סיפורי הלידה שלנו

[אילנה של יובל ומיכל]

סיפור הלידה של יובל 18.3.98

שבוע 39 וחמישה ימים. אני בעבודה ומתחילה לראות דברים כפול עם בלקאאוטים לפרקים. מתקשרת לרופא שלי, האחד והיחיד, והוא אומר דחוף להגיע לבית החולים. אני מפגינה אחריות למופת, נכנסת לאוטו ונוהגת מדרום תל אביב לבלינסון (להזכירכן, בלקאאוטים וראיה כפולה). בדרך מודיעה לאבא המיועד שאין פניקה, ואני אעדכן אותו, רק שיישאר זמין. מגיעה למיון יולדות. מוניטור. הכל תקין. אין צירים. אין פתיחה. אין מחיקה. הרופא שלי מגיע, מחייך, מעודד ונעלם לניתוח קיסרי. עקבות של חלבון בשתן. אף אחד לא מתרגש. מתחקרים אותי רבות על כאבי הראש והאם יש כאבים ברום הבטן וכו´. אחרי שעה וחצי בערך מחליטים לשחרר אותי. אלא מה ? שאין מי שישחרר כי כל הרופאים עסוקים מאוד בעניינים אחרים. עוד שעתיים

חולפות. בשלב הזה אני מחליטה שאני מפה בלי תינוקת לא יוצאת. נמאס לי, עוד יומיים שבוע ארבעים, ויכולת דחיית הסיפוקים שלי היא לא מסגולותיי הטובות ביותר. מגיעה סטג´רית לשחרר אותי. אני מדקלמת לה את כל מה שלמדתי בקורס וקראתי בספר על רעלת הריון (בלקאאוטים, סחרחורות, רואה כפול, כואב לי פה כואב לי שם). ואגב - הרוב היה נכון.... היא מתלבטת ומזעיקה רופא בכיר יותר. השעה בערך שלוש אחה"צ. מתלבטים יחד ומחליטים לשלוח אותי אחר כבוד ליחידה לסיכון גבוה. בשלב הזה אני מרוצה מאוד, מודיעה לאבא המיועד, שוב אומרת שאין פניקה ומבקשת להגיע בסביבות שש להביא לי את התיק (הארוז מזה חודש) ועוד כמה דברים. השעה ארבע. אני מגיעה ליחידה לסיכון גבוה. רביעית בחדר של שלוש. משמאלי, אחת בשבוע 24 עם תאומות וצירים סדירים. מחוברת לאינפוזיה 24 שעות ביממה למעט 10 דקות למקלחת. מימיני, אחת בשבוע 30 עם ירידת מים מלאה ועירוי אנטיביוטיקה. ההיא ליד החלון עם הגב אליי ולא קומוניקטיבית בכלל. ואני, בשבוע 39 וחמישה ימים, בלי ארונית ובלי טלויזיה.....וכולן גם מסתכלות עליי באלכסון (מעניין למה ...). נכנסתי לדכאון. טילפנתי לאבא המיועד כולי בוכיה וביקשתי להגיע דחוף ולהביא בדרך את הרופא שלי. בינתיים מודיעים לי שמכיון שיש חשש לרעלת הריון, אני אשאר ביחידה למשך הלילה ובבוקר יתנו לי זירוז. לילה ? כאן ? כמובן שאני כבר מתחרטת שלא אמרתי שאני מרגישה מצוין ורוצה הביתה (חמש דקות מבית החולים...). האבא המיועד מגיע עם כל הציודים ועוד כמה פינוקים. הרופא שלי מגיע. אני שוטחת בפניו את כל צרותיי. הוא מחייך ומבטיח שתוך שעה אקבל זירוז. שש בערב. נותנים לי את הנר ג´ל הזה. אף אחד לא אומר שזה יכול לקחת שעות. בשמונה שלחתי את האבא המיועד לישון מתוך מחשבה (נכונה בדיעבד) שצפוי לו לילה ארוך. תיזזתי את הרופא התורן מעלה מטה ממיון יולדות למחלקה כי כל הזמן היה לי נדמה שיש לי צירים. בדיעבד, דגש על "נדמה". בעשר אני שואלת אם כדאי שבעלי יגיע. הרופא התורן עונה בשלילה. באחת עשרה הוא שואל אותי אם יש לי עוד ילדים בבית. אני עונה בשלילה. "אז שבעלך יגיע, בבקשה" (ובעברית - נודניקית רדי ממני"). בעלי אכן מגיע ובאחת בלילה נמאס לרופא ממני סופית והוא מחליט להכניס אותי לחדר לידה, לא כי אני יולדת, אלא כדי שאהיה קרובה אליו וכדי לחסוך לו ריצות. מתחילים צירים מינוריים. ממש לא סדירים. אין שינוי בפתיחה ו/או במחיקה. נותנים לי מנת פטידין. כשההשפעה פגה אני מבקשת עוד אחת ואומרים לי שהלידה תהיה ארוכה, ומותר שני מנות פטידין בלידה ואם יתנו לי מנה עכשיו, זה לא יספיק למשוך אותי עד לאפידורל. מעודד, נכון ? בשלוש אני מבקשת בתקיפות רבה מהאבא המנומנם שיתקשר לרופא שלי (שאמר שאפשר להתקשר בכל שעה וזה לא שהוא לא מכיר את הסחורה) כדי שהוא יתן הוראה לתת לי עוד פטידין. עד שהאבא היקר קם ומחליט להתקשר, מגיעה המיילדת למסקנה הזו בכוחות עצמה. אני מתחילה לדבר שטויות. "למה ? " אני שואלת את בעלי. "למה מה ?" הוא עונה. "למה עכשיו אתה צריך לדבר איתי על שליחות ללונדון?". "לא אמרתי כלום" עונה הישנוני. אחרי זמן מה אני מתעוררת בבהלה מתוך הטשטוש - "מי יקח את הילד מהגן ?". "איזה ילד ?" שואל בעלי המופתע (להזכירכם, יובל בת ראשונה....). בין חמש לשש אני מודיעה בקולי קולות לכולם שכואב לי ושיש לי צירים עזים. המוניטור בדיוק בהפסקה כנראה, כי אצלו הכל שפיר. אני אומרת שלא יכול להיות שהמכשיר האידיוטי הזה לא מראה כמה זה כואב. בודקים פתיחה. שלוש אצבעות בקושי. בשבע מגיעה מיילדת טריה. החלפת משמרות. מעיפה מבט חטוף, ואומרת "אוי, הטוקו לא מונח כמו שצריך". מזיזה חמישה ס"מ הצידה והמוניטור קם לתחיה ומתחיל לקפוץ!!!! בודקים פתיחה. שמונה אצבעות. מתחילה התרוצצות לחפש מרדים (הבטיחו לרופא שלי שאני אקבל אפידורל). מגיע מרדים טרי, עדיין על אזרחי עם התיק ביד. מוציאים את בעלי מהחדר, ושמים לי את הקטטר. אני מיד, אבל מיד, מרגישה יותר טוב. לא כואב לי. הכל בסדר. ואז אומר המרדים "ועכשיו אני מחדיר את החומר" (הבנתם את זה ? שיעור בפסיכולוגיה...). מאותו רגע, שעה ומשהו של סוטול. פתאום אני רוצה קקי. מאוד. וגם מודיעה את זה לכל המעוניין, וגם למי שלא, בקולי קולות. המיילדת מפרקת את המיטה. הלידה עצמה זכורה לי כאילו דרך מסך. תחושה של כדורסל מנסה לעבור דרך חור של כדור פינג פונג. לא כואב אבל לוחץ ומ-פ-ח-י-ד. צרחתי, מאוד, אבל מפחד, לא מכאב. עברו לי בראש מחשבות כמו "אין סיכוי שאני אצליח לעשות את זה". "זה בחיים לא יעבור". בעלי עומד לידי, מחזיק לי את היד ומנגב לי את המצח במטלית לחה. ואז הוא אומר "הראש בחוץ. עכשיו אל תלחצי. הכתפיים בחוץ" ואז אני מרגישה "פלופ" וזהו. לא כואב יותר. השעה תשע וחצי בבוקר. שמים את יובל על המשקל. 3190 גרם. "זהו?" מתפלא בעלי (כל אחד מאיתנו נולד מעל 4 ק"ג). עוטפים את יובל ונותנים אותה לבעלי שמביא אותה אליי. אני מחבקת אותה והוא מצלם מכל זוית אפשרית. אני שואלת אם אפשר להניק. "בוודאי" עונה הרופאה שבדיוק ממלאת טפסים. אני נדה בראשי. אין לי כוחות לנסות אפילו. יובל נלקחת לתינוקיה, אני נשארת עוד שעה וחצי בחדר לידה להתאוששות ועוברת למחלקה. עם הגעתי, מביאים לי אותה, רק כדי להראות, עוד לא כדי לתת (אנחנו בביות מלא). האחות מסתובבת איתה ומתלהבת מכמה שהיא יפה. הבובונת חבושה בכובע ורוד מקסים שהאחיות שמו לה. בעלי טוען עד היום שזה מין שעשוע של האחיות, לשים כובע לתינוקת הכי יפה באותו יום, כמו

. במחלקה אני מניקה אותה, בעזרתה של מנוחה אידל המקסימה ומתחילה להתרגל לתפקיד החדש שלי, והכי חשוב שאבצע מעולם - להיות אמא.

 

[אילנה של יובל ומיכל]

סיפור הלידה של מיכל 6.3.2001

בשבוע 24 מבינים סוף סוף למה אני מקיאה מתחילת ההריון. יש לי בקע טבורי שלוחץ על הקיבה. אני עם צירים משבוע 33. סדירים יותר או פחות, ואחת לכמה לילות סופרת שעתיים של צירים סדירים ומיד אחרי שמחליטה להעיר את בעלי - הם שוב נהיים לא סדירים או נעלמים. יש פער של שבוע בין החישוב שלי את גיל ההריון לבין החישוב של הרופא (לא עשיתי אולטרסאונד בימים הראשונים. רשמתי לפניי שזה חשוב, כדי למנוע חיכוכים עתידיים...). בתקופה שבין שבוע 33 (שלי) ועד הלידה - הייתי שמונה או תשע

פעמים במיון יולדות בגלל צירים. בשבוע 38 אני מגיעה לרופא שלי, לביקור שגרתי, ומודיעה לו שאני מותשת נפשית. הוא עושה בדיקה וגינלית, אומר "עוד שבוע" ואנחנו נשלחים הביתה. בשבוע 38 וחצי אני מגיעה לבית החולים שוב עם צירים. שוב אזעקת שווא, רק שהפעם כבר יש פתיחה של 2.5 ס"מ ומחיקה של 40% (נשמע טוב, נכון ? רמז - זה נשאר כמעט בדיוק ככה עד בסמוך ללידה עצמה...). אני בוכה לרופא שלי שאין לי כוחות יותר ושאני רוצה ללדת ושייעשה משהו. שוב בדיקה וגינלית, בצירוף סטריפינג ואני רואה כוכבים לאור היום. הוא אומר לחזור עוד שעה וחצי ובינתיים ללכת. אני חורשת את החניה. חוזרת. הכל אותו הדבר. אחרי יומיים - כל הסיפור חוזר על עצמו בדיוק מבהיל. בשמונה בערב, 5.3.01, אני יושבת לי לתומי על הספה, מסתכלת על יובל הרחוצה למשעי ועל אבא שלה קורא לה סיפור ופתאום רטוב לי. אומרת לבעלי show time תוך ריצה לשירותים והתקשרות לרופא. הרופא שמח וטוב לב, אומר "יופי. סעי לבית החולים, אני מתקשר לשם". התייעצות מהירה מובילה למסקנה שיש לשלוח את יובל לחמי וחמותי ולא להביא אותם אליי, כי לוקח לי זמן ללדת וכבר שבענו אזעקות שווא. הם באים לקחת אותה (היה מאוד נוח שהיא כבר הייתה רחוצה ומוכנה לשינה) ואנו נוסעים לבית החולים. מחברים אותי למוניטור. אני עדיין מטפטפת אבל לא רציני. בדיקה וגינלית אחת של המיילדת והשטפון מגיע. "ירידת מים ללא ספק", אומרת המיילדת ומגישה לי חלוק ורוד. עם חלוק ורוד וגרביים אדומים עם ציור של הפרה של עלית אני פוסעת לבעלי ואומרת בחיוך שהפעם זה זה. התלבטות אם לשלוח אותי לסיכון גבוה (ירידת מים בלי צירים) או לחדר לידה. הפור נופל על חדר הלידה, כנראה בהתערבות הרופא שלי. בעלי מוקסם מהתנאים בחדר הלידה והשיפור לעומת הפעם הקודמת (בה ישן על כסא פלסטיק של כתר תוך שראשו נשען על המיטה שלי שהוגבהה לצורך העניין). מתיישב בכורסת הטלויזיה הנוחה, פותח גלובס, אוכל מהחטיפים שהכנתי לו מבעוד מועד בתיק וממלמל משהו על העדרה הבולט של הטלויזיה, למרות שזרוע ברקן יש בחדר... אני פותחת ספר של רם אורן ומתחילה לקרוא. המיילדת אגב, היא אותה מיילדת שיילדה אותי עם יובל, אבל באחת עשרה היא מסיימת משמרת אז אין לנו הרבה זמן... בעשר בלילה נותנים לי זירוז, פטיצין. הצירים לא מסתדרים. הפתיחה לא זזה וכך גם המחיקה. אני מסרבת לקבל טשטוש, לאור זכרונותיי ממנו בפעם הקודמת. בחצות אני מצייצת, ממש בשקט, שקצת כואב לי, ומיד מוזעק מרדים לתת לי אפידורל. הפעם לא מוציאים את בעלי מהחדר ונותנים לי אפידורל כשאני יושבת על המיטה, מכוסה עד ראשי בחלוק ירוק והוא מולי. אחרי שמכניסים את הקטטר, הוא ניגש אליי, לבן כולו, סובל מקצת חלושעס, ומספר לי כמה שאני גיבורה ואיך פתאום כל התהליך של האפידורל הפחיד אותו. אני חוזרת לספר שלי והוא לכורסה שלו. כל הלילה לא קורה כלום. אבל ממש כלום. הפתיחה לא מתקדמת, המחיקה קצת, והצירים לא מסתדרים, אבל מתגברים (אני לא מרגישה, אני מצטטת את המוניטור). בשבע בבוקר מגיעה המיילדת שלי, שחזרה למשמרת בוקר ואליי. אני מגיעה לעמוד 298 בספר שלי. בעלי ישן. פתאום, בבום גדול, בערך בשעה שמונה בבוקר, אני מרגישה כאב אדיר בפינה אחת קטנה בצד שמאל של הבטן. הרופא שלי בא לבקר, בודק, אומר לתת עוד מנה אפידורל ולשכב על צד שמאל ועולה לחדרו. הכאב הולך ומתגבר ונהיה בלתי נסבל. אני מקבלת עוד שתי מנות של אפידורל בזו אחר זו, תוך שמורים לי לשכב על צד שמאל, כדי לזרז את הזליגה של החומר לאיזור. אני משותקת מהמותניים ומטה, למעט אותה נקודה מעצבנת וכואבת כל כך... כל כך משותקת שנפלה לי רגל מהמיטה ואם לא הייתי מרגישה משיכה במותן עליונה, לא הייתי יודעת.... אני בוכה מכאבים ודורשת מבעלי להביא את הרופא שלי. הוא מתקשר אליו לחדרו. הרופא אומר שכבר הוא יורד. פתאום, נעלם הכאב ונשאר רק השיתוק. פתיחה של ארבעה ס"מ. המוניטור מראה צניחות בדופק כי הוא זז כל הזמן. המיילדת רוצה לשים מוניטור פנימי. אני מסרבת כי חבל לי לשים לתינוקת שלי אלקטרודה בראש אם לא חייבים. שוב צניחה בדופק והפעם מתחת ל- 100. המיילדת אומרת שהיא מכניסה אינטרל כי אין ברירה וחייבים להיות בטוחים שזה באמת המוניטור ולא התינוקת. מכניסה יד לבדוק איפה הראש ומודיעה בתדהמה שאני בפתיחה מלאה (תוך עשרים דקות עברתי מארבע לעשר). בעלי מחזיק רגל אחת, רופאה רגל אחרת. אני לא מרגישה לא את זו ולא את זו. לא מרגישה כלום. לא צירים. לא לחץ. חוזרת ומבקשת "בלי תפרים, בלי תפרים". בעלי אומר לי מתי ללחוץ לפי המוניטור. הראש בחוץ. אני מלטפת אותו. שלוש ארבע לחיצות, האחרונה אפילו בלי ציר, ומיכל בחוץ. שמים לי אותה מיד על הבטן. להבדיל מאחותה, היא לא מחרבנת עליי מיד. שוקלים אותה. 3530 גרם. מנקים עוטפים ונותנים לי אותה. אני עם שני קרעים קטנים. עולם אחר לגמרי מהגובלן שהיה לי עם יובל... מיכל ואני מועברות יחד לחדר התאוששות ושם אני מניקה אותה לראשונה. ובמחלקה, אוי, במחלקה עברנו יחד אי אילו חויות מסמרות שיער, שעליהן כבר סיפרתי במקום אחר בפורום זה.

 

[מיכל153]

נתחיל מהרביעי - אייל.

הלכתי בשבוע 38 בהריון לרופא לפי תור שנקבע באופן רגיל לקראת תאריך הלידה המשוער. הוא הרגיש בדופלר שיש דופק מהיר לתינוק. שלח אותי למוניטור בקופ"ח ל-חצי שעה ובתוך הזמן הזה היו 4 ירידות דופק. הוא שלח אותי לביה"ח שערי צדק (שם הייתי אמורה ללדת).בזמן הזה הייתי לבד בלי בעלי ובלי הורים. שם חיברו אותי למוניטור, אבל היתה רק ירידת דופק אחת (בציר) בזמן של שעתיים. 3 רופאים התייעצו מה לעשות ואמרו לי שיש 3 אפשרויות: 1- להשאיר להשגחה 24 שעות. 2- לשחרר כי אין התחלה של לידה.3- לגרום ללידה. חשבו שאולי לשלוח אותי לאולטרסאונד יעזור להם להחליט.הלכתי לאולטרסאונד ושם היה הכל תקין. חזרתי לחדר קבלה של יולדות ושם החליטו לעשות לי סטריפינג ולשלוח אותי לשעתיים סיבובים(תארו לכם כל זה כשאני לא מחוברת למוניטור, למרות שהיו כבר ירידות דופק באותו יום). בינתיים התחלפו הרופאים והאחיות. חזרתי ונכנסתי. שאלה אותי האחות אם יש לי צירים ושלחה אותי לחכות בחוץ לא לפני שוידאה שזאת אני עם הסטריפינג.אחרי 3/4 שעה קראה לי וחיברה אותי למוניטור. באותו רגע היו המון ירידות דופק והיא הזעיקה רופאים והכינו הכל לחדר ניתוח. אחרי כל היום הארוך הזה מ- 08:00 ועד קרוב ל-18:00 בערב, כבר לא יכולתי ופרצתי בבכי. האחות אמרה לי: "בסה"כ אנחנו רוצים לוודא שהכל בסדר". אחרי שהחתימו אותי על ניתוח במהירות הבזק ושאלו לאן להתקשר הכניסו אותי לחדר ניתוח . שם חיכו הרבה אנשים עם מדים (רופאים ואחיות). אחרי שניה כבר הורדמתי הרדמה מלאה ואייל יצא תוך 5 דקות. הוא חובר למכונת הנשמה ל- 6 שעות. היה בפגיה בהשגחה 24 שעות ביממה עד לשחרור 5 ימים אחרי זה. לי לקח זמן לזוז וללכת אליו ובטח שלא להניק אותו. אני חושבת מכל הטראומה וגם בגלל ההרדמה ממש לא הרגשתי טוב (הקאתי כל הזמן ואפילו האחיות במחלקת יולדות ריחמו עלי). זהו הסיפור האחרון. אפתח עוד הודעה על הסיפורים הקודמים.גם הם מעניינים. ביי מיכל153

 

[מיכל153]

נמשיך בשלישית - שלי

אחרי 42 שבועות הלכתי ל - ביה"ח שערי צדק. זה היה יום שישי. ניגש אליי רופא אחרי חיבור קצת למוניטור ולא היו כמעט תנועות וצירים. הרופא רצה לשלוח אותי הביתה לאחרי שבת. אמרתי לו : לא. מספיק לי 24 שבועות . אפילו לא רגע יותר. החליטו לקבל אותי. נכנסתי לחדר לידה חיברו אותי למוניטור ,שאלו אותי אם אני רוצה אפידורל . עניתי שלא כי הלידות הקודמות היו קלות.לא קרה שום דבר במשך שעתיים. שמו לי זירוז ונוזלים ושום דבר לא קרה אחרי שעה ויותר. לקראת שעה 15:00 או 16:00 התחילו קצת צירים כואבים, אבל רק מיידי פעם. הצירים הלכו ונהיו יותר קרובים . ביקשתי אפידורל אבל כבר לא יכלו. שמו לי טשטוש וישנתי קצת בין ציר לציר. עם הזירוז הצירים מאוד כאבו ובכיתי כמו ילדה קטנה. ב17:45 הייתי מאוד מטושטשת, אבל הכל כאב והתחילה הלידה. הרגשתי שמושכים אותה החוצה ומזיזים מהר כל מה שבדרך. אחרי שיצאה גם אני וגם אמא שלי שהיתה שם לא שמענו אותה בוכה ושאלנו למה היא לא בוכה. אף אחד לא ענה. אחרי כמה דקות שנראו כמו נצח, שמענו בכי. מסתבר שהיה לה חבל סביב הצואר ובלעה נוזלים והיה צריך לשאוב לה. כשהגיע המרדים שהוא גם התופר אמר לי : לא רצית אפידורל, הא? הוצאת השיליה כבר היתה יותר פשוטה או שיצאה איתה כי אני כבר לא זוכרת את זה. יש עוד 2 סיפורים מעניינים. ביי מיכל153

 

[מיכל153]

נמשיך בשניה - ליאת

זה היה יום שבת. מהבוקר ב- 08:00 היה ציר כל שעה. בשעה 21:00 ניסיתי להרדם ולא הצלחתי. בשעה 23:30 היה ציר עם ירידת מים, אבל גדולה. כל המיטה התרטבה. אחרי 2 דקות שקמתי הגעתי לדלת החדר והתעלפתי. ההורים שלי החזיקו אותי שלא אפול חזק. הייתי אצלם כדי לקבל עזרה להגיע לביה"ח. בעצם היינו כולנו : בעלי וליאור, סבתא שלי ז"ל היתה שם. כשהלכנו לביה"ח הדסה עין כרם, ליאור נשאר בבית שלהם ישן עם סבתא שלי. בדרך עוד היו קצת ירידות מים והרטבתי את האוטו. ב- 24:00 היה עוד ציר. הייתי בחדר קבלה. ב-01:00 בלילה היה עוד ציר וגם ב- 01:15 עוד ציר חזק. האחיות באו מיידי פעם , אבל זה לא נראה מספיק דחוף. ב- 02:00 פתאום היה ציר חזק עם לידה ואמא שלי שהיתה איתי, קראה מהר לאחות והאחות שלא היתה מוכנה בחדר קבלה ללידה, אמרה לי : זה ציר עם לידה? אמרתי :כן בצעקה. היא אמרה:חכי, אני לא מוכנה. אבל ליאת יצאה בקלי קלות. פשוט החליקה החוצה ברגע האחרון כשהאחות תופסת ביד כמעט. הלוואי על כולם לידות כאלה. נשאר עוד סיפור אחד של ליאור. ביי מיכל153

 

[מיכל153]

ואחרון חביב - ליאור

בלילה לפני ערב סוכות בשעה 03:00 לפנות בוקר התחילו הצירים שהעירו אותי משינה. היו עד 04:00 אבל לא מסודר כל רבע שעה בערך ולא נורא חזקים. עד שהחלטנו אם ללכת או לא הם הפסיקו. חזרתי לישון. בשעה 05:00 החלו שוב חלשים ולא ממש מסודרים. אז החלטתי שאני הולכת כי אי אפשר כך (לידה ראשונה). נסענו ( אני ובעלי) לביה"ח הדסה עין כרם.לא הזעקנו את הוריי, כי לא רציתי אותם לידי(בטח לא את אמא). ב-06:30 אחרי שבדקו, אמרו לי לחזור ב-08:00 אחרי שאלך הרבה. הסתובבנו סביב ביה"ח, כי רכב לא היה לנו וזה מסובך. חזרנו ב- 08:00. היו כמה צירים לא חזקים במיוחד ולא מסודרים במיוחד. התלבטו אם להכניס אותי, אבל הרופא אמר שהראש נמוך וזה מה שהכריע לקבלה שלי. הכינו חוקן (סליחה, אבל זה היה נורא). הצירים התחזקו ואמרו לי להתקלח. הצירים התחזקו יותר ורציתי לבקש אפידורל. לקח זמן עד שהכינו מיטה בחדר צירים. האחיות אמרו שנבדוק אם אפשר והן אמרו אח"כ לא, כי את כבר יולדת. השעה היתה כבר 10:30. בעלי בינתיים ששמע אותי אומרת איי קטן נבהל ואמר אני הולך להתעלף. קרא לאשתו של אחיו שהיא היתה אז אחות ראשית במרפאת חוץ של ילדים בהדסה עין כרם. היא באה מהר, והחליפה אותו. חיכו עוד קצת , אולי עד 11:00 ועשו פקיעת מים. אח"כ אולי 11:30 הכניסו אותי לחדר לידה. נכנסה גם גיסתי איתי. היא עזרה לי כי אמרה מתי ואיך ללחוץ. אחרי הלידה שהיתה בסדר, הביאה לי את ליאור, רק שרעדתי מרוב קור ופחדתי שיקרה לו משהו. בקשה מבעלי שיביא לי שוקולד וקפה. לחץ הדם שלי מאוד ירד(גם כך הוא מאוד נמוך). חברו אותי לאינפוזיה יום שלם( 2 חבילות). ליאור ישן ובקושי הצלחתי להניק. כעבור יומיים יצאתי מביה"ח. זהו. מקווה שנהניתם מהסיפורים. ביי מיכל153

 

[נילי של ס&כ]

לא סיפורי לידה אלא סאגות ../images/Emo8.gif

ההריון הראשון שלי היה כרוך ברעלת הריון, היפותירואידיזם, אי ספיקת כליות, אישפוז משבוע 30, צינרור הכיליה דרך המותן ללא הרדמה, השתחררות הצינור מהכיליה, החדרה חוזרת של הצינור בלי הרדמה, ארבעה נסיונות זירוז שכולם ביחד הסתכמו ב50 שעות בחדר לידה, לידה בנסיון הרביעי בשבוע 38, שבר (הרניה/כילה) במפשעה, ניתוח לתיקון חלק מהנזקים לכליות אחרי הלידה, ולבסוף - דיכאון לאחר הלידה. אבל זה נתן לי את ספיר, במשקל 3440, ביום 11.11.97 בשעה 23:23 (שימו לב לתאריך ולשעה - ילדה דייקנית מאוד). בהריון עם כפיר הייתי במעקב צמוד מהרגע הראשון, והיתה אצבע על הדופק לכל האורך. רעלת לא הייתה, אי ספיקת כליות כן, אישפוז בשבוע 27, צינרור שתי הכליות אבל עם הרדמה, הזדהמות הצינורות במהלך האישפוז, שבוע אנטיביוטיקה אינטנסיבי לוריד, זירוז עם פתיל, עובר במצוקה (דופק בין 150 ל80), העברה לחדר לידה, זירוז עם בלון, פקיעת מים שלא הצליחה (ארבעה ניקובים, לא יורדים המים), המשך מצוקה של העובר, בדיקת דם מהראש של העובר לבדוק אם יש לו חמצן (יש), מסיכת חמצן לי, ללא אפידורל בגלל הזיהום בצינורות, ללא טישטוש בגלל הדופק של העובר. ללא התקדמות אחרי 4 ס"מ. לפני שמגבירים את הזירוז בעירוי מחליטים לתת אפידורל בכ"ז. אני מבקשת שלא, כי אני עוד רגע יולדת, ומסבירים לי שעם 4 ס"מ אני לא יולדת. אני שוכבת על הצד בשביל המרדים ותוך כדי טוענת שאני עומדת ללדת, שיש לי לחץ. הם מחדירים לי אפידורל. ברגע שהמרדים מאפשר לי אני נשכבת על הגב וצועקת שאני חייבת ללחוץ עכשיו!!!! המיילדת מסתכלת וצועקת "אלוהים, היא יולדת!". היא רצה לדלת, צורחת שמישהו יבוא לעזור לה וחוזרת לנסות לתפוס את מה שבא. בעלי בחוץ והיא לא יוצאת לקרוא לו עד שמגיע המיילד לעזור לה. רק אז היא מכינה דברים לקראת התינוק - בגלל שעברתי ללידה מארבעה סנטימטרים לא היה מוכן כלום, אפילו לא מספרים לחבל הטבור... תוך 5 דקות הבן שלי היה עלי, ומיד, כדי להבהיר לי מי יהיה הבוס מעכשיו, עשה עלי קקי. שבועיים נוספים קיבלתי אנטיביוטיקה חזקה לוריד, מתוך ייאוש ניסו עלי אפילו אנטיביוטיקה שאסור לתת לחולי כליות, ובסוף פשוט נאלצתי להפסיק להניק ולקחת אנטיביוטיקה חזקה באמת. שלושה שבועות אחרי הלידה חזרתי הביתה עם כפיר, 2845 (אם היה נולד בזמן היה 4500 אז תודה לאל על זירוזים), שנולד ב28.6.01 בשעה 22:00 בדיוק. שבועיים או שלושה אחרי שחזרתי הביתה (עם שני הצינורות בכליות) נתפס לי אחד הצינורות על העגלה ונתלש. שבוע אחרי שהכניסו לי צינור חלופי הוציאו לי את שני הצינורות. אני במעקב עד יוני שנה הבאה, ואם הכליות לא יחזרו לגודל תקין (התפקוד כבר חזר לנורמה) ייתכן שאני אזדקק לניתוח נוסף. לא נראה לי שבעצב תלדי בנים, אבל ההריון....

 

[נילי של ס&כ]

סליחה שכחתי - כפיר נולד בשבוע 36

 

[שירלי של תומר]

נילי, מה שאת עברת..........

כל הכבוד לך

באמת! כשקראתי את סיפור הלידה הראשון אז חשבתי לי איך יש אומץ להיכנס להריון עוד פעם והנה עשית את זה ועברת מסכת יסורים דומה (אם לא קשה יותר) אבל עשית את זה בגדול. מורידה בפנייך את הכובע

שירלי.

 

[נילי של ס&כ]

חן חן. האמת שאמרו לי שזה לא יחזור

אחרי הניתוח, אבל מזל שלא האמנתי. ניסיתי, חזר, הבנתי שדי, וזהו. העיקר שיש לי גם בן וגם בת ))

 

[נילי של ס&כ]

מילה טובה לשיבא, מחוץ לסיפור לידה

בשתי הפעמים שהייתי מאושפזת שם, במחלקת סיכון גבוה (יולדות א´), הצוות היה נפלא: תומך ומבין, משתדל להקל ולעזור. אני לא יודעת איך הייתי גרה שם בלי היחס הזה. חולים, ובעיקר נשים בהריון ובעלים לחוצים של נשים בהריון, נוטים להיות נאחס אל הצוות הרפואי. ראיתי איך מתעללים בצוות הזה, ורוב הצוות התעלם מההתעללות והמשיך לתת 100% לחולות. ומילה גם לחדר לידה: חוויית חדר הלידה שלי בהרון הראשון היתה רעה. רק הצוות שיילד אותי בסופו של דבר, שאותו הכרתי מהסיכון הגבוה, היה נחמד וטוב. בהריון הזה, כל הצוותים שהתחלפו בזמן שהייתי שם היו מדהימים. באו לבדוק אותי 10 רופאים (5 מתמחים, 3 רופאים, 2 מומחים לסיכון גבוה), כולם בנימוס, כולם בדקו אם אני מוכנה שהם ייכנסו ויציקו לי. לא שמעתי את האגדות על משה, למרות שפגשתי אותו במספר הביקורים שהיו לי בחדר לידה. לא היה אכפת לי מי יילד אותי, העיקר שהילד יצא. במקרה לגמרי, משה התחיל משמרת כשאני התחלתי לסבול מכאבים ורציתי משכך כאבים. כשהוא בישר לי שלא מתכוונים לתת לי משככים - פרצתי בבכי נוראי, והוא עמד והרגיע אותי. הוא ניסה לעזור לי עם עיסוי לגב, אבל זה היה לא נח בגלל הצינורות במותניים שלי. הוא ניסה מה שהוא יכל להקל עלי, ונראה אומלל כמעט כמוני כשהוא לא הצליח. כשהתחלתי ללדת ביקשתי שיעזור לי, שאני לא אזדקק לחתך. הוא הנחה אותי, ובגלל שפעם אחת לא הקשבתי לו הייתי זקוקה ל3 תפרים (קרעים) וזהו. אם ההתקן שלי לא יעבוד ואני אהרה שוב - אני הולכת רק לשיבא.

 

[שירי ל]

אני גם נורא נהניתי ללדת שם -

אבל בלידה הבאה - אם לא יהיה להם ביות מלא - זה יהיה הקריטריון הראשון שלי בבחירת בית חולים, כי עם כל כמה שהיה נעים וכיף - לא יכולתי להפסיק לחשוב על אופיר ש מ י ד הופרדה ממני (אפילו לא הצלחתי לראות אותה!) ונלקחה ללילה שלם בלעדי.

 

[noa_f]

אני עדיין מחכה לצירי הלחץ... (ארוך)

הכל התחיל בתחילת התשיעי בביקור שגרתי אצל הרופא שלי בירושלים (התעקשות המשפחה), כשאנחנו גרים בגוש דן ואני נוהגת בטרנטה אדומה עם המון כוחות סוס. באותה הפעם היה לי לחץ דם גבוה. הרופא שלי, בשערי צדק לוחץ לכיוון זרוז (מה אכפת לך, תינוק קטן = לידה קלה). אני התעקשתי שלא, כי התכוונתי ללדת במשגב לדך ולא הייתי מוכנה בשום אופן לשערי צדק. אז חזרתי הביתה עם מד לחץ דם ובדקתי לחץ דם 3 פעמים ביום. כמובן שהכל היה תקין. ואז חלף התשיעי, וכלום. התחלתי בנסיעות כל יומיים לבית החולים - להזכירכן: משגב לדך ואני בטרנטה מת"א - לבדיקה במוניטור, כשאני מתלהבת מכל תזוזונת בקו והאחות אומרת שזה אפילו לא שיהוק... בשבוע 42, לאחר אולטרה סאונד הוחלט שהתינוק גדול, בערך 4 ק"ג, ויש ירידה במי השפיר. צריך לעשות זרוז. טוב, אז נתחיל . הכניסו אינפוזיה, כל שעה הרופאה נכנסה והגדילה את המינון, וכלום. בשעה 4 היא אמרה: "טוב, נגמור להיום. נמשיך מחר" יענו, נגמר יום עבודה. מי שלא היתה בלילה במחלקת יולדות, ולא בחדר לידה, צריכה לברך. זה סיוט. נשים צועקות, תינוקות מצווחים, ואת סתם בחלוק ורוד מנסה להרדם ולא יודעת מה יהיה מחר. לפחות לא כאב לי, היו שם כמה שממש ריחמתי עליהן, עם צירים שלא נגמרים במשך שבועות ואין לידה. למחרת בבקר התחלנו בשיטה אחרת: נרות. אחד בבקר. כלום. אחד בצהריים. כלום. עוד אחד אחה"צ. כלום. אז ירדתי לקפיטריה עם ההורים המודאגים שלי - ופתאום זה התחיל. ציר אחרי ציר. בבומים ללא הפסקה.. אז עלינו למעלה. צירים, צירים, ואין פתיחה. מחכים. מה שהיה נחמד במשגב לדך, שאין הגבלה על מספר המבקרים. בשלב הזה הייתי עם אחותי והאיש. בלילה, ביקשתי ג´קוזי. אין בעיה, אני משתכשכת, והם משחקים שחמט. ההקלה היתה מדהימה. רק שאחרי עשרים דקות בערך, פתאום התחילו שוב צירים חזקים, כל המיילדות היו תפוסות והאיש בטוח שאני תכף מתה לו בין הידיים. בסוף הכניסו אותי לחדר לידה, ואמרו ש"אם אפידורל אז צריך לחכות עשרים דקות, וטשטוש זה מיד". ברור שבחרתי בטשטוש. ונרדמתי עד הבוקר. גם הלידה נרדמה. היינו עדיין עם פתיחה רק של 3 אצבעות. האיש הלך לישון אצל אמא ולא ממש הצליח, רק אחרי ואליום. בבקר הגיעה מיילדת שלישית והחליטה שזהו, אצלה אני יולדת. עדיין רק 3 אצבעות. אז היא עשתה לי שיאצו בגב בתחתון ושלחה אותי למקלחת לעשרים דקות. בשלב הזה, אמא שלי מלווה. האיש עדיין מתאושש מהתקף פאניקה אדיר. זה עבד כמו גדול! בסוף המקלחת היתה פתיחה של 8 אצבעות! ואז עברה עלינו עוד שעה וחצי מאוד קשה של צירים בלתי פוסקים (מאוחר מדי לאפידורל), כשאמא שלי ממש "סוחבת" אותי, ויושבים על כדורים גדולים ולא זוכרת מה עוד. והם החליטו שהתחילה הלידה. אני לא הרגשתי כלום. מצד אחד נכנס מזרז, מצד שני נכנס מטשטש. כשהמיילדת הוסיפה מזרז, הם ראו ציר במוניטור. אני עדיין בערפל. בסוף, שתי מיילדות "מקפלות אותי" ("התינוק גדול, אי אפשר בכריעה"), כמו שאמר האיש: כיווצו אותך שלילד לא היה מקום בפנים אז הוא יצא... נו ותפרים, ושטף דם, אבל מי מרגיש? רק לא הצליחו למדוד לי לחץ דם מרוב שהיה נמוך. אז חיכיתי אח"כ עד שקיבלתי שוב את הילד, כי קצת התעלפתי להם. זהו. תיכף המשך.

 

[noa_f]

המשך,

ואחרי הלידה יש ילד קטן ויפה, שבניגוד לכל ציפיותנו, הצלחנו לזהות בין כל התינוקות ממרחק של 10 מטר! היחס במחלקת יולדות במשגב לדך היה נפלא. תינוק יונק הם לא האכילו, אפילו פעם אחת בלילה ביקשתי שכן יאכילו כי הייתי מותשת, (פיתחתי אנמיה נוראה) והם ניסו לשכנע אותי שלא. הביות לא היה מלא, הם חיתלו ורחצו בעצמם, כל שאר הזמן הילד היה איתי. זה היה סידור מצויין. גם רופאת הילדים היתה נהדרת. גם היינו די הרבה ימים, לא כולל הימים שלפני הלידה. מחמישי עד מוצ"ש. ואז רצחו לנו את רבין. ואז נסענו הביתה. זהו, סיפור משעשע ועצוב ביחד. מעניין שאני זוכרת כל פרט בבהירות, למעט תחושת הכאב שאני פשוט לא מסוגלת לשחזר. לילה טוב

 

[noa_f]

עוד משהו קטן,

בניגוד להערכות, הילד לא היה גדול - קצת פחות מ-3.300 כך שיכולנו ללדת בכריעה, וחבל. וזה כמעט הדבר הרע היחיד שיש לי לומר על משגב לדך.

 

[דיאנה1]

אצלי הם דווקא היו הכי קרובים

בלידה הראשונה שלי, במאיר נתנו הערכה של 3900 בשבוע ה 41, שזה די גדול, ויכול להיות סיבה לזרוז בשבוע ה 42. במשגב לדך נתנו הערכה של 3600 בתחילת השבוע ה 43, ולכן החליטו שאין צורך בזרוז, והיא באמת נולדה 3500.

 

[אשרת של יעלי]

סיפור הלידה של יעלי../images/Emo23.gif

 

[שירלי של תומר]

איזה תאור נהדר. ממש הרגשתי שעברתי

איתך את הלידה. מרגש

שירלי.

 

[תמי של ניב]

הלידה של ניב

קצת מאוחר אבל רק עכשיו היה לי זמן להיכנס לאינטרנט. ללידה של ניב חיכיתי המון זמן, תאריך הלידה המשוער היה ה-13.8.00 בשבוע ה-42 באתי לאיכילוב (אני גרה בת"א, ושמעתי סיפורים לא נחמדים על בלינסון למרות שאני נולדתי שם) במיון החליטו שמעכשיו אני אשאר במחלקת יולדות ואיתי הגיעה עוד אחת במצב שלי, פיטפטנו קצת ואחרי שעתיים היא קיבלה צירים, לאחר מכן הגיעה אישה נוספת שגם הגיעה לשבוע ה-42 וגם היא קיבלה די מהר צירים, בלילה הגיעה עוד אישה וגם היא קיבלה צירים באמצע הלילה, ביום למחרת מתוך ארבע נשים שהיו בהריון

שלוש מהן היו עם תינוקות ואם אתם מנחשים נכון אני הייתי היחידה שהייתי בהריון, ככה זה היה ארבעה ימים ולילות (הלילות היו קשים במיוחד בגלל שלא הצלחתי להירדם כל לילה שמעתי דפיקות הלב של עובר או אישה אחרת ש"צורחת", אני קצת מגזימה) לאחר הימים האלו נכנסתי לדיכאון קל אבל הרופאים היו מאוד נחמדים והחליטו שאני צריכה לקבל זירוז (כבר הגעתי לשבוע ה-43) ואחרי יום נכנסתי לחדר לידה. בחדר לידה היה הכל בסדר אבל כל הזמן המיילדות התחלפו, כל הרופאים כבר הכירו אותי. נתנו לי אינדוקציה בזמן הלידה, בעלי לא רצה להיות איתי (הוא פחד) אז חברה שלי הייתה, אחרי עשר שעות (עם אפידורל כמובן) ניב עדיין לא יצא (באשמתי) אז עשו לי לידת ואקום (בשלב מסוים אמרתי שאני לא רוצה כבר ללדת)בשעה 1 בלילה בתאריך 31.8.00 ניב נולד. אחרי הלידה כבר הייתי תשושה לחלוטין, גם כל המאמץ של הלידה וגם העובדה שלא ישנתי כמה לילות. לסיכום איכילוב הוא בית חולים סביר ללידה לפי דעתי אבל יש לי רק עצה אחת: למי שהלידה שלה מתעכבת שלא תאוץ לבית החולים ואם היא הולכת שלא תסכים כ"כ מהר להתאשפז, לא היה כל סיכון שהייתי נשארת בבית והייתי מקבלת צירים כמו הרבה נשים אחרות כמו כן הייתי יכולה לבוא אחרי כמה ימים שיעשו לי את האינדוקציה, בבית אולי הייתי חסרת סבלנות אבל בבית החולים נכנסתי לדיכאון לראות את כל הנשים יולדות ורק אני לא.

 

[עיליאת]

סיפור הלידה של עילי - לקח לי זמן../images/Emo23.gif

לכתוב אותו...., אבל היה שווה, לי בכל אופן