סיפורי הלידה שלנו
- פותח הנושא רותי ע
- פורסם בתאריך
סיפורי הלידות שלנו... ../images/Emo23.gif../images/Emo20.gif../images/Emo42.gif
עומר נולד בסוף 42 שבועות של הריון, אחרי שאני הייתי ממש מיואשת, וניסיתי כל דבר שאמרו לי שיכול לזרז את הלידה, ואחרי שארבע פעמים הייתי בבקורת בבי"ח הקריה וקיבלתי PG (חשש למיעוט מים) שלא השפיע בכלל. בפעם הרביעית שהרופאה בבקורת רצתה לתת לי PG החלטתי להתמרד. אמרתי להם, שאני לא מוכנה שיגעו בי בלי לתת לי חוות דעת מפורטת - אם לא צריך לזרז את הלידה, אז שיעזבו אותי בשקט ואני אלך הביתה ואחזור כשיהיו סימנים לתחילת הלידה, ואם צריך לזרז את הלידה, אז בבקשה להפסיק עם ה-PG הזה שלא עובד עלי, להכניס אותי לחדר לידה, ולעשות זירוז כמו שצריך. השתרר שקט מוחלט. אחר כך הרופאים יצאו מהחדר והתלחשו ביניהם, וכשהרופאה הצעירה שטפלה בי חזרה, היא התנצלה והסבירה, שהם חושבים שכדאי שאני אלד כבר, כי גם יש קצת מיעוט מים וגם נגמרו 42 שבועות ואין סיבה עכשיו לקחת סיכונים, ושהם בכל זאת חושבים ש-PG זה הזירוז הכי "טבעי" והכי מינורי שאפשר, "אבל אל תדאגי, הפעם אני אכניס את זה כך שזה יעבוד". אמרה ועשתה, ובאמת, כשחזרתי הביתה מהבקורת הזו, התחילו הצירים. באופן מפתיע, וממש לא כמו שאמרו לנו בקורס הכנה ללידה, התחילו צירים מאד תכופים אבל לא סדירים. שי, בן זוגי, רצה לנסוע מיד לקריה, אבל אני התעקשתי, שעד שאין צירים סדירים לא נוסעים. בצר לו, התקשר שי לאמא שלו, וחזר להגיד לי, שהיא אומרת שניסע. הוא נענה ב"אם היא רוצה, שתיסע בעצמה". התקשר לאמא שלי, ושמע שאם הוא לא רוצה שאני אלד בדרך, כדאי שנצא. על זה עניתי שזו הלידה שלי ואני אחליט מתי נוסעים. "אז מי כן יכול להגיד לך מתי לנסוע?" הוא שאל מיואש, ואני אמרתי "רק בית החולים". שי המסכן נאלץ להתקשר למיון יולדות בקריה, כדי שיגידו לי שכדאי להגיע. הגעתי עם פתיחה של 4 ס"מ, רגועה מאד, וכמתואר לעיל - לא ממש רציונאלית... בשעה 17:30 הכניסו אותי לחדר לידה. ביקשתי אפידורל, וקיבלתי מיד וביעילות. בשעה 20:30 היתה פתיחה מלאה, ובשעה 21:05 נולד עומר, בעינים פקוחות ובלי לבכות. כלומר, עומר לא בכה, אבל אני בכיתי גם בכיתי. החזקתי את הגוף הקטן והרטוב שלו, ושרתי לו Georgia On My Mind. אין לי מושג למה דוקא השיר הזה התנגן לי בלב כשהרגשתי את עומר בפעם הראשונה.
שירה התחילה בירידת מים בשעה 7 בבוקר. לא משהו דרמטי, סתם טפטוף, אבל כזה שלא משתמע לשני פנים. נסענו להביא את עומר לגן ומשם לקריה. בקריה תיזזו אותנו כמה שעות עד שהשתכנעו שזה באמת ירידת מים, אבל מהרגע שהם השתכנעו, הם לא הסכימו שארד מהמיטה. מכיוון שלא היו צירים, הכניסו אותי למחלקת הריון בסיכון (חוויה לא ממש חיובית). בחצות התחילו צירים והתקשרתי לשי שיגיע. כשהאחות שמעה שיש לי צירים תכופים, היא קראה לרופא, שבדק אותי (ובהזדמנות זו פקע את מה שנותר מהמים), נתן לי זריקת מורפין, ואמר שיש עוד זמן. ובאמת היה. עם המורפין נרדמתי והתעוררתי לסרוגין עד 8 בבוקר, ובביקור הרופאים של הבוקר כבר היתה פתיחה של 4.5 ס"מ, ואפשר היה להעלות אותי לחדר לידה. נכנסתי לחדר לידה בשעה 8:45, ובשעה 9:45 נולדה שירה - עדינה, יפיפיה וצורחת בקול גדול. החזקתי את הגוף הקטן והרטוב שלה ושרתי לה את "שיר לשירה" של יהונתן גפן. אני יודעת למה.
כשסיימתי 40 שבועות של הריון עם אורי, נסענו לליס לבקורת. במוניטור גילו ירידות דופק לא סדירות, והמליצו לי לזרז את הלידה. עלינו לחדר לידה, וביקשתי להתקלח. במקלחת התחילו צירים תכופים. מכיוון שלא היתה פתיחה, הרופא עשה "איזי", מה שהביא באמת לפתיחה ואז גם פקעו מי השפיר. ביקשתי אפידורל. הרופא בא, הסתכל במבט מודאג בפלט של המוניטור, ואמר שיש ירידות דופק של העובר, ושכדאי לי לשקול ניתוח. "מה זאת אומרת לשקול", שאלתי, "מה אתה אומר שצריך לעשות?". "אני ממליץ לנתח, אבל ההחלטה שלך". "שלך?" כמעט התפלצתי, "מה זאת אומרת שלך? אילו כלים בדיוק יש לי כדי לקבל את ההחלטה הזו???". בסוף התפשרנו שאקבל אפידורל ואחר כך נראה. כמובן, שאחרי האפידורל לא היה שינוי (ובעצם, למה שיהיה), למעט שינוי אחד - עכשיו, כשלא כאב לי, הרגשתי בבירור את הלחץ, ולכן הייתי יותר עקשנית בהתנגדותי לניתוח - אני מרגישה לחץ, אני כבר עוד מעט יולדת... אבל הרופא בדק, אמר שיש רק 4 ס"מ פתיחה, ושעלול לקחת עוד שעה וחצי עד שאלד, וזה יהיה יותר מדי בשביל התינוק. התרציתי. העבירו אותי לחדר ניתוח, ובשעה 16:45 נולד אורי, ירוק כולו ממקוניום, אבל בריא לחלוטין. מתברר שהיה קשר בחבל הטבור, וזה גרם להפרעות בזרימת החמצן ולירידות דופק. בגלל המקוניום, לא נתנו לי את אורי בכלל. הראו לי אותו לרגע חטוף והוציאו אותו מהחדר. אני נאלצתי לחכות עד 8 בערב, כשהורידו אותי סוף סוף למחלקה, ששי ילך לתינוקיה ויביא לי אותו. לא שרתי לו כלום כשהוא נולד. אבל עשיתי כל מה שיכולתי כדי לכפר על החוסר במגע ובקשב בימים שבאו לאחר מכן...
סיפור לידה של נוי ובר
נוי נולדה היום24/12/95 לפני 6 שנים(אני לא מאמינה שכבר עברו)בטיול של עבר שעשינו אני ובעלי בעקבות גל נוסף של צרבות ממש אחר רבע שעה של צעידה לפני שנכנסנו לדלת הרגשת זרם של מיים לא רצוני וזה היה הסימן , נסענו לבית חוים לניאדו בנתניה (המקום הכי טוב בארץ) וקבלו אותנו ביחס חם ומייד אישפזו אותי להשגחה לא עברה רבע שעה ובעלי עוד לא הספיק לחזור הביתה החלו הצירים וירדתי מהמיטה לקרוא לרופאה שכעסה שרתה אותי מסתובבת מהרגע שנכנסתי לחדר לידה תוך 10 שעות צירים שלא כואבים בזכות האיפידורל נולדה נוי ביום ראשון ב10:00 בבוקר גם את בר ילדתי בבית חולים לניאדו , הגעתי בשבוע ב-42 ביום ראשון בבוקר (בזמן שהרופא שלי היה במשמרת) לזירוז כי בר לא רצה לצאת מהבטן ובשעה 8:00הוא יצא לעולם ונוי בת ה4 נכנסה לחדר לידה לראות את מה שיצא לאמא מהבטן את הצירים העברתי בכיף בזכות האיפידורל ואפילו לא היה לי תפר אחד
נוי נולדה היום24/12/95 לפני 6 שנים(אני לא מאמינה שכבר עברו)בטיול של עבר שעשינו אני ובעלי בעקבות גל נוסף של צרבות ממש אחר רבע שעה של צעידה לפני שנכנסנו לדלת הרגשת זרם של מיים לא רצוני וזה היה הסימן , נסענו לבית חוים לניאדו בנתניה (המקום הכי טוב בארץ) וקבלו אותנו ביחס חם ומייד אישפזו אותי להשגחה לא עברה רבע שעה ובעלי עוד לא הספיק לחזור הביתה החלו הצירים וירדתי מהמיטה לקרוא לרופאה שכעסה שרתה אותי מסתובבת מהרגע שנכנסתי לחדר לידה תוך 10 שעות צירים שלא כואבים בזכות האיפידורל נולדה נוי ביום ראשון ב10:00 בבוקר גם את בר ילדתי בבית חולים לניאדו , הגעתי בשבוע ב-42 ביום ראשון בבוקר (בזמן שהרופא שלי היה במשמרת) לזירוז כי בר לא רצה לצאת מהבטן ובשעה 8:00הוא יצא לעולם ונוי בת ה4 נכנסה לחדר לידה לראות את מה שיצא לאמא מהבטן את הצירים העברתי בכיף בזכות האיפידורל ואפילו לא היה לי תפר אחד
שירלי של תומר
New member
לאה, זה היה מאוד מרגש ../images/Emo7.gif../images/Emo13.gif
חגית של אורן
New member
יש לי סיפור שכזה - לאן לשלוח?
חגית של אורן
New member
סיפור הלידה של אורן
לידת אורן 18.1.01 ביום רביעי 17.1.01 בשעה 22:00 בלילה, אבא ואימא של אורן שעד אז היו בעצם ניב וחגית ישבו לחפש מסעדות באינטרנט כיוון בלמחרת היו אמורים לצאת לסופשבוע בצימר בגליל ולהנות מסופשבוע רומנטי של זוג ללא ילדים. בשעה 24:00 הלכנו לישון, כאשר אנו לא ממש מצפים לבאות, הרי הייתי בסה"כ בשבוע 36+1. בשעה 1:30 לפנות בוקר החלו "תחושות של רטיבות" במורד הירכיים. כמובן שבשעה שכזו לא ממש רוצים להאמין שאכן זוהי תחילתה של ירידת מים. בשעה 2:00 החלטנו שאכן נוסעים לבית החולים, סידרנו את התיק ונסענו. בדרך התחילו צירים כל 3 דקות, כואב אבל נסבל. עם כל זאת, עדיין לא האמנו שאנחנו נוסעים במטרה ללדת באותו הלילה. בשעה 2:45 התקבלנו במיון יולדות בבית חולים "בני ציון" ע"י מיילדת מקסימה בשם מירב שבדקה ואישרה שאכן יש ירידת מים ופתיחה של 2.5 ס"מ ומחיקה של 80%. קיבלתי חלוק ועברתי לחדר לידה. עכשיו כבר הבנו שזאת המציאות ולמרות שאני בשבוע 36+1, כנראה שאוטוטו נהפוך לאימא ואבא. הציעו לי להצטרף למחקר על אפידורל ולקבל כבר עכשיו אפידורל. מבחינתי, הכאבים עדיין היו נסבלים, מכאן שסירבתי. בחדר הלידה קיבלה אותנו "המלאך" עביר שליוותה אותנו במהלך כל הלידה עם המון סבלנות, מקצועיות ורוך. חיברו אותי למוניטור ואז החלו צירי הלחץ בגב התחתון – כאבים חזקים מאוד (בלשון המעטה). בשלב הזה כבר ממש רציתי אפידורל, אבל נתבקשתי לעוד 5 דקות של מוניטור. ברקע התנגנה לה מוסיקת גלים והמיילדת עביר מגיעה מידי כמה דקות לבדוק מה קורה איתי. לאחר ניתוק מהמוניטור כבר הייתי עם פתיחה של 5 ס"מ והוצע לי ללכת למקלחת ולעמוד מתחת למים החמים אשר אמורים לזרז את מהלך הלידה ולשכך את כאבי הצירים. נאמר לנו ע"י עביר שאחרי 20 דקות היא תגיע לאסוף אותי מהמקלחת. בציר הרביעי הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד יותר והזעקנו אותה למקלחת. הריצו אותי לחדר לידה ושם לשמחתנו ולהפתעתנו והפתעת המיילדת הסתבר שאני בפתיחה מלאה. עכשיו התחילה המלאכה האמיתית – מתחילים לדחוף. אני דוחפת עם כל ציר שמגיע ונעזרת בניב בעלי שדוחף מהראש, מנפנף לי לאוויר בין ציר לציר וכמובן מעודד. מהצד השני עביר ומירב המיילדות שמעודדות ומאפשרות לנסות תנוחות שונות על מנת לעזור לי ללדת. נדרשו בערך כשבעה צירים ארוכים וכואבים עד שהראש של אורן שלנו בצבץ לו החוצה. בשלב הזה עביר שאלה אותנו אם נרצה להרגיש את הראש של אורן – מה שכמובן רצינו ומיששנו את הפדחת הקטנה שלה כאשר רובו של הראש וכמובן הגוף עדיין בפנים!! למרות היותה קטנטנה – לא ממש רצתה לצאת החוצה ועביר נאלצה לבצע חתך. כאן כבר אזרתי את כל כוחותיי ודחפתי דחיפה ארוכה אשר דחפה את אורן החוצה. עם צאת הראש, שאר הגוף נשלף החוצה והיא הניחה אותה עלי, מלאה בורניקס, דם וכחולה כולה. לאחר מכן, ניתקה את חבל הטבור כאשר אורן עדיין שוכבת עליי. זו היתה הרגשה נהדרת, בעיקר שבאותו רגע, ביחד עם האושר הגדול, הרגשתי הקלה פיזית גדולה כיוון שבאחת הפסיקו הכאבים. לצערי נותרה ברחמי חתיכת שלייה, אשר הצריכה הרדמה כללית קצרה וניקוי הרחם. בשלב הזה הייתי כל כך מותשת שלא היה איכפת לי כבר כלום. לפחות לא הרגשתי את התפירה של החתך. אורן שלנו נולדה בשעה 5:43 בבוקר במשקל 2,330 ק"ג וקיבלה עם יציאתה ציון 10 באפגר. המיילדת שלנו הייתה מלאך אמיתי והסתבר שהיא קיבלה את רשיון המיילדות בתחילת אותו החודש. בסוף המשמרת היא באה להיפרד מאתנו ולאחל לנו מזל-טוב. מיותר לציין שלסופשבוע בצימר כבר לא נסענו, אבל קיבלנו מתנה נהדרת לחיינו. ילדה נהדרת שקיצרה עבורנו את הציפיה של חודש תשיעי שלם. את העלייה במשקל היא כבר השיגה במהלך החודש שמחוץ לרחם. מאושרים, חגית וניב
לידת אורן 18.1.01 ביום רביעי 17.1.01 בשעה 22:00 בלילה, אבא ואימא של אורן שעד אז היו בעצם ניב וחגית ישבו לחפש מסעדות באינטרנט כיוון בלמחרת היו אמורים לצאת לסופשבוע בצימר בגליל ולהנות מסופשבוע רומנטי של זוג ללא ילדים. בשעה 24:00 הלכנו לישון, כאשר אנו לא ממש מצפים לבאות, הרי הייתי בסה"כ בשבוע 36+1. בשעה 1:30 לפנות בוקר החלו "תחושות של רטיבות" במורד הירכיים. כמובן שבשעה שכזו לא ממש רוצים להאמין שאכן זוהי תחילתה של ירידת מים. בשעה 2:00 החלטנו שאכן נוסעים לבית החולים, סידרנו את התיק ונסענו. בדרך התחילו צירים כל 3 דקות, כואב אבל נסבל. עם כל זאת, עדיין לא האמנו שאנחנו נוסעים במטרה ללדת באותו הלילה. בשעה 2:45 התקבלנו במיון יולדות בבית חולים "בני ציון" ע"י מיילדת מקסימה בשם מירב שבדקה ואישרה שאכן יש ירידת מים ופתיחה של 2.5 ס"מ ומחיקה של 80%. קיבלתי חלוק ועברתי לחדר לידה. עכשיו כבר הבנו שזאת המציאות ולמרות שאני בשבוע 36+1, כנראה שאוטוטו נהפוך לאימא ואבא. הציעו לי להצטרף למחקר על אפידורל ולקבל כבר עכשיו אפידורל. מבחינתי, הכאבים עדיין היו נסבלים, מכאן שסירבתי. בחדר הלידה קיבלה אותנו "המלאך" עביר שליוותה אותנו במהלך כל הלידה עם המון סבלנות, מקצועיות ורוך. חיברו אותי למוניטור ואז החלו צירי הלחץ בגב התחתון – כאבים חזקים מאוד (בלשון המעטה). בשלב הזה כבר ממש רציתי אפידורל, אבל נתבקשתי לעוד 5 דקות של מוניטור. ברקע התנגנה לה מוסיקת גלים והמיילדת עביר מגיעה מידי כמה דקות לבדוק מה קורה איתי. לאחר ניתוק מהמוניטור כבר הייתי עם פתיחה של 5 ס"מ והוצע לי ללכת למקלחת ולעמוד מתחת למים החמים אשר אמורים לזרז את מהלך הלידה ולשכך את כאבי הצירים. נאמר לנו ע"י עביר שאחרי 20 דקות היא תגיע לאסוף אותי מהמקלחת. בציר הרביעי הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד יותר והזעקנו אותה למקלחת. הריצו אותי לחדר לידה ושם לשמחתנו ולהפתעתנו והפתעת המיילדת הסתבר שאני בפתיחה מלאה. עכשיו התחילה המלאכה האמיתית – מתחילים לדחוף. אני דוחפת עם כל ציר שמגיע ונעזרת בניב בעלי שדוחף מהראש, מנפנף לי לאוויר בין ציר לציר וכמובן מעודד. מהצד השני עביר ומירב המיילדות שמעודדות ומאפשרות לנסות תנוחות שונות על מנת לעזור לי ללדת. נדרשו בערך כשבעה צירים ארוכים וכואבים עד שהראש של אורן שלנו בצבץ לו החוצה. בשלב הזה עביר שאלה אותנו אם נרצה להרגיש את הראש של אורן – מה שכמובן רצינו ומיששנו את הפדחת הקטנה שלה כאשר רובו של הראש וכמובן הגוף עדיין בפנים!! למרות היותה קטנטנה – לא ממש רצתה לצאת החוצה ועביר נאלצה לבצע חתך. כאן כבר אזרתי את כל כוחותיי ודחפתי דחיפה ארוכה אשר דחפה את אורן החוצה. עם צאת הראש, שאר הגוף נשלף החוצה והיא הניחה אותה עלי, מלאה בורניקס, דם וכחולה כולה. לאחר מכן, ניתקה את חבל הטבור כאשר אורן עדיין שוכבת עליי. זו היתה הרגשה נהדרת, בעיקר שבאותו רגע, ביחד עם האושר הגדול, הרגשתי הקלה פיזית גדולה כיוון שבאחת הפסיקו הכאבים. לצערי נותרה ברחמי חתיכת שלייה, אשר הצריכה הרדמה כללית קצרה וניקוי הרחם. בשלב הזה הייתי כל כך מותשת שלא היה איכפת לי כבר כלום. לפחות לא הרגשתי את התפירה של החתך. אורן שלנו נולדה בשעה 5:43 בבוקר במשקל 2,330 ק"ג וקיבלה עם יציאתה ציון 10 באפגר. המיילדת שלנו הייתה מלאך אמיתי והסתבר שהיא קיבלה את רשיון המיילדות בתחילת אותו החודש. בסוף המשמרת היא באה להיפרד מאתנו ולאחל לנו מזל-טוב. מיותר לציין שלסופשבוע בצימר כבר לא נסענו, אבל קיבלנו מתנה נהדרת לחיינו. ילדה נהדרת שקיצרה עבורנו את הציפיה של חודש תשיעי שלם. את העלייה במשקל היא כבר השיגה במהלך החודש שמחוץ לרחם. מאושרים, חגית וניב
קטי של עידו ויעל
New member
אני מצרפת את סיפור הלידה (הנפלא) של
אני יושבת לי וקוראת..
ופשוט מתייפחת.. בגלל הלידות הקשות, ובגלל המפגש עם אנשים קשי לב שמשחקים בחיים של אנשים אחרים באדישות ובחוסר מקצועיות. אבל גם בגלל כל הזכרונות שעולים בי מהלידה שלי, התחושות הפיזיות שאני עדיין מרגישה עד היום שגורמות לחוויה הזאת להיות הדבר הכי נפלא שקרה לי: הכאבים, תחושת אובדן השליטה, השחרור המיידי ביציאת התינוק, "נפילת" כל האיברים הפנימיים בחזרה למקום, אבל הכי הכי: התחושה של הגוף הקטן החמים שמוטל עלייך (תרתי משמע), הפה הקטן שמגשש אחרי הפטמה והרוך האינסופי שמציץ אותך... אני לא בכיתי בלידה וגם אחריה, כנראה בגלל המהירות המדהימה שבה קרו הדברים, אבל היום....
ופשוט מתייפחת.. בגלל הלידות הקשות, ובגלל המפגש עם אנשים קשי לב שמשחקים בחיים של אנשים אחרים באדישות ובחוסר מקצועיות. אבל גם בגלל כל הזכרונות שעולים בי מהלידה שלי, התחושות הפיזיות שאני עדיין מרגישה עד היום שגורמות לחוויה הזאת להיות הדבר הכי נפלא שקרה לי: הכאבים, תחושת אובדן השליטה, השחרור המיידי ביציאת התינוק, "נפילת" כל האיברים הפנימיים בחזרה למקום, אבל הכי הכי: התחושה של הגוף הקטן החמים שמוטל עלייך (תרתי משמע), הפה הקטן שמגשש אחרי הפטמה והרוך האינסופי שמציץ אותך... אני לא בכיתי בלידה וגם אחריה, כנראה בגלל המהירות המדהימה שבה קרו הדברים, אבל היום....
שירלי של תומר
New member
לי זה באמת כואב שנשים צריכות
לעבור את החוויה הזאת (שהיא לדעתי אחת החוויות הכי הכי מדהימות בחיים) ו"לזכות" ביחס משפיל, מעליב ולא מקצועי של הצוות. לידה צריכה לעבור באווירה נעימה, ברכות בליטוף ובמקום זה היא הופכת להיות פעמים רבות הליך קר, מנוכר ומשפיל. חבל חבל חבל שככה זה בישראל. חייבים לעשות משהו בנידון אבל מה? אני יודעת שיש את קבוצת נשים קוראות ללדת ובאמת מעניין אותי פועלן בנושא! שירלי.
לעבור את החוויה הזאת (שהיא לדעתי אחת החוויות הכי הכי מדהימות בחיים) ו"לזכות" ביחס משפיל, מעליב ולא מקצועי של הצוות. לידה צריכה לעבור באווירה נעימה, ברכות בליטוף ובמקום זה היא הופכת להיות פעמים רבות הליך קר, מנוכר ומשפיל. חבל חבל חבל שככה זה בישראל. חייבים לעשות משהו בנידון אבל מה? אני יודעת שיש את קבוצת נשים קוראות ללדת ובאמת מעניין אותי פועלן בנושא! שירלי.
הנה מישהי שיש לה רעיון
http://www.leida.co.il/message.asp?qt=4759 אמנם לא לשנות, אבל לתמוך במי שנפגעה. וגם זה מאד חשוב. לפי מה שכתוב שם הרבה פעמים משדרים לנשים שהן צריכות להמשיך הלאה ולא לחשוב על מה שקרה, שבעצם לא היה כל כך נורא. וזה מאד עצוב. עם זאת הרעיון באמת נראה כבד מדי לביצוע. חבל.
http://www.leida.co.il/message.asp?qt=4759 אמנם לא לשנות, אבל לתמוך במי שנפגעה. וגם זה מאד חשוב. לפי מה שכתוב שם הרבה פעמים משדרים לנשים שהן צריכות להמשיך הלאה ולא לחשוב על מה שקרה, שבעצם לא היה כל כך נורא. וזה מאד עצוב. עם זאת הרעיון באמת נראה כבד מדי לביצוע. חבל.
שירלי של תומר
New member
אולי צריך לעניין כתב עיתון בעניין
ולצאת בכתבה גדולה בטלוויזיה ואולי לבוא בדרישה לשינוי בכל הקשור ללידה. צריך להקים מרכזי לידה עם אווירה ביתי, עם תומכות לידה ומיילדות ועם גיבוי רפואי לא. כלומר המצאות של רופאים, ציוד רפואי, חדר ניתוח וכו´ אבל איזה גוף ירתם להקמת מקום שכזה? ואיך יתבצע שינוי כה מהותי בצורה בה נשים יולדות במדינת ישראל? אין לי תשובות רק עוד הרבה הרבה שאלות
שירלי.
ולצאת בכתבה גדולה בטלוויזיה ואולי לבוא בדרישה לשינוי בכל הקשור ללידה. צריך להקים מרכזי לידה עם אווירה ביתי, עם תומכות לידה ומיילדות ועם גיבוי רפואי לא. כלומר המצאות של רופאים, ציוד רפואי, חדר ניתוח וכו´ אבל איזה גוף ירתם להקמת מקום שכזה? ואיך יתבצע שינוי כה מהותי בצורה בה נשים יולדות במדינת ישראל? אין לי תשובות רק עוד הרבה הרבה שאלות
עד כמה שהבנתי זה מה ש"נשים קוראות
ללדת" מנסות לעשות: להקים מרכזי לידה מוכרים על ידי המדינה. ממילא המדינה מממנת את הלידות, אז שיתנו את המימון למרכזי הלידה עבור מי שיולדת שם, במקום לבית החולים. ויש להם כתבת שמפעילה את העניין, נירית שפירא. אני חושבת שיש שינוי, אם אני משווה את המצב בתקופה שילדתי את שון לעכשיו. אז, בכל מקום חוץ ממשגב לדך היה חתך חיץ שגרתי בלידה ראשונה, חיבור רציף מהתחלה למוניטור ולאינפוזיה, אפשר היה ללדת רק בשכיבה, לא היה ביות מלא בשום מקום כמעט. היום זה כבר לא ככה כמעט בשום מקום. עדין יש הרבה מה לשנות.
ללדת" מנסות לעשות: להקים מרכזי לידה מוכרים על ידי המדינה. ממילא המדינה מממנת את הלידות, אז שיתנו את המימון למרכזי הלידה עבור מי שיולדת שם, במקום לבית החולים. ויש להם כתבת שמפעילה את העניין, נירית שפירא. אני חושבת שיש שינוי, אם אני משווה את המצב בתקופה שילדתי את שון לעכשיו. אז, בכל מקום חוץ ממשגב לדך היה חתך חיץ שגרתי בלידה ראשונה, חיבור רציף מהתחלה למוניטור ולאינפוזיה, אפשר היה ללדת רק בשכיבה, לא היה ביות מלא בשום מקום כמעט. היום זה כבר לא ככה כמעט בשום מקום. עדין יש הרבה מה לשנות.
שירלי של תומר
New member
הכוונה היתה "גיבוי רפואי מלא" כמובן
נשים קוראות ללדת ארחו לאחרונה
בארץ את דר´ מרסדן ואגנר, מנהל תחום המיילדות ובריאות היילודים בארגון הבריאות העולמי. בכתובות המצורפות דיווח על ביקורו ותרגום של מאמר שלו. שווה שווה לקרוא. למרות שחשבתי שאני יודעת "הכל" או כמעט הכל בנושא הופתעתי מאד מכמה דברים. מעניין מאד מה תהיה דעתכן.
בארץ את דר´ מרסדן ואגנר, מנהל תחום המיילדות ובריאות היילודים בארגון הבריאות העולמי. בכתובות המצורפות דיווח על ביקורו ותרגום של מאמר שלו. שווה שווה לקרוא. למרות שחשבתי שאני יודעת "הכל" או כמעט הכל בנושא הופתעתי מאד מכמה דברים. מעניין מאד מה תהיה דעתכן.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.