנהל תחנה יכול לנהל ארגון היאבקות כמו שהוא יכול לעבוד בפנטגון. קווין סאליבן אמר בספר שהארד רצה לגזור לפלייר את השיער ולתת לו גימיק רומאי בשם ספרטקוס- סיפור אמיתי שמראה כמה הארד הבין בתחום. פלייר סירב לשינוי השם ולעגיל, אבל הסכים לתספורת. במקרה של DDP, שפלייר לא שנא אבל חש שקיבל פוש מוגזם בגלל בישוף, המון יכעסו עליו כמו שפלייר עשה כשפולי ירד עליו בספר. כל המתאבקים שונאים ביקורת, אבל פוסלים אותה כי זה ממי שהם לא מכבדים, או שלא מנוסים וכוכבים כמוהם. הספר של פלייר אומר שיש מעט אנשים בעולם שהוא מקשיב לביקורת שלהם, כי מעטים הלכו בנעליים שלו, או שיבינו אותו. פלייר גילה חלק מחייו, בעיקר החגיגות בשנות ה-70, שילדיו ושכניו לא ידעו לגביו. גם אם לא קראו את הספר, הביקורת בעיתון של שארלוט דיברה על הנושא.
במחקר על הספר ודיבור על שנות ה-70 וה-80 עם ריקי סטימבוט, בלקג'ק מוליגן, גרג ולנטיין, רודי פייפר, וואהו מקדניאל ואחרים, וזה שלא מצאו קלטות, ה-WWE גילו חדשות רעות מדיוויד קרוקט. קרוקט אמר שבסוף שנות ה-80, כשדאסטי רודס עשה בוקינג נוראי לארגון, הם היו מרוששים והקליטו על קלטות מאסטר כדי לחסוך כסף, ולא הבינו מה יהיה ערך הקלטות. יש עותקים של רוב האנגלים של פלייר מ-1978 או 1979 והלאה, אבל הן בנות 25, ולא נשמרו נכון, אז האיכות בעייתית. הכוכב הגדול הראשון שפלייר ירד עליו היה ברונו סאמארטינו. עוד מתאבק שבעבר כעס שהתייחסו לפלייר כגדול בכל הזמנים. הוא אמר שפלייר היה אתלט נהדר, אבל גם התייחס לרוטינה שלו ואמר שהקרבות שלו היו שונים. פלייר אמר שברונו הראה אינטנסיביות, והמעריצים בצפון מזרח השתגעו עליו. אבל הוא לא התרשם. הוא הביא מלא קהל, היה דובר נהדר, אבל לא מתאבק טוב. ברונו יכול היה לנעול יריב בחיבוק דב ולהרים אותו מעל הגב, אבל היה מוגבל, בעיקר בהשוואה לאלופי ה-NWA כמו הארלי רייס, דורי פאנק ג'וניור וג'ק בריסקו. המגזינים באו מניו יורק, אז ברונו היה מספר אחת. אבל אחרי שפלייר ראה אותו מתאבק, הוא שאל איך הוא יכול להיות מעל הארלי או אלוף של משהו?

YossihNew · 26/9/24

פלייר אמר שחשב שפדרו מוראלס- שכיהן כאלוף ב-1971-73,כשברונו התעייף מהלו"ז וביקש אלוף חדש- היה טוב יותר. דייב לא התרשם ממוראלס. ברונו לא היה כלום חוץ מהילה, אבל בגלל מי שהיה, היה לו את זה יותר מכולם. הוא אמר שכשברונו בא לסנט לואיס, לא היה אכפת ממנו כי היה מתחת למה שהכירו כאלוף. אבל ב-1973, קרב שלו מול רייס בסנט לואיס הביא קהל כמעט מלא לאודיטוריום קייל לקרב חלומות. הוא גם משך קהל כשהגיע, בגלל הפרסום שלו, מול איבן קולוף ודיק מורדוק. בזירה, ברונו לא היה וורקר כמו השאר, ומרגישים כלפיו כמו שפלייר תיאר. בנוגע להשוואה לרייס, ברונו הצליח להביא קהל חודש אחרי חודש במשך שנים, אבל לא התקרב למה שרייס עשה בזירה. מבחינת מה שפלייר למד על מתאבקים גדולים, ברונו לא מתאים. פלייר אמר שמשתמשים יותר מדי זמן במונח "גדול" והוא לא ראה את ברונו ככזה. כשהתחיל, בסוף 1972, הגדולים היו רייס, ג'ק בריסקו, דורי וטרי פאנק, ריי סטיבנס, דיק מורדוק, רד בסטיאן וניק בוקווינקל. הרשימה הכילה את אלופי ה-NWA בשנות ה-70, וארבעה וורקרים אדירים מה-AWA כשפרץ. ושני הגיבורים של אותו הזמן, דאסטי- כשפלייר פרץ הוא רצה לשחק את אחיו הקטן- ובילי גרהאם, שהיו כריזמטיים אבל לא וורקרים טובים, לא נכנסו לרשימה הזאת, וגם לא אליל שהוא חייב לו מההצלחה שלו, מקדניאל, כי הוא לא מחלק את זה סתם לחברים. הוא אמר שוורן גאנייה ולו ת'אז גדולים, ובהמשך הקריירה, ריקי סטימבוט, טריפל אייץ', אדי גאררו, כריס בנואה, סטיב אוסטין, ארן אנדרסון, שון מייקלס, קורט אנגל, קורט הניג, טרי גורדי וברי ווינדהאם. הוא קצת פקפק בשלושה האחרונים ואמר שזה היה נכון בשיאם. הוא אמר שהניג לא תמיד היה מפוקס, שגורדי פיתח בעיית סמים ואילו ווינדהאם לא טיפל בעצמו כשהזדקן. הוא אמר שאנגל, אם יישאר בריא- הוא כתב אחרי הניתוח הראשון ולפני השני והשלישי- יכול להיות מהטובים ביותר. הוא אמר שגם אנדרטייקר שם בגלל שהוא הצליח להתפרסם. ברט עלה, אבל הוא אמר ששון טוב יותר ואין השוואה. פלייר דיבר על הפוליטיקה כשזכה בתואר ה-NWA ב-1981. עוד מאז 1975 ו-1976 רצו אותו אלוף. ג'ק בריסקו אמר בספר שלו שעוד בסוף 1975, כשהיה אלוף, חשבו שפלייר יהיה אלוף עתידי. כשטרי פאנק היה אלוף ב-1976 ותחילת 1977, השם שלו היה חזק יותר וג'ים קרוקט ג'וניור התחיל לקדם אותו. אבל לקרוקט לא הייתה עוצמה, והארלי רייס, שה-NWA חשו שהיה אלוף מעבר טוב ב-1973 בין דורי פאנק וג'ק בריסקו, קיבל את התואר. ב-1981, היו עוד מועמדים, פריץ ואן אריק רצה את דיוויד שמשך קהל בסנט לואיס רק בגיל 22, טומי ריץ' שפרט לדאסטי רודס היה שם לאומי ענק כי היה פייס גדול בג'ורג'יה, דאסטי שהיה הכי מפורסם וכריזמטי באופן לאומי, אבל הפרומוטרים הוותיקים לא רצו כי לא היה מוכשר בזירה או בכושר, וטד דיביאסי שהיה פייס כמו ג'ק בריסקו וסם מוצ'ניק היה בוחר, אבל איבד כוח, ודיביאסי לא הצליח למשוך קהל מחוץ לסנט לואיס. קרוקט הצליח להשיג תמיכה מג'ים בארנט ששלט בג'ורג'יה, שם פלייר גם הוביל, ווינס מקמהן האב, שלא השתמש באלוף אבל הצביע והיה מקורב לבארנט, ופלייר הפך לאלוף.
הזכייה הראשונה, בספטמבר 1981 בקנזס סיטי, הייתה אמורה להיות לילה זכור בקריירה של פלייר. תואר ה-NWA ביסס אותו לא סתם ככוכב אזורי, אלא ככוכב הכי גדול בעסק. אבל זה לא היה קל, דאסטי לא רצה להפסיד, והפרומוטר המקומי, גייגל, נשיא ה-NWA, היה מאוד שלילי כלפי פלייר כאלוף. הפרומוטרים די אהבו את פלייר. הוא היה מושך קהל נהדר, ובניגוד לאלופים אחרים, לא התלונן כשבארנט ביקש ממנו לעבוד בשבועות חופשיים, או במופעים כפולים.

YossihNew · 29/9/24

עוד על הספר של ריק פלייר- 19 ביולי, 2004:

הספר של ריק פלייר הגיע למקום ה-20 ברשימת רבי המכר של ניו יורק טיימס. נראה איך הוא ישרוד. הוא מצליח בעיקר בקרוליינה ובצפון מזרח המדינה, ספר מאוד מוזמן בחנויות ספרים, בעיקר בגלל שהזמינו מעט עותקים. באמזון הוא בין מקום 20 ל-45, יותר מהמון ספרי היאבקות. אוסטין וההארדיז הגיעו למקום ה-11 והוגאן ואנגל גם. אוסטין הכי הצליח. הוגאן אכזב ממש בגלל מי שהוא והקידום. מה שמעניין בספר קשור לווינס רוסו- פלייר לא ממש שיבח את רוסו בספר, ובין זה שקבר אותו במדבר ושכח כשהחזיר אותו, הזנה את התואר, וניצח אותו בקרב כלוב- פלייר אמר שבגיל 51 הוא שכב והפסיד לכותב מגזין- וגילוח הראש שלו- חלק חשוב שלפלייר לא היה אכפת ממנו כי הוא היה מוכן לעשות הכל עבור זמן חופשי- הוא גם שיבח אותו, כי רוסו הבטיח לשלם לו כשלא יהיה. הארגון הפסיד המון ורצה לקצץ, בעיקר שכר של פצועים, וכשהתלונן לרוסו הוא אכן סידר את זה, ולטענת פלייר הייתה לו מילה. לכל הקוראים, זה לא הפתיע כי פלייר כבר דיבר ככה. רוסו חבר טוב של מארק מאדן מזה שנים ופלייר אמר שלמרות הכל הוא לא אהב את הסטוריליינים. קווין נאש וסקוט הול לא יצאו רעים והם חברים של מאדן. פלייר לא ידע כמה לקס לוגר שונא אותו כי לוגר לא יצא גרוע בספר. וגם נאש, שעבורו היאבקות הייתה משחק כוח ופגע בפלייר כי לא רצה לחזק אנשים שלא מהחבורה שלו. החיסול של פלייר בתחילת 1999, כשהוא והוגאן הביאו את הביירייט הגדול האחרון בסופרברול, למרות שפלייר היה זה שעשה את ההיל טרן, לא היה סתם בגלל רעיונות רעים כמו שנכנס לבית משוגעים. זה היה שנאש, לוגר וחבריהם קברו אותו. כשרוסו הגיע זה לא היה דומה- רוסו חש, וצדק, שהארגון צריך כוכבים חדשים וצריך שהוותיקים יפסידו להם. רוסו היה עם רעיונות נוראיים אבל צדק. המון מתאבקים לא עזרו לו, אבל גם אם כן, הרעיונות שלו היו שונים ממה שהקהל רצה, והעסקים קרסו אצלו.
זה לא עזר שנתן פוש למלא מתאבקים חדשים ואף אחד מהם לא יצא אובר, אבל זה בדיעבד. פלייר היה מוכן להפסיד לכולם כדי שיצאו טוב, גם אלו ששנא- שיין דאגלס או בישוף. נאש אמר שפלייר הוא כמו ילדה בתיכון שכולם זיינו כי ידעו שהיא נותנת. האחרים לא רצו להפסיד והפסידו בצורה שהיריבים שלהם לא יצאו אובר, דבר שוותיקים יכלו לעשות. זה כמו שהוגאן הפסיד לארן אנדרסון, ואמפירו ובילי קידמן, שלא מינף אותם, או סקוט הול שידע היטב איך לקבור את הבחור שניצח אותו וגרם לזה להיראות מקרי בלי שאף אחד הבין, והג'וב של קווין נאש לריי מיסטריו. בגלל שפלייר ידע לעבוד עם הקהל והיה אייקון, הוא אמר שהוא חסין. הוא יכול להפסיד ולהשפיל את עצמו. כל עוד יצא בחליפה ויתן פרומו, הוא יהיה ריק פלייר לנצח. הספר טוען שהיו המון ספקות. אף אחד לא מכר אז כרטיסים אבל הוא השיג הכי הרבה רייטינג עד שהארגון חוסל. זה לא קרה רק בהיל טרן שלו ב-1999 שלא היה בזמן הנכון. הוא היה חלק מהסיבות כי הוגאן אהב להיות פייס ואהב שפלייר סחב אותו, ופלייר העדיף לעבוד כהיל. אבל פלייר היה אייקוני מדי כדי להיות היל. אבל זה עוד מעניין לשמוע על הוגאן. בזמנו, רצו להפוך אותם לצמד. זיין ברסלוף, אחראי האירועים, רצה את זה כדי להביא את הקהל. זה לא קרה, פלייר גם לא רצה, וזה לא קרה גם ב-WWE. רוסו חזר בתשובה, פעם הוא היה נלחם בזה, אבל עכשיו הוא אמר שהוא פגוע ולא מבין למה פלייר אמר את זה. רוסו לא מבין כמה פגע ב-WCW. כולם, גם בישוף, צריכים להבין את זה, כי יש המון אשמה, אבל כל מה שקרה מאחורי הקלעים לא שינה שהתוכניות היו איומות, והקהל הזה ברח כמו הקהל המשלם. לא ידוע במה בישוף מאמין, אבל בישוף לא חושב על זה. גם לו היו מלא רעיונות שעזרו לארגון כמו רוסו, ואחרים פגעו בארגון. יש ביניהם הבדל, ולדייב היה קשר עם בישוף ולא עם רוסו.
החיים של בישוף תמיד היו לשחק משחק. להמציא רעיונות, למצוא ספונסר, ואם זה מצליח יופי, ואם לא לעבור לרעיון הבא. הוא איש מכירות טוב, יש לו קשרים והצלחה אדירה ב-WCW עד 1998. ברמה מסוימת, בישוף שונא את איך שפלייר הציג אותו ואם יכתוב ספר יחזיר לו, אבל זה לא מטריד אותו כמו מי שבאמת בא מהתחום. לבישוף אין בעיות לעבוד עם פלייר אחרי הספר, ואחרים כועסים יותר. רוסו דואג להיאבקות, זה לא טוב לתחום אבל זה שונה מבישוף. החזון של רוסו גם הצליח פעם אבל כשנגמר הוא היה אסון והוא הכחיש את זה והרס ארגון ופגע בתעשייה. לגבי זה שפלייר אמר ש-DDP קיבל פוש בגלל החברות עם בישוף, DDP אמר שלפלייר אין קלאסה. DDP גם לא הבין, אפילו שה-WWE חרבנו עליו, את מה שהרבה חושבים על הקריירה שלו, ושזאת בדיחה שהיה אלוף עולם, לא שלא עבד קשה או שהגיעה לו קצת הצלחה והיה כוכב ב-WCW. אבל הוא קיבל הזדמנויות בגלל החברות עם בישוף ומוכשרים יותר לא קיבלו. הרעיון שפלייר לא אמר דברים רעים על חברים גם לא נכון, כי הוא ירד על ג'ף ג'ארט. הוא חיבב את ג'ארט, וכשהקהל שנא את זה שהיה בפור הורסמן, בעיקר שהשתמש בפיג'ר פור, הוא רצה אותו כי חשב שהוא טוב. פלייר גם אמר שהוא לא חושב שג'ארט יכול להכניס כסף. מה שאמר על פול היימן היה מעניין, כי היו להם בעיות כשהיימן היה מנג'ר ב-WCW. הם באותו ארגון, אבל כשפלייר כתב את הספר גם סקוט סטיינר, ופלייר לא ידע שייפצע לפני כן, וזה הציל אותו ממצב לא נעים. פלייר אמר שבהשוואה בין היימן לרוסו, הוא אמנם לא אהב את ההארדקור של היימן ב-ECW, אבל שהיימן השפיע על כולם ובדרכו הוא גאון. הוא אמר שרוסו חשב שהוא גאון וממש לא. פלייר התארח ברדיו ספורט ואמר שמיק פולי מתבכיין על הספר שלו. הוא אמר שגמל לפולי. הוא אמר שרודי פייפר הוא חבר טוב והם לא מדברים על וינס מקמהן.
להגיד שברט הארט זעם על מה שפלייר אמר זה ממש בלשון המעטה. הוא כתב שמעולם הוא לא כעס כל כך על טענות מגוחכות שאמרו עליו, ואולי רצו שיגיב כדי שהספר ימכר ולא אכפת לו. הוא הודה שהתנצל בפני פלייר והאלק הוגאן כשבא ל-WCW בסוף 1997 על מה שכתב עליהם, בשביל העסקים. הוא אמר ששניהם אמרו שזה לא עניין, אבל שניהם ירדו עליו בספרים שלהם. ברט אמר שלא נתנו לו הזדמנות ב-WCW, והוא לא יודע אם זה בגלל אחד מהם. ברט ירד על פלייר כמתאבק, ואמר ששכנע את הקהל שהוא הטוב בעולם, זאת העבודה שלו, ושכנע גם את עצמו. אבל מי שעבד איתו כל לילה ידע את האמת, ומעריץ לא יכול לדעת איך פלייר עובד בלי לעבוד איתו. הוא אמר שב-1990, כשפלייר היה בוקר, הוא הציע לברט המון כסף כדי לעבור אבל לא הצליח לגבות את זה וזה נפל. ידוע ש-WCW הציעו לברט בסוף 1991, כשבריאן פילמן תיווך ביניהם. פלייר היה אז ב-WWF, וזה נפל כי ברט היה במרחק כמה חודשים מנקודת הזמן בה יכול היה לעזוב, ועד אז הוא קיבל פוש ולא רצה לעזוב. אולי הציעו לו משהו. ב-1990 פלייר הציע לארן אנדרסון וטולי בלאנשארד 250,000 דולר, וברט נחשב אז כמתאבק ברמה שלהם, ופלייר היה רוצה אותו כבוקר. כמו המון פעמים ב-WCW, כמו עם רנדי סאבאג' ורודי פייפר, שגם אותם פלייר רצה, ג'ים הארד או ג'ק פטריק החליטו לא להשקיע את הכסף. הארד כעס כשפטריק קבע פגישות עם סאבאג' ופייפר ואז אמר לו להציע להם פחות ממה שהרוויחו כדי לעבור ל-WCW- לסאבאג' 600,000 כשהרוויח אז מיליון. זה היה בזבוז זמן.

YossihNew · 29/9/24

הוא אמר שזה שפלייר הגיע ל-WWF עם תואר WCW היה מפתיע כי חירבן על הטריטוריה שעשתה אותו ולא החזיר להם את התואר, והוא לא יודע למה הוא פגע במתאבקים ובארגון שלהם ככה. הוא גם הודה שהוא לא יודע את העובדות אז הוא לא יגיב, אבל פלייר גם היה צריך לא להגיב. שניהם היו במצבים לא דומים, אבל קצת דומים, והם אמורים להבין אחד את השני. כריס בנואה לא לקח את התואר איתו אבל עזב את WCW כאלוף בלי לעשות ג'וב. פלייר אפילו לא קיבל את העירבון שלו של 25,000 דולר על התואר שכל אלופי ה-NWA שמו כדי להבטיח שיעשו ג'וב, אז לדעתו התואר היה שלו. בנואה צדק, וההנהלה טעתה. ב-1991, ג'ים הארד פיטר את פלייר לפני שזה הבריז מהקרב מול ברי ווינדהאם בו היה אמור להפסיד את התואר. ג'ים הארד לא הבין את העסק, והודה שאחר כך הציע לפלייר יותר ממה שביקש לפני חודש כדי להישאר אחרי שהפשיט ממנו את התואר. הוא לא הבין את הערך התואר, ולא פלייר. ברט אמר את זה כי אמר שפלייר מבקר אותו בלי העובדות, בנוגע למונטריאול, אבל הוא לא היה צריך לדבר ככה. הוא כן אמר שלא ידע ורק אמר שפלייר לא צריך לבקר אותו. הוא די צודק. ב-1997, וינס היה במצב שונה לגבי ערך התואר שלו מאשר WCW, ורצה להשפיל את ברט שעוזב. הכל היה שונה, אבל אם ג'ים הארד לא היה מגן על הקרב של פלייר-לוגר בסטארקייד 1988, וגם היה מאלץ ניצחון נקי של פלייר- שניצח עם רגל על החבל כי לא רצה לנצח את לוגר נקי- דאסטי רודס היה קובע קרב של פלייר וריק סטיינר שמסתיים תוך חמש דקות. הוא רצה שפלייר יתפטר, כי היה ברור שדאסטי ופלייר לא ישרדו ביחד.
אלו מצבים שונים ממה ששון מייקלס עשה עם כמה תארים, כולל תואר ה-WWF ב-1997 כשסירב להפסיד אותו לסיד וישס ועזב. זה גם שונה מזה שסטיב אוסטין, חודש אחרי סרבייבור סירייס, סירב לעשות ג'וב לרוק על התואר הבין יבשתי, כי חש שזה לא נכון ואולי צדק, כי רדף אחרי התואר וזה היה חשוב יותר מהשלמות של התואר הבין יבשתי. אבל זה נהיה גרוע יותר, כי ברט אמר שבגיל תשע ידע יותר על פסיכולוגיה והיאבקות ממה שפלייר ידע כל חייו. הוא התלונן שפלייר הרס ספוט בקרב שלהם ואמר שפלייר האשים אותו, ואז הוכיח בפניו שהוא לא היה אגדי. הוא גם אמר שכשפלייר זכה בתואר מסאבאג' בספטמבר 1992 זה היה קרב נוראי. פלייר אמר בספר שלו שהקרב הסריח, ווינס עצר אותם ואמר להם להתחיל אותו מחדש. כששודר, למרות שהיה מדובר בשניים מהטובים בעסק, הקרב נערך. פלייר אמר שסאבאג' היה במצב רוח רע ולא רצה להפסיד את התואר. ברט אמר שווינס מקמהן צפה בקרב ופלייר עשה את כל מה שלא אמרו לו לעשות, ושנא את הדפוס של פלייר. הוא אמר שפעם אמר לסאבאג' שפלייר הוא חצי שעה של חוסר בפסיכולוגיה וסאבאג' צחק ואמר שזה נכון. נכון שהקרב היה גרוע, אבל להגיד שפלייר וסאבאג' לא יכלו לתת קרב טוב זה לא נכון. הקרב שלהם ברסלמניה 8 היה מצוין, והיו להם קרבות האוס שואוז טובים לאחר מכן. כעבור שנים גם היו להם קרבות טובים בפיוד של 1996, שעורר את ההאוס שואוז המתים של WCW. ברט אמר שפלייר לא וורקר טוב, היו לו ראיונות מצחיקי, אבל אלוף עולם לא אמור לשעשע. פלייר היה מבדר לצפייה, ואין בעיה עם זה, אבל כמו הוגאן, הכריזמה שלו הסיחה את הדעת מיכולתו המוגבלת בזירה. הוא אמר שמה שפלייר תרם לתחום היה ה"WOOOO" מהצ'ופים, והצ'ופים כואבים ונראים רע.
ברט אמר שסאבאג' ומיק פולי וורקרים טובים מפלייר. הוא ירד על פלייר שירד על סאבאג' בגלל תכנון הקרבות שלו, כי אמר שפלייר מספר קרב בזירה אבל אותו קרב. הוא אמר שהסיבה שהזכייה הראשונה שלו בתואר ה-WWF מפלייר לא שודרה אלא רק בקלטות הייתה כי פלייר סירב להפסיד לו בטלוויזיה, והאשים את פלייר שפצע אותו באצבע ובקרסול בקרב. פלייר גם עבד פצוע באותו זמן וסבל מוורטיגו, ועבד בעוד כמה קרבות חשובים והפסיד את התואר נקי בקרב חזק למרות הבעיות. הוא גם דיבר על קרב האיירון מן בבוסטון בינואר 1993, שדורג 4.5 כוכבים- אגב, קרב שקרה אחר הצהריים, ומאוחר יותר הם נלחמו בערב בקרב של 25 דקות. הוא אמר שלשניהם היו רעיונות שונים לקרב, פלייר היה מנוסה בקרבות ארוכים אבל ברט היה האלוף והתעקש על הדרך שלו. הוא אמר שירד על פלייר מול מתאבקים- והוא הזכיר את סקוט הול, למרות שהם בטח רק דיברו על זה כי הול עבד אז במופעים אחרים. קצת אחרי הקרב, כשפלייר נשאל לגבי זה, והוא היה ב-WCW וברט ב-WWF, הוא אמר שאי אפשר להגיד מספיק על ברט, שהוא מדהים, שהתאבק באירופה, בארה"ב, ביפן, ומשלב בין הסגנונות. הוא אמר שברט בגודל שלו והוא אוהב להתאבק עם אנשים כאלו, כמו ריקי סטימבוט- למרות שהוא לא סטימבוט, אבל ממש קרוב, ואחד מחמשת הגדולים בספורט.
ברט אמר שפלייר הוא שלוש נקודות שמתחזה לתשע, ושהוא הצליח על חשבון יריביו- מגוחך בהתחשב בכמה אנשים חסרי קרבות טובים שפלייר גרם להם להיראות מאוד משתפרים. לדעת דייב, מה שפלייר אמר על ברט שכעס יותר מהדפיקה מאשר מותו של אחיו זאת דעתו, והוא מבין מאיפה קיבל את זה בהתחשב במקורבים שלו, כמו שאמרנו. אבל הוא לא חושב שהיה צריך ללכת לשם כי זה לא נכון. לברט יש המון אויבים כי כתב עליהם בטור שלו, והם שולטים ב-WWE ושמחו לראות אותו חוטף, ופלייר שמח. האמת היא, שאמנם יש אנשים שנהנים לראות את פולי חוטף, ואת ברט, דווקא משפחת מקמהן נהנתה ממה שפלייר אמר על הוגאן, ואפילו נתנו קטע קולי של פלייר מדבר על הוגאן ב-RAW האחרון. איך אדם הגיב למותו של אחיו בגלל פזיזות, הזנחה וגועל, לא באשמתו, זה דבר שקשה לזרוק. וינס מקמהן אמר באוף דה רקורד שתבעו אותו על אואן בגלל שברט כעס על מונטריאול. ג'רי מקדוויט, עורך דינו, ניסה להסביר את זה. זה נחמד כי לא צריך לדבר על נושאי המוות, והמשפחה של ברט אמרה את זה לווינס אז זה לא סתם, אבל שקרי. העובדה שווינס תבע את מרת'ה, שלא הייתה קשורה לעסק פרט לבעלה, הראה כמה לא הייתה לו סימפטיה ושהכל היה עסקי. גם כשפלייר עבד עם ברט ב-WCW, ושון מייקלס פרש, פלייר אמר שמייקלס הוא המתאבק הכי טוב בשנות ה-90. פלייר אפילו אמר שמייקלס בשיאו שווה לו בשיאו, והוא נחשב לאחד מהמתאבקים הגדולים בתקופה שבה פלייר לא היה בטוח בעצמו. בנוגע לריקי סטימבוט, פלייר אמר שהוא היה מוצלח כפייס וכהיל, ואילו סטימבוט, שהוא חושב שהיה היריב הכי טוב שלו ולפעמים אומר שהוא היחיד ששון לא טוב ממנו, לא קיבל הזדמנות כהיל.
רוב המתאבקים שעבדו עם שניהם מחשיבים את שניהם כגדולים, אבל בהיאבקות תמיד תמצא מישהו שאמר שאחד אוברייטד. פלייר אמר שברט מהחמישה הטובים בעולם, אבל לא טוב כמו שון. אם ברט היה אומר שפלייר לא טוב כמו סאבאג' או דיינמייט קיד, זה הגון. סאבאג', בימים הטובים שלו, היה מתאבק מדהים ואתלט טוב מפלייר. פלייר ודיינמייט התאבקו בסגנונות שונים, וכל אחד מהם היה טוב מהשני במה שעשה הכי טוב. מבחינת עבודה קשה ללילה אחרי לילה, עקביות, סיבולת ואורך זמן, זה שונה לגמרי. אי אפשר להשוות בכלל את סאבאג' ודיינמייט עם פלייר, אבל בנוגע לעבודה של שלושתם בשיאם, זה עניין של טעם והעדפות. אבל זה הזוי לדרג אותו שלוש כשמתאבקים גדולים אמרו שהוא הגדול בכל הזמנים. אולי יעשו על זה סקר, אבל אם שואלים מתאבקים מי המתאבק המודרני הכי טוב בארה"ב, רוב השמות הם פלייר, ברט, שון וכריס בנואה שמכובד בקרב מתאבקים, למרות שמעולם לא היה בפסגה ומשך קהל, והצליח להביא תמיכה מהמתאבקים להיכל התהילה. המבוגרים ידברו על סטימבוט, רייס ומשפחת פאנק. הם לא מושלמים, לכולם היו קרבות רעים, אבל כל ביקורת שאחד מהם לא היה מדהים זאת בדיחה. פלייר אמר שברט נשיא מועדון המעריצים שלו, וברט אמר שפלייר בוגדני, אבל יצא רע כשאמר שהוא רוצה להרביץ לפלייר באף ואמר לו ללכת להזדיין ושישמח שהוא לא דוחף לו את הראש לתחת. זה אולי צבעוני, אבל די עצוב. שני אנשים אגדיים באותו המקצוע, שעם כמה שהם רוצים לרדת אחד על השני, כל אחד מהם נלחם בקרבות אגדיים במשך עשרים שנה, וזה לא היה במזל או בטעות. פלייר הפך את סטינג לכוכב בלילה, סחב את אל ג'יגאנטה לקרבות של שלושה כוכבים והיו לו קרבות ארוכים טובים בפיוד לוהט ברחבי המדינה עם דאסטי רודס שעבר את השיא וניקיטה קולוף הלא מוכשר. היה לו קרב כלוב טוב עם וינס רוסו בגיל 51, והוא הוציא בגיל 53 קרב דרמטי מווינס מקמהן בן ה-56, ואפילו קרב סביר מאריק בישוף, לצד קרבות קלאסיים עם סטימבוט בשיא שלו. ברט גרם לוויל סאסו להיראות כאילו הוא שחקן כשלא היה בשיאו. פלייר כנראה סחב יותר אנשים לקרבות טובים בלי שהם נתנו קרבות טובים מול אף אחד אחר, אבל שון עשה את אותו הדבר. אבל ברט מוביל בזה.
בקרב שלו מול טום מגי, מפתח גוף בגובה 1.95 מטר שאמנם היה אתלטי לגילו אבל חסר יכולות וכריזמה, הוא גרם לבניין מלא במעריצים, מתאבקים ומנהלים מווינס מקמהן ופאט פטרסון ומטה, לחשוב אחרת. כשהקרב נגמר, כולם בבניין חשבו שגילו את היורש של האלק הוגאן. והם כן, אבל זה לא היה מי שחשבו. הוא היה בחור באותו הגובה,נראה טוב יותר, בנוי טוב יותר ונראה וורקר פי מאה מהוגאן. רק נראה, כי הוא לא היה טוב כמו הוגאן. למגי לא היה עוד קרב סביר בחייו, כי הכל היה אשליה. הוא היה ברוסטר שנים, ולא היה בטלוויזיה כי וינס והשאר ניסו להבין מתי המגי שראו אז יתגלה שוב, אבל זה לא קרה. אנשים חשבו במשך שנים עד שהבינו את זה. כעבור שנים, כשדייב ראה את הקרב המפורסם הזה, זה היה מדהים כי זאת לא הייתה עבודה של מתאבק טוב אלא של קוסם. עם פלייר, ראו שסחב את ניקיטה קולוף ודאסטי רודס, גם אם הקהל האמין שניקיטה היה מתאבק ודאסטי היה כמו שהיה עשור קודם לכן, אבל אז מעולם לא ראו שברט היה זה שסידר את הקרב כדי לסחוב את מגי. אם זה היה פרומו כדי לבנות קרב, זה דבר אחד. אבל זה בדיוק מה שזה, וזה סתם פוגע במוניטין של אנשים שעבדו קשה בזירה יותר מדי זמן כדי לחסל במילים.

YossihNew · 1/10/24

ראשר קימורה פורש- 26 ביולי, 2004:

הפרישה הרשמית של מאסאו "ראשר" קימורה, מהדמויות הוותיקות בהיאבקות היפנית, הוכרזה במופע של NOAH בטוקיו דום לאחר 44 שנות קריירה. קימורה במצב פיזי חמור בגלל גידול במוח ולא יכול היה אפילו להגיע לטקס הפרישה, והתאבק לאחרונה במרץ 2003 בבודוקן הול. הוא התאבק מאז 1965 בלי לפרוש, ופרט לג'ייאנט באבה שהתאבק בין 1960 ל-1998, הוא היה המתאבק במשרה מלאה הוותיק ביותר במדינה. הקריירה שלו עברה שלבים שונים. הוא היה מלך הכלוב ומלך קרבות המוות בשנות ה-70 כאלוף הבין לאומי למשקל כבד לארגון IWE. הוא היה מהראשונים במדינה שדיממו, והובילו לסגנון שהתחזק בשנות ה-90 ביפן. הוא שמר על התואר מול שמות מהגדולים בהיסטוריה כמו ורן גאנייה, אנדרה הענק, ניק בוקווינקל, קאובוי ביל אליס, ג'ון טולוס, מאד דוג ואשון וסופרסטאר בילי גרהאם בשנות ה-70. הוא היה מעורב בפיוד של ניו ג'פאן ו-IWE ב-1982-83, ששינה את העסק. זה כלל קרבות ענקיים מול אנטוניו אינוקי שהיו הלוהטים במדינה באותו הזמן. כעבור שנים, הוא הפך לדמות פולחן בגלל כישורי המיקרופון הקומיים שלו בפיוד מול ג'ייאנט באבה בקרבות מידקארד באול ג'פאן, ולבסוף, שני המתאבקים הוותיקים ביותר במדינה עבדו כצמד, מה שמשך קהל בכפרים הקטנים אצל המעריצים שלא הכירו את המתאבקים החדשים ורצו לראות את באבה וקימורה שהכירו מנעוריהם.
קימורה עבד בשבעה ארגונים חשובים. הוא נולד ביוני 1041, בכפר קטן. ב-1959 התחיל כמתאבק סומו, אבל לא הצליח. לאחר שעזב, ב-1964 נכנס לתחום ההיאבקות, קצת אחרי מותו של ריקידוזאן. הוא היה התלמיד של טויונובורי, נשיא ג'פאן פרו רסלינג ששלט אז במדינה והכוכב הגדול אז. הוא ערך בכורה באפריל 1965, אבל הקריירה שלו הסתיימה לאחר שטויונובורי פרש בגלל מאבק כוחות, כי ג'ייאנט באבה עקף אותו והפך לכוכב ענק. טויונובורי לקח את קימורה לטוקיו פרו רסלינג ב-1966, אבל זה לא שרד, כי הארגון שאנטוניו אינוקי כיכב בו פשט רגל. טויונובורי פרש אז כי לא נשאר לו לאן ללכת. קימורה ומתאבק אחר בלי עבודה, מאסאנורי סאיטו שהיה באולימפיאדה של 1964, עזבו את יפן ב-1967 לטובת ארה"ב. סאיטו, עם הרקע האולימפי, כיכב בפלורידה ובקליפורניה, והתאבק רוב הזמן בארה"ב, אבל קימורה לא הצליח. ב-1968, איסאו יושיהארה החזיר אותו ליפן בארגון אינטרנשיונל רסלינג אנטרפרייזס. ה-NWA וארה"ב תמכו בג'פאן פרו רסלינג, ויושיהארה חיפש מתאבקים באירופה לארגון החדש שלו. זה היה מצוין, כי אז היה מתאבק נהדר בשם בילי רובינסון מאנגליה. רבים אומרים שסטו הארט או גאנייה גילו אותו, אבל יושיהארה הביא אותו ליפן ב-1968 והוציא אותו אובר בטורניר להכתרת אלוף העולם, האלוף הבין לאומי של גאנייה וה-AWA. רשת TBS ביפן תמכה בהם ורובינסון היה נהדר והרייטינג הצליח בפיוד של רובינסון-ת'אנדר סוגיאמה, מתאבק אולימפי ב-1964. אבל הקהל ראה שזה ארגון משני. TV טוקיו המשיכה לשדר את הארגון עד הסגירה ב-1981, אבל החשיפה של רובינסון ושל גאנייה אפשרה מערכת יחסים עם יושיהארה, ורובינסון ואנדרה, שגאנייה ראה, הפכו לכוכבים בצפון אמריקה. IWE ניסו כמה אנשים ככוכבים הראשיים. למרות שקימורה היה אלוף זוגות, הקרב שהפך אותו לכוכב ביפן קרה בקנזס סיטי. הוא היה שם עם צ'אטי יוקוצ'י, אבל קיבל קרב אליפות NWA מול דורי פאנק ג'וניור, משהו חשוב ב-1969 כי מעט יפנים אתגרו על התואר שלו ת'אז פרסם בשנות ה-50. כששמעו על זה ביפן, יושיהארה החזיר אותו, ונתן לו את הגימיק של מלך קרבות המוות, הרבה לפני אטסושי אוניטה ומיק פולי. הקרב הגדול שלו בחזרה היה באוקטובר 1970, קרב הכלוב הראשון ביפן בו ניצח את דוקטור מוות. ברוב שנות ה-70, הקרבות המפורסמים שלו היו מול פרועים אחרים, כמו מאד דוג ואשון, בכלובים מלאי דם, שאף אחד אחר לא עשה אז ביפן, ומצחו המצולק והייחודי ליפן הפך לסימן היכר. אול ג'פאן וניו ג'פאן כבר הפכו לארגונים הגדולים במדינה כשבאבה ואינוקי עזבו את ג'פאן פרו, שחוסלה. ה-IWE הייתה שווה ל-ECW בשנת 2000, אבל עם שידור וקהל טובים יותר. אבל היא הייתה מקום שלישי רחוק במדינה בה המעריצים הכירו שני ארגונים גדולים.
התקופה הכי חזקה בארגון הייתה בתחילת וסוף שנות ה-70, כשהארגון היה בקשר עם ה-AWA של גאנייה. זה נתן להם גישה לזרים, אבל מערכת היחסים לא הייתה טובה. מבחינת יפן, גאנייה גבה יותר מדי ולא נתן כוכבים כמו שה-NWA נתנו לאול ג'פאן. אבל לגאנייה תמיד היה רוסטר מצומצם, ולא יכול היה לשלוח יותר משניים או שלושה כוכבים גדולים לחו"ל, והוא לא רצה שהמתאבקים הגדולים יעזבו ליותר משבוע. זה נגמר ב-1976 כשקימורה הפך לכוכב הגדול בארגון. אבל הם חזרו להיות ביחד, וקימורה היה המתאבק האחרון שניצח את גאנייה בקרב יחידים. הוא החזיר לעצמו את התואר הבין לאומי שהפסיד שלושה ימים קודם לכן בנובמבר 1979 בספירת חוץ. הוא גם נספר יחד עם אנדרה בחוץ ב-1978 בקרב אליפות. הכוכב של IWE השתנה עד שקבעו שזה יהיה קימורה, ששלט בשש השנים האחרונות בארגון. קודם זה היה סוגיאמה, עם הרקע האולימפי שלו, אבל הוא היה נמוך ועבה, כמו סומו. זה לא עבד, והארגון השתמש בשוזו "סטרונג" קובאיאשי, מפתח גוף יפני ששלט בין 1971-73, ונודע כי ניצח את קארל גוטץ', רובינסון, דון ליאו ג'ונתן ואנדרה. כשאנדרה עוד היה מונסטר רוסימוף. אחד מהקרבות המפורסמים אז היה קובאיאשי שומר על התואר מול קימורה המדמם, בקרב יפני-יפני נדיר במיין איבנט. אבל קובאיאשי עזב אותם לניו ג'פאן. יושיהארה החליט להשתמש בוורקר היפני הכי טוב שלהם, סוהו "מייטי" אינוהו, שניסו לקדם כאדוארד קרפנטייה היפני, כי עשה סלטות בזירה. אבל הוא נכשל במשיכת קהל כי היה מתאבק ג'וניור אקרובט אבל לא קשוח. הם האמינו שקימורה קשוח, אז ואשון הגיע וזכה בתואר באפריל 1975. כעבור תשעה ימים קימורה ניצח אותו בקרב כלוב מפורסם. יושיהארה השתמש בעיקר במתאבקים סוג ג' מבחינת היפנים, כי המתאבקים החשובים מצפון אמריקה היו באול ג'פאן וניו ג'פאן והיחסים עם גאנייה נפגעו. קימורה היה הכוכב הגדול בשאר הזמן. פרט לכהונות קצרות כשהפסיד וזכה שוב בתואר, הוא תמיד היה בפסגה.

סיכום אובזרבר- מאמרים

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member

Well-known member