סיפורי הלידה שלנו

[keren1]

להבדיל מרותי אצלי היחס היה טוב

גם אני הגעתי לחדר לידה (בי"ח רוטשילד - בני ציון בחיפה)בסוף תשעי. הצירים בתחילו כבר בשבת לפנות בוקר. התאפקנו עד שעות הבוקר המאוחרות והייתי בטוחה שאני נכנסת ואומרים לי "טוב שבאת את כבר יולדת..." איזה יולדת ואיזה נעליים. אחרי 5 מנות אפידורל ו24 שעות בחדר לידה ומשמרות הולכות ובאות - כלום. ביו ראשון בבוקר!! הרופאים הבכירים כבר הגיעו (זהו בי"ח בו אבי עובד אז היה יחס VIP) ואמרו. התינקות נכנסה לתעלה אבל נרדמה. אנחנו כבר מחכים לה שעה וחצי וכלום. בואי נכנס לחדר ניתוח ונגמור לפני שנצטרך ואקום. אני ובעלי בכינו. אבל הסכמנו. נכנסתי לחדר ניתוח ובצפצוף של החדשות של 12 בצהריים הרגשתי אגרוף בבטן והופ נשלפה דניאל ובכה. מאד התרגשתי ובכיתי. הוציאו אותה למחלקה לראות שהיא בסדר. התאחדנו כעבור 30 דקות וישירות התחברות לציצי. אבא שלי חיכה מחוץ לחדר ניתוח וסירב להיות מבורך שהוא סבא עד שהוא לא ראה שאני יוצאת ואני בסדר. מה שכן זכור לי בין צירים. במוצאי שבת - סבתא שלי נכנסת לחדר לידה!!! ניסיתי להיות נחמדה אבל יש גבול....אחותי שהייתה איתי ביקשה שתצא יפה יפה. האמת שאחותי היתה זאת שממש עזרה לי לעביר את הצירים. בעלי קצת איבד את הCOOL לנוכח האירוע. דניאל נולדה אחרי שחיכינו לה כמעט שנתיים. מהרגע הראשון התחברנו ועד היום היא מבקשת "אותכי" (=חיבוק מאמא). היא הפכה אותי לאמא ובזכותה חיי מאושרים ומלאים יותר. את לידת התאומים אספר בהמשך.

 

[שירלי של תומר]

../images/Emo99.gif

 

[שירלי של תומר]

ואיך שכחתי לצרף תמונות מהלידה../images/Emo70.gif

כמובן שהתמונות עבורי מנציחות את האושר המדהים בו הייתי שרויה אחרי שתומר יצא לאויר העולם והנח בידי

אז הנה דף תמונות מהלידה שנמצא באתר של תומר. שירלי.

 

[דיאנה1]

הלידה של בר

שוב אני מקפיצה את הרייטינג ל"אומנות"... http://www.leida.co.il/message.asp?qt=649

 

[דיאנה1]

הלידה של שון (יצא ארוך מאד!)

רק עכשיו חשבתי על זה שבגלל שלא היו אז פורומים עדין לא כתבתי את סיפור הלידה! שון נולדה ב 31.7.95. נראה מה אני זוכרת. לאחר קורס הכנה ללידה אצל אירית אלטר וסיור בחדרי לידה שונים היה לי ברור שאני יולדת רק במקום אחד - במשגב לדך בירושלים. גרנו אז בתל אביב, לכן היה ברור לנו שאנחנו זונחים את הכללים של מתי לצאת לבית החולים ויוצאים ברגע שהצירים מתחילים. הגעתי לסוף השבוע ה 42 בלי שום רמז לציר. את המעקב עשיתי במשגב לדך (כן כן, נסענו לירושלים כל 3 ימים, אחרי שני ביקורים טראומטיים במאיר). ביום שישי בערב הרגשתי כאב בטן קל. נסענו בשמחה לירושלים כדי ללדת. בדיקה העלתה פתיחה מזערית של סנטימטר אחד וצירים חלשים ולא סדירים. כדי לא לטרטר אותנו חזרה לתל אביב נתנו לנו חדר בבית החולים, והעברנו את הזמן בירושלים בתקווה שהלידה סוף סוף תתחיל. ביום ראשון בבוקר התברר שכלום לא התקדם. מיילדת לא חביבה עשתה לי סטריפינג כואב ביותר מבלי להזהיר אותי קודם. עשיתי מספר בדיקות - הערכת משקל באולטרסאונד, מוניטור, והתברר שהכל בסדר ואין שום סימן למצוקה. הייתי כבר בתחילת השבוע ה 43. רופא בכיר נתן לי לבחור בין זרוז, אם נמאס לי, לבין האפשרות השניה שהוא ממליץ עליה - מאחר והכל בסדר ואין סיבה רפואית לזרוז, להמשיך לחכות ללידה, לנסוע הביתה ולחזור עוד יומים להמשך מעקב. בחרתי באפשרות שהוא המליץ עליה ונסענו הביתה. באותו היום פינינו את הדירה שגרנו בה, וניקיתי אותה במרץ רב, טיפסתי על כסא כדי לנקות את ארונות המטבח העליונים. כנראה שזה עשה משהו, כי ב 3 לפנות בוקר התעוררתי עם כאב בטן שונה לגמרי, חזק מאד. הערתי את בעלי, אמרתי לו שאולי זה מתחיל באמת. הוא ראה את הבעת הפנים שלי בציר הבא והחליט שנוסעים מיד לבית החולים. הנסיעה היתה קשה מאד עם הצירים, היה צפוף ברכב ולא נוח. בעלי עודד אותי: עוד סיבוב אחד מגיעים לירושלים, עוד שני צירים אנחנו שם... הגעתי לבית החולים וישר ביקשתי אפידורל. בדקו אותי והתברר שהפעם זה באמת זה - צירים חזקים וסדירים, פתיחה של 3 ס"מ. במשגב לדך לא מחברים למוניטור ברציפות ולאינפוזיה, אז היה לי חופש תנועה מלא להתמודד עם הצירים עד שיכולתי לקבל אפידורל. התסובבתי, כרעתי, ישבתי, עמדתי על שש, עם כל ציר התמודדתי בצורה שונה. לאחר מכן הציעו לי לנסות את הג´אקוזי. ישבתי במים שהרגיעו אותי, ובעלי הפעיל את הג´אקוזי עם כל ציר. לאחר מכן, 4 שעות אחרי שהגעתי, סוף סוף יכולתי לקבל אפידורל. התחברתי לאינפוזיה וחיכיתי לרופא המרדים (יותר מדי זמן - הוא היה בישיבה). הוא היה אנטיפט אבל כנראה מקצועי מאד, הזריקה לא הכאיבה לי כלל ובמהרה הכאבים נעלמו לחלוטין. זה היה ממש קסם. ברגע שהכאבים נעלמו נרדמתי. התעוררתי אחרי שעתים כשהכאבים חזרו, נתנו לי עוד מנה של אפידורל ונרדמתי שוב. כשהכאבים חזרו ביקשתי מהמיילדת עוד מנה, היא בדקה אותי ואמרה בהתרגשות שזה זה - פתיחה מלאה, אפשר להתחיל ללחוץ. התיישבתי בכריעה כדי ללחוץ, כמו שסיכמתי איתה לפני כן, והתחלתי במלאכה. היה קצת קשה כי לא הרגשתי בכלל מתי יש לי ציר. בעלי אמר לי לפי המוניטור. באיזשהו שלב היא קראה לבעלי: בוא תראה את הראש של הבת שלך! הראש שלה החל לבצבץ בשיא הלחיצה. מראש נדברנו שהוא ישאר ליד הראש שלי, כדי לא להביך אותי, אבל לא יכולנו לאכזב את המיילדת... ובסופו של דבר לא היה אכפת לי. כך הוא ראה את בתנו לפני... המיילדת אמרה שהיא רואה שאני מספיק גמישה ואין צורך לחתוך. מאד שמחתי. פתאום היא משכיבה אותי על הצד, שמה לי מסכת חמצן על הפנים, לוקחת מספרים וחותכת (כנראה בזמן ציר, לא כאב לי בכלל). בנוסף כל החדר התמלא באנשים: מיילדת נוספת, רופאת ילדים, רופא נשים. לא הבנתי מה קורה, חשבתי שזה תמיד ככה כשהתינוק יוצא. מתברר שהדופק צנח פתאום מ 120 ל 60. מיילדת נוספת עזרה לי ללחוץ כשהיא לוחצת לי על הבטן, ונאמר לי ללחוץ הכי חזק שאני יכולה. ואז בתי יצאה לאוויר העולם. המיילדת קראה: "תראו מה זה, פעם ראשונה שאני רואה כזה דבר": היה לה קשר אמיתי בחבל הטבור, שהתהדק כשהיא היתה בדרכה החוצה וחסם את מעבר החמצן. זו היתה הסיבה לירידה בדופק. איזה מזל שהמיילדת ידעה בדיוק מה לעשות, בלי לחץ ובלי היסטריה ובלי שהרגשתי אפילו וידעתי על הדרמה רק בדיעבד. עזרו לי להתרומם ולהעיף מבט ראשון בבתי. היא שכבה על הצד, מלוכלכת מהמקוניום שנפלט כשנכנסה למצוקה. כל כך קטנה ועם זאת לא האמנתי שעד לפני כמה דקות היא היתה בתוך הבטן שלי. זה היה רגע מרגש מאד. בגלל המצוקה לקחו אותה קודם כל לבדיקות (הכל בסדר. המיילדת המופלאה הוציאה אותה לפני שנגרם נזק כלשהו), ואז גם ניקו והלבישו אותה. היא חזרה אלי די מהר נקיה ועטופה כמו בובה. המיילדת עזרה לי להניק אותה וכך בילינו את הרגעים הראשונים לחייה, אני עוד בחדר לידה ומניקה אותה, מנסה לעכל את כל מה שעבר עלינו.

 

[שירלי של תומר]

דיאנה, יופי שיצא לך להעלות את

הסיפור על הכתב. אפילו אחרי 6.5 שנים....... וזה בטח היה נורא מרגש להיזכר בהכל ולכתוב אותו

שירלי.

 

[דיאנה1]

נכון, היה מאד מרגש וגם הופתעתי

לגלות שאני זוכרת כמעט כל מה שקרה. איזה כיף שעכשיו יש לי את זה כתוב.

 

[טלי של גלי]

סיפור הלידה של גלי, לפני שנה כמעט!

סיפורנו מתחיל בשבוע 38 למניין שבועות ההריון הלכתי לי לבדיקה השגרתית אצל הרופא, נבדקתי והופתעתי - יש כבר מחיקה 80 אחוז והתחלה של פתיחה! מאושרת וטובת לב הלכתי לי הביתה, מעודדת מהבטחת הרופא שעוד כמה ימים ואני יולדת. וחיכינו...שמשהו יקרה כבר. צירים, ירידת מים, אבל כלום לא קרה יום רביעי בהיר אחד נפל לו הפקק הרירי, ועדיין אין סימן שגלי רוצה לצאת בינתיים כבר אמצע שבוע 41, ואני הולכת שוב לרופא, מלווה באבא שלי ואחותי היקרה, ואנחנו מחליטים לבת לאכול משהו לפני הבדיקה אכלנו, נהנינו, וכשקמנו גיליתי שלולית קטנה על הכסא רצנו מהר למעלה, נדחפנו לחדר הרופא, שבדק, החליט שהוא לא בטוח שזה זה, ושלח אותי לחדר לידה בהלל-יפה, שיבדקו, וגם ימשיכו מעקב, ואם יהיה !צורך- גם יקבעו לי תור לזירוז...אמא´לההההההההה אז מזעיקים את ירון מהעבודה ודוהרים לחדרה! כולם בטוחים שזהו זה, ורק אני מתפלאת איך אין לי צירים בכלל. הגענו, ושוחררנו בבושת פנים. ברח לי פיפי, זה הכל...פאדיחה במהלך השחרור נאמר לי שאם עד יום שלישי (והיום יום חמישי) אני לא באה ללדת, להגיע לזירוז. נסענו הביתה. בכל זאת- חנוכה וצריך להדליק נרות יום חמישי עבר לו, והנה יום שישי, נטול צירים בינתיים. בערב הולכים להדליק נר שמיני של חנוכה אצל הדודה, וכמובן שכולם טורחים להגיד לי כמה אני מבושלת ומוכנה ללידה. מה?! באמת?! לא שמתי לב בעצמי אחרי שההמולה סביבי נרגעת, אני יושבת עם עצמי בשקט, ומרגישה גלים קטנטנים בשיפולי הגב-בטן. בלי להגיד כלום לירון, אני מבקשת מבת דודתי לעסות אותי קצת, אולי זה יבהיר לי מה קורה פה, והאמנם יש אלוהים ואני אלד היום או מחר לאט לאט מתחזקים הגלים ואני מעמידה פנים שהכל בסדר, ורק מחכה שנגיע הביתה. בבית אני תופסת שיחה עם גלי, ומבקשת ממנה בנימוס, שאם היא מוכנה, אז אני ואבא כבר נורא רוצים להיפגש איתה לפי הגלים-צירים המתחזקים, אני מבינה שגם היא כבר רוצה לצאת, אז אני מתיישבת לי בסלון, עם נישנושים ושתיה חמה, שולחת את ירון למיטה ומתחילה למדוד זמנים בין הצירים. בשתיים בלילה הזמנים כבר קצרים, ואני מחליטה ללכת להתקלח ולהעיר את ירון. אבל מה? להעיר את ירון זה משימה בלתי אפשרית גם ביום רגיל, אז אני ישר אומרת לו בקול היסטרי שאני יולדת ושיקום מהר, והוא קופץ מהמיטה, לוקח את התיק ורץ לאוטו מגיעים, נבדקים, ולמרות שאני בבירור מרגישה צירים, המוניטור מתעקש שלא, והם, הרעים, מאמינים לו ולא לי מכיוון שאני לא מוותרת, שולחים אותנו להסתובב קצת. חוויה לא נעימה בכלל, וזאת בלשון המעטה, כל שתי שניות אני מתקפלת, וירון מחזיק אותי אנחנו חוזרים בשבע לחדר לידה, אחרי חרישה של מסדרונות הלל-יפה ועכשיו כבר אין מקום לטעויות - אני בהחלט יולדת! תהליך קבלה קצר- חוקן, לא נורא בכלל, והאמת, משחרר, ומקלחת נפלאה וממושכת, ויאללה לחדר לידה, לישון קצת לפני הבאלגן. מחברים אותי לאינפוזיה, למקרה וארצה אפידורל, ומודדים לחץ דם. הכל תקין, ועד שהפתיחה תתפתח ללידה אפשר לישון קצת, כי הצירים עדיין נסבלים. שעה אחר כך הם כבר לא, ואני מחליטה ללכת על אפידורל כדי להיות בשיא כוחותי בזמן הלחיצות, והיציאה של גלי מתוכי אני כבר בפתיחה של שלוש וחצי ס"מ, ואפשר לקרוא למרדים, והוא מגיע מייד, מסביר לי, ומתחיל לעבוד. זהו, אני מורדמת ועכשיו כבר באמת הולכת לישון. אחרי שעה ומשהו ירון מודיע לי שכל המשפחה שלי בחוץ, אמא שלי נכנסת להגיד שלום, ואחריה המרדים בא לבדוק מה המצב איתי, ובקש ממני לעצום עיניים ולהגיד לו מה אני מרגישה כשהוא נוגע בי עם משהו. אני מדווחת על חם, קר ופושר וירון לצידי מתפוצץ מצחוק- המרדים נוגע בי עם אינפוזיה קפואה! מצחיק, אני מסננת לכוון שלו... אני חוזרת לישון, ירון מבדר את המשפחה בחוץ, וחוזר לחדר פתאום אני מרגישה צורך עז ללחוץ, ואני אומרת לירון לקרוא למיילדת בלהה המלאכית נכנסת לחדר, ואומרת שלא נראה לה, אבל בואי נבדוק בודקת ומופתעת- גלי ממש עומדת בפתח, היא צועקת לד"ר דוד להכנס מכוונת את המיטה לתנוחת לידה, ואומרת לי שכשאני מרגישה לחץ- ללחוץ, ושהיא תכוון אותי מה לעשות ומתי לא ללחוץ כדי לא לגרום לקרע אני מצייתת ומתחילה ללחוץ, ירון מחזיק לי חזק את היד ומלטף לי את הגב בלהה מבשרת שהיא רואה את הראש, ירון מזנק אל בין רגליי, ובדרך גם תולש לי את האינפוזיה מהיד, ואני לוחצתתתתתת, ולוחצתתתת, ומפסיקה כי בלהה מנקה לגלי הפרשות מהפה, ורוצה להוציא אותה בלי שאלחץ כדי שלא יקרע לי, אבל מה?! אני חייבת להשתעל, וגם משתעלת, וגלי נזרקת החוצה אל אבא, ואני נקרעת קרע קטנטן בנרתיק זהו...היא בחוץ...הכל נגמר והכל התחיל... מניחים אותה עלי, עם כל הג´יפה, ואני זוכרת שצריך לתת ציצי עכשיו, והיא מתחברת כאילו רק לזה היא חיכתה כל הזמן הזה ברחם, ויונקת בשקיקה ירון בהלם ואני לא מפסיקה למלמל: "אני לא מאמינה...אני לא מאמינה..." אנחנו הורים. יש לנו בת. קוראים לה גלי.

 

[אמא של שחר]

אכזבה מהלידה, אך התוצאה ../images/Emo99.gif

יצא לי ארוך, כמו הלידה

גם לאחר שנתיים יש בי כעס על הצוות שטיפל בי בית החולים "רוטשילד" (בני ציון). אני מרגישה שהתנהגו כלפינו באטימות, חוסר סבלנות וזלזול. למרות זאת אין בי פחד מהלידה הבאה לכשתהיה ואפילו מחכה לחוות את זה שוב בתקווה שהיא תהיה יותר חיובית ושהפעם נוכל לעבור את זה בלי אפידורל שבשבילי גרם לסיבוכים והתאוששות יותר ארוכה וקשה. מה שבטוח הוא שלמעט מקרה חירום, זה לא יהיה ברוטשילד. והעיקר שבסוף קבלתי אוצר מתוק

שחר נולדה ב- 26.10.99, חמישה ימים לאחר התאריך המשוער של הרופא (21.10) ויום אחרי התאריך שאני שערתי (25.10). לא היו שום סימנים מקדימים לכך שהיא מתכוונת להופיע וכבר כל כך נמאס לי להיות בהריון שבכיתי רוב הערב יום לפני ואמרתי לבנזוגי שאני אהיה בהריון לנצח. ב- 3:00 לפנות בוקר ב- 26.10.99 התעוררתי מציר. עד אז לא הבנתי למה אנשים מתכוונים "את תדעי כשזה זה". לא היה בכלל ספק. הצירים התחזקו והתקרבו, ממש לפי הספר עד שבסביבות 7:30 היתה לי ירידת מים (וגם בזה לא היה ספק). הצירים התחזקו מאוד אחרי ירידת המים ונסענו לבית החולים. התרגשתי מאוד, הרגע שחיכיתי לו הגיע! הייתי רגועה כשהגענו למרות שמאוד כאב לי. המיילדת שקבלה אותי (להלן "המכשפה") לא האמינה שיש לי צירים עד שהבדיקה הראתה שיש צירים סדירים. היא גם טענה שלא היתה לי ירידת מים ושלחה אותנו להסתובב. חזרנו כשהצירים היו כבר כל 2-3 דקות, ארוכים וכאבו מאוד כך שלא יכולתי עוד ללכת. ב- 10:30 המכשפה בדקה ושוב אמרה שאין התקדמות ואז הציעה לרופא התורן שישלח אותנו לבית חולים רמבם כי אין מקום בחדר לידה. כאן כבר אבדתי את קור הרוח, התחלתי לבכות, חששתי מנסיעה של 30 דקות כשהצירים כל כך צפופים. בנזוגי התווכח איתם ובסוף החליטו לקבל אותי. לאורך תהליך הקבלה המכשפה המשיכה לעקוץ אותי, נזפה בי על כך שאני בוכה ועל כך שהקאתי ("מה פתאום את שותה!") ואמרה שאני צריכה להרגע ועוד פניני תמיכה נפשית והרגעה. היא גם הודיעה לי ולבנזוגי שאני היסטרית. למזלנו ב- 11:30 הגיעה מיילדת אחרת שבדקה אותי והסתבר שיש מחיקה מלאה ופתיחה של 5 ס"מ כשכמה דקות לפני כן המכשפה אמרה שאין שום התקדמות. לא היה לי פקק או שק מים וכמובן שהמכשפה לא ציינה זאת בתיק הרפואי וגם לא סיפרה על כך לרופא התורן. בשלב זה כבר היתי לחוצה מאוד ולא הצלחתי להתמודד עוד עם הכאבים. לא הבנתי שזה כבר קרוב לסוף. הכניסו אותנו לחדר לידה שהתפנה ובשעה 13:00 קבלתי אפידורל בפתיחה של 8 ס"מ. מאותו רגע לא כאב לי אך גם לא הרגשתי את הצירים יותר. התחלפה משמרת והגיעה מיילדת צעירה והיא הייתה נוראית. מכשפה בהתמחות. מכיוון שלא הרגשתי את הצירים היה לי קשה לדעת מתי ללחוץ. היא לא סייעה לי, ולמעשה רוב הזמן נעדרה מהחדר והלכה לשבת עם החברות שלה ולקשקש. כל פעם שקראנו לה היתה מגיעה עם פנים חמוצות ונוזפת בי שאני "לא לוחצת כמו שצריך" ו"בגללך הלידה לא מתקדמת". אחרי מספר שעות המוניטור הראה שהצירים הולכים ונחלשים אז נתנו לי פיטוצין. כשגם זה לא עזר, הוציאו את שחר בעזרת וואקום. את זה כן הרגשתי למרות האפידורל ובנזוגי לא היה בחדר ברגע הלידה בגלל לידת הואקום. בנוסף לכך היה גם קרע בשיליה, כנראה עקב השלב השני הממושך. מסתבר ששחר היתה הפוכה ולכן לא יצאה (עם הפנים כלפי מעלה). אך מה שחשוב זה שבשעה 17:30, הנסיכה שלי יצאה לאויר העולם

וחיי השתנו ללא היכר. אני זוכרת בבירור איך רגע לפני שהוציאו את שחר מגופי הבזיקה במוחי המחשבה :"what was I thinking? " ו"מה אני אעשה עם תינוקת?". כשראיתי אותה היא נראתה לי ע-נ-ק-י-ת (וזו היתה הפעם האחרונה שחשבתי כך. אחר כך היא נראתה לי פיצית ושברירית וזקוקה להגנתי). לא הרגשתי קשר מיידי או אהבה. למעשה לא הרגשתי בכלל שיש קשר ביני ובין היצור הקטן והזר הזה. כשנתנו לי אותה מייד הבחנתי שאין לה תסמונת דאון (ספרתי כבר את הסיפור, אפשר לראות באתר המקסים שטלי בנתה לנו) וחשתי הקלה. לא הצלחתי להניק אותה בחדר לידה כי רעדתי ללא שליטה ומאוד דממתי בגלל הקרע בשליה כך שלא היתי מסוגלת להחזיק אותה. השהיה במחלקת היולדות היתה לא נעימה וחיכיתי לרגע שנוכל לברוח משם הביתה. התנאים הפיזיים היו בינוני ומטה, לא קבלתי הדרכה או תמיכה בהנקה, אלא להיפך. האחיות בתינוקיה צעקו עליי כי לא הסתדרתי עם ההנקה ולא סיימתי "בזמן" וכשבקשתי עזרה נאמר לי ש"ההנקה זה שגעון שלך, לא שלנו". גם לא כבדו את הבקשה לא לתת לה תוספות ולהעיר אותי בלילה. כמו כן לא מנעו ממבקרים לעשן באיזור המבקרים למרות שהוא בדיוק מול התינוקיה. הדבר היחיד שהקפידו עליו היה שעות הביקורים (שזה דווקא מבורך) והשעות ש"מותר" לקבל את התינוקות. ציון לשבח ינתן לבנזוגי שבלעדיו הייתי מתפרקת לריסיסים. הוא היה מדהים - ממש הפיק את כל האירוע. קשה לי לדמיין איך אפשר ללדת בלי בן-זוג. אני חושבת על הלידות של אמי וחמותי, לבד בחדר לידה, מול צוות שבימים ההם התיחסו אפילו פחות לרצונה וכבודה של היולדת.

 

[rachell]

ממש מרגש במיוחד החלק האחרון

 

[שירלי של תומר]

זכית למכשפות אחת אחת ../images/Emo10.gif

אבל העיקר שחר

שירלי.

 

[rachell]

סיפורי אלף לילה ו....... (ארוך)

אמנם חמש שנים אבל עדין זוכרת הכל הריון ראשון בשבוע 30 – התחילו כאבי גב ביום חמישי בערב בגלל שהיתי תורנית במשרד ביום שישי הלכתי לעבוד, חזרתי ניקיתי כיבסתי בישלתי (יום שישי צריך) וכאבי הגב כל הזמן רק ביום שבת בערב החלטתי שזה כואב יותר מדי בשביל ללכת לעבוד וביקשתי מבעלי שייקח אותי לבי"ח בני ציון בחיפה 11 בלילה, נכנסתי ואמרתי שכואב לי בגב המילדת מסתכלת, נותנת לי בדיקת שטן ומתחילה לבדוק – ואז ........ כולם בהיסטריה לא נורמלית יוצאים אנשים חוטפים אותי לחדר לידה מתנפלים עלי תוקעים בי מחטים, מוניטור, מגלחים למטה הרופא מודיע משי כך וכל אם עוד 10 דקות הלידה לא מפסיקה את בחדר ניתוח !!!!!!!!!! מה?????????????? התברר שאני, שבוע 30, צירים כל 5 דקות, מחיקת רחם מלאה קיבלתי תרופות להפסקת צירים וזריקות לריאות העובר שכבתי שבוע במחלקה ועוד שבוע בבית שבוע 32 התחילה ירידת מים אני בבית הבעל בת"א חוזר בלילה נוסעים לבי"ח נכנסים בערך ב – 9:00 בערב שוב כולם בלחץ – מגיע רופא ואז מבשרים לי שאני לפני לידת פג הפגיה בבני ציון מלאה אין מקום וצריך לעבור בי"ח – באמבולנס - מגיעים לרמב"ם הילדה שלי שוכבת לרוחב הבטן חבל הטבור בפתח הנרתיק והמרפק שלה לוחץ עליו מקבלת עוד זריקת לריאות העובר (קריטי אצל פגים) מחכים להשפעת הזריקה 48 שעות !!! אין צירים בגלל התרופות אסור לקום, אסור לזוז בגלל ירידת המים לידה ראשונה שבוע 32 איזה כייף לי הבעל הלך לישון. בוקר, בודקים דופק לא מוצאים כן מוצאים מורידים אותי לחדר ניתוח אני אם אפידורל ומשתתפת בניתוח מראים לי סוף סוף קצה ראש עטוף וישר לפגיה (1,600 ק´) (הניתוח קלאסי בגלל הבעיות וגם בלידה הבאה אזדקק לניתוח) לקח לי יומיים להתאושש מספיק להגיע לפגייה אני חוזרת למחלקה מקבלת חסימת מעיים כסיבוך מהניתוח עוד שבועיים אני במחלקת יולדות בסוף הגעתי הביתה בר שלי המקסימה מאז הילדה הכי בריאה שאני מכירה נשארה שם שבועיים אחרי ואחרי זה היינו שלושה שבועות בפינוק של אמא שלי הלידה של מיקה יותר קצר ולעניין: כאמור אני חייבת ניתוח עברתי דירה בנתים אך התכוונתי ללדת בחיפה רמב"מ שבוע 34 השעה 3 בלילה אני מתעוררת עם ציר כל 15 דקות ישר מעירה את הבעל מאפסנת את בר אצל השכנים וישר לבי"ח הקרוב ביותר הלל יפה מגיעים נכנסים ושום כולם בלחץ מנסים להפסיק את תהליך הלידה אך ללא הצלחה יורדים לחדר ניתוח בבוקר ובשעה 11:40 בבוקר מיקה שלי בחוץ והופ ישר לפגיה (1,800 ק´) לא היו סיפורים מיוחדים אחרי חודש היתה בבית והיום בת שנתיים

 

[שירלי של תומר]

וואו, הרגשתי כמו ברכבת הרים מלקרוא

את סיפורך. כל הכבוד לך

שירלי.

 

[אורית27]

הלידה של גלגל

כן אז הכל התחיל בלילה של ה18.12.2001 לילה של חוסר נחת כל שניה מאין בחילות כאלה וכל הגוף תפוס.. כל הלילה אני מתהפכת מצד לצד...בקיצור לא היה לי לילה.. הערתי את בעלי כדי לשתף אותו באיך שאני מרגישה והוא ישר נלחץ ורצה לקחת אותי לבית חולים (גברים..) ואני סירבתי הייתי בטוחה שיש לי עוד איזה שבועיים עד שהקטן יחליט לצאת... בקיצור אני ובעלי היינו ערים עד איזה 7 בבוקר... בסוף ב7 העייפות ניצחה אותי ונרדמתי... השעה 7:30 הרגשתי פתאום מאין כאבים איומים בבטן כמו מאין דקירות עמוקות כאלה (צירים) זהו.. הפעם בעלי החליט שזהו זה ואנחנו נוסעים לבית חולים... אנחנו נוסעים לבית חולים שאנחנו שנינו בלחץ נוראי. מקבלת אותנו איזה אחות בבית חולים וישר מביאים לי רופא שיראה מה קורה איתי... הרופא מסתכל עליי ואומר"את יודעת איך זה להיות אמא?" אני עונה לו עדיין לא זה הילד הראשון הוא מחייך אליי ואומר" היום עד הערב את תדעי" אני כולי מתרגשת ונלחצת מחבקת את בעלי שזהו סוף סוף...אני הולכת להוציא את "הממזר" הקטן הזה שהציק לי כל הלילה בבטן ולהיות אמא!! אני חייבת להודות שהייתי דיי בהלם לא ממש ציפיתי שזה יגיע כלכך מהר.. אחרי שעה וחצי זהו.. כנראה שהקטן שלי היה בקריז רציני כבר לצאת החוצה.. התחילו הכאבים האיומים באמת.. ישר העלו אותי לחדר לידה... בעלי ניהיה חיוור כמו סיד.. ואני עוד יותר הייתי לחוצה... מאוד רציתי להתקשר לאמא שלי שתבוא אליי ותיהיה איתי בלידה אבל היא הייתה בחול באותו זמן... ובעלי היה ממש לחוץ ולכן החלטתי שהוא לא ילחיץ אותי יותר והחלטתי לעשות את זה לבד...(עם עזרת אפידורל כמובן) חצי שעה לאחר מכן שאני מתה כולי מזיעה ועייפות יצא הדבר הכי יפה בעולם.... כשאני כולי מאושרת אני מבקשת מהאחות שתקרא לבעלי שהיה בחוץ כבר חסר סבלנות ועושה טלפונים לכל העולם להודיע... הרופא מסתכל עליי ואומר לי "אורית את גדולה עשית את זה!" "אורית ואורי אשכנזי עשיתם את זה יש לכם בן מקסים".. כאן כבר באמת הייתי מאושר ואפילו הזלתי דמעה... הרגשתי שאני בתוך חלום כזה... חיבקתי את גלגל..(הקטנציק)ולא רציתי לעזוב אותו ... (עד היום). אני שמחה שאני אחרי!!!!!!!!!!!111

 

[שירלי פז ושי]

סיפור הלידה של בתי הבכורה פז

יום שישי בערב ומשום מה יצר הקינון החל לפעול.דווקא בשעה 1900 הייתי צריכה להתחיל לשאוב את הבית. שאבתי ונחתי וחוזר חלילה. בשעה 2100 התחלתי להרגיש משהו שונה בבטן.חשבתי לעצמי נו...התאמצתי יותר מדי אומנם אני 3 ימים אחרי התאריך המיועד אבל.. החלטתי שמקלחת תעזור וכך 1/2 שעה תחת המים החמים בשמחה וששון כאשר מידי פעם יש לחץ בבטן תחתונה. אחריי שהבנתי שכן אלו כנראה צירים הערתי את אישי היקר מכל והוא נכנס ללחץ. אני עם הצירים והוא בלחץ.מהר נוסעים לביה"ח ואני בשלי.אני נוסעת פעם אחת בלבד ע"מ ללדת ולחזור עם אהובתי הקטנה הביתה. אז ב2200 נכנסנו בשערי החניה בביה"ח,שמרנו את הקבלה,לבדיקה במיון יולדות. הודיעו לי שאני בלידה פעילה עם פתיחה 3 ס"מ.עולים לחדר לידה מס´ 7 בביה"ח ליס. אני שהגעתי מוכנה מוציאה את דף ההוראות שלי לצוות. בינהן מוניטור לסירוגין,אפידורל לבקשתי בכל שלב שארצה בו,ובקשה גדולה של אבא: אישי היקר מבקש לחתוך את חבל הטבור. המיילדת בשמחה נענית לבקשותינו.הטלוויזיה דולקת ומי מסתכל בכלל? הבאנו דיסקים לשמוע ו..לא שמענו אחד אפילו. הסתובבתי בחדר הלידה עד פתיחה 7 ואז הכאב היה כבר קשה מנשוא עבורי.אפידורל ובשעה 0200 פז הפציעה לעולם.בוכייה מעט אבל במיידי היא הונחה על חזי עטופה ומכורבלת ורק אחריי 10 דקות באו לעשות מבחן אפגר. בעודה על חזי אבא חותך את חבל הטבור בשבילו ובשבילי זה היה סימלי ביותר. היא כ"כ קטנה וחסרת אונים. אור ליום שבת אהבת חיי הפציעה ומילאה אותי בייצר האימהות שעד אותו רגע לא יכולתי להבינו בכלל.

 

[שירלי פז ושי]

לידתה של שי

השי שלי הגיחה לעולם ביום שירד שלג בת"א 28/1/2000 ילדת מילניום ,האושר שלי. שי היתה מאוד מתחשבת והצירים החלו במוצ"ש בערך קרוב לחצות.הפעם הייתי צריכה לרשום את הזמנים כי כאן יש מבצע הפקה.אמא שלי צריכה להגיע לשמור על פז ע"מ שאישי היקר ייסע עימי לביה"ח ליס.כיוון שבפעם הראשונה היה לי נפלא שם :היחס,הצוות,החדרים,הענות לכל בקשה החלטתי לחזור לשם. יצאנו לדרך וגם כאן הגעתי בלידה פעילה פתיחה 3 ס"מ. הצירים כאבו יותר וכבר בפתיחה 6 ביקשתי אפידורל. שי יצאה לעולם אחריי 3 לחיצות ו-41/2 שעות מהרגע שהגענו לחניית ביה"ח. בלידה הזו אני זוכרת שצפיתי בחדשות הבוקר עם ירדנה ארזי והראו את השלג ברחובות ת"א. את העמוד הראשון של העיתון שמרתי. אישי שוב חתך את חבל הטבור והדבר היחיד שהפחיד אותנו קצת זה כשהתברר לנו שחבל הטבור היה כרוך על צווארה של שי.הגורל רצה והמיילדת שהתחילה איתי היתה המיילדת שיילדה גם את פז וחדר הלידה היה שוב חדר מס´ 7. נחרדתי כאשר המיילדת אמרה לי שסוף המשמרת שלה הגיעה ואני עדיין לא ילדתי אבל אז קיבלתי מיילדת שהיא מלאך משמיים.מיכל בורנשטיין. היא עזרה לי לעבור את הלידה של שי בלי תפרים למרות ששי נולדה בומבילה 4.00 ק"ג.הרגשתי יותר כבדה ועליתי יותר במשקל בהריון אבל לא חשבתי ששי תהיה 4.00 קילו. מיכל עשתה מסג´ ברגליים וחיזקה אותי. אני זוכרת שכ"כ רציתי כבר לבוא הביתה.הייתי עם שי בROOMING IN אבל כ"כ רציתי כבר לבוא הביתה. אושר גדול נפל בחלקי וחווית לידה חיובית בשנית.

 

[שירלי של תומר]

שתי לידות ממש נהדרות ../images/Emo13.gif

ואגב, תאריך היומולדת של שי הוא יום אחד לפני (אני ב- 29 לינואר

) שירלי.

 

[keren1]

המשך....לידת התאומים

בשבוע 30 להריון התאומים היתה לי ירידת מים. זה היה יום רביעי בצהריים נחתי בבית וקמתי מהמיטה ומים בורחים לי. אמרתי בטח פיפי שטויות ואני מטיילת בבית ומשאירה שלוליות (בשלב זה הייתי בהכחשה, לא יתכן שבוע 30!) הלכתי להתקלח ואני יוצאת ומים מים מים. בשלב זה ניסיתי לאתר את רופא הנשים שלי, שאמר לבית חולים!!! התקשרתי לבעלי ואני בוכה בוכה. הוא מגיע הביתה ואני אומרת לו תראה מה עשיתי הבית מוצף. היינו מחוץ לדלת (פה הפולניה שבי פורצת החוצה) אומרת "שכחתי להוריד פח!" בקיצור הגענו לתל השומר ואני עדיין בוכה. לידה בשבוע 30! זה לא טוב. הרופא בדק ואישר שזאת ירידת מים אך אמר אם אין צירים או זיהום נמשוך. וכך אושפזתי למשך 4 שבועות שבסופם הרופא אמר זהו עכשיו החוצה!! עברתי קיסרי ונולדו להם שני גורי חתול, שני ואחרי 30 שניות מתן. לא נתנו לי אותם כי הם היו פיצים והיה צריך להעבירם למחלקה. הסתבר שמתן גם נולד בלי בשלות ראתית והיה מאושפז בטיפול נמרץ שבועים. בסוף שוחררנו הביתה בלי הילדים ואחרי 10 ימים הם הצטרפו.

 

[keren1]

הנה שני מהקיץ האחרון

 

[keren1]

והנה מתן מהקיץ