סקר - במה הייתן משנות את הלידה שלכן

[אביטלתל]

הוא דאג לנו

אני חושבת שככל שהלידה התקדמה וכאב לי יותר, הוא יותר רצה להקל עלי ולהגיע כבר לסוף לא חושבת שהייתה לו בעייה עם זה שצעקתי אחרי זה אפילו צחקנו על העניין

 

[mummy]

שלי עדיין (שנה אחרי) מעבד את החוויה

הוא היה בשוק טוטאלי. לצערי בגלל שלקחו אותי בהיסטריה לחדר ניתוח לא הספקתי לדבר איתו ממש ברגע שזה נגמר ואח"כ כבר היה את כל הבלאגן של איך מתמודדים עם היצור החדש וחסר האונים שנולד לנו, וכל ההתרגשות, וכל הבעיות של ההנקה ובכלל - את יודעת, כל הבלאגן של אחרי לידה. אחרי כמה חודשים/שבועות/ימים (לא זוכרת), כשניסיתי לדבר איתו על זה (אני מאלו שמדברים (יותר מדי יש שיגידו) על הכל), היה לו ממש קשה לחזור לרגע הזה. ממה שהבנתי אני לא חושבת שההלם שלו הוא דווקא מהקולות שיצאו ממני באופן ספציפי אלא מכל החוויה כולה. לראות אותי במצב כל כך "ראשוני" - במובן של חוויה פיזית לגמרי שלא עוברת שום עידון תרבותי. עם כל התנועות, והקולות והריחות, והנוזלים שיוצאים מכל הכיוונים (הקאתי תוך כדי למשל, ויש עוד כמה תיאורים גופניים חיננים שאחסוך מכן). גם מלהיות שם בעצמו חלק מזה אבל לא באמת, כי הוא היה די חסר אונים. למרות שיחסית הוא השתתף בצורה מאוד פעילה ועשה מסאז'ים ועיסויים וספירות ונשימות - ממש דולה

למעשה רוב הלידה היינו בחדר (הטבעי בליס) שנינו לבד בלי אף אחד (כמובן שלא כולל שלב הלחיצות, שאז הוא החזיק רגל אחת והמיילדת רגל שניה...). עכשיו כשאני חושבת על זה, אני נזכרת איך בימים שממש אחרי, הוא התהלך המום ואמר לכל מי שרצה לשמוע וגם לי שהוא מעריץ אותי ואת האדמה שאני דורכת עליה. אולי כדאי באמת להזכיר לו את זה מעת לעת. נדמה לי שהוא נוטה לשכוח...

 

[משוש30]

בן זוגי מאד מאד תמך

בכלל כשהתנצלתי (כשהקאתי או...כן כן היותר גרוע למרות החוקן) גם הוא וגם המילדת אמרו לי להפסיק להתנצל כבר... זו לא הלידה הראשונה שבעלי נוכח בה (הוא חובש) והוא תמך בי לכל אורך הדרך. יום אחרי הלידה הוא אמר לי שהוא ממש מעריץ אותי

 

[משוש30]

שכחתי להגיד שהלידה באה אחרי

שהוא כבר ראה אותי במצבים די איומים כשהשיא היה באמצע טיפוס על זנטה קטרינה (ולא מהצד ה"נכון") עם קלקול קיבה בגובה 200 מטר מעל הקרקע כששילשלתי על מדף קטן ששנינו עמדנו עליו והוא הרחיק את החבל שלא יתלכלך. תאמינו לי אחרי דבר כזה כבר ברור שזוג ששרד את זה ישרוד הכל

[דרך אגב הקטע ההכי דבילי היה כשהתעקשתי לשרוף את ניר הטואלט ושרפתי יחד איתו שיח שכמעט שרף גם את החבל

השיח הזכיר לי במעומעם את הסנה הבוער וזה שזה היה בסנטה קטרינה די עזר לקונוטאציות התנ"כיות]...

 

[u z a]

../images/Emo6.gif

 

[עמית@]

כאמור: לא צעקתי

אבל אם יש לי בעל שאמר לפני הלידה (כשהבעתי חשש לגבי הרצון שלי שיצפה בזה מקרוב, מכיוון הרגליים..) "ראיתי הרבה המלטות, אין לי בעיה" אז נראה לי שקצת רעש לא היה מפריע לו

אני זו שיש לה בעיה עם זה, פריק קונטרול כבר אמרנו?

 

[גבינייה]

שאגתי וצעקתי כמו גדולה, אבל רק עם

כל לחיצה, ולא ככה סתם בהיסטריה. זה היה ממש הכרח, ועזר לפוגג את המתח. אם היו מדריכים אותי לדקלם משהו תוך כדי זה היה מחליף את הצעקות אולי. העיקר להוציא קול כדי לתת קונטרה לאבטיח הזה שיוצא מהתחת (ככה זה מרגיש) - זה פשוט מפחיד. רק כשראיתי את הסרט בוידאו קלטתי את עוצמת השאגות - איזה אורך כל צעקה!!! כמה אויר יש לי בריאות! בזמן שהראש יצא, בחלק הכי כואב המיילדת אמרה לי לנשום כמו כלב ולא ללחוץ, אז עשיתי את זה ולא צעקתי, אבל אח"כ עם יציאת הגוף צרחתי תוך כדי: "זה שורף!!!!!!" (והמיילדת אמרה: נכון). הבעל היה קול לגמרי. הוא ממש לא נבהל ממני. באמת מדהים שהקולות האלה יוצאים בלי שליטה, בד"כ אני מאוד ביישנית ועצורה.

 

[1איתן ולהב שלנו]

בעיקר צעקתי:

"גזרת אותי! גזרת אותי" לרופא המאנייק שגזר בלי לחכות לציר... לחצתי שני צירים,ואז ירד הדופק וגזרו בשביל הוואקום

 

[מעיןבר]

הייתי עם אפידורל - לא צעקתי

לא היתה לי סיבה אמיתית. הייתי פשוט ממוקדת בלחיצות. לפני כן הצירים לא היו כאלה שהצדיקו צעקות, מקסימום אנחות וגם זה בקושי. אני זוכרת שהצרחות שנשמעו מחדרים אחרים היו איומות בעיני וקוויתי לא להגיע לזה, אבל אני מאוד מבינה אתכן כשאתן אומרות שזה משחרר. בהתאם לכך גם התגובה של הבעל היתה - היעדר תגובה

אין על מה להגיב כשזה לא קורה. בעתיד אם יהיה הצורך - אני מקווה שאני לא אתבייש. לא כ"כ בגללו (להיפך, בשלב הסופי של הלחיצות הוא ואמא שלי אמרו לי כל הזמן שמותר לי לצעוק) אלא מהצוות ובעיקר מהנשים המסכנות בחדרים שליד...

 

[נעמולה]

אני הייתי די מנומסת

בכיתי בקול רם, מה שנקרא ייבבתי...אבל לא צעקתי, לא לחצתי את ידו של החצי בטירוף, לא קיללתי. שכבתי במיטה ובכיתי. כשהמיילדת והרופא עמדו לידי הייתה דממה כי הייתי מרוכזת כל כולי בלהישמע להוראות וללחוץ

 

[הגרי3]

בלידה הבאה:

אנסה ללדת בלידה טבעית (הפעם לא הצליח).

אדרוש ללדת בכריעה ולא בשכיבה.

אעשה חוקן בבית.

לא אשלח את ערן כשאני בפתיחה של 4 ס"מ לנוח בבית (כשאני שוכבת ומייללת כמו חתול פצוע במחלקה וממתינה שיעלו אותי לחדר לידה - הסוגיה הזו עדיין לא פתורה אצלי).

אסתייע בדולה. ולמרות זאת, גם הלידה של שירה הייתה מופלאה, קלה וכיפית.

 

[אנידס]

תיארת את זה כל כך יפה

"שוכבת ומייללת כמו חתול פצוע במחלקה וממתינה שיעלו אותי לחדר לידה", ממש העברת בי צמרמורת.

 

[הגרי3]

../images/Emo4.gif בא לי לבכות כשאני נזכרת בזה.

 

[galiaS]

יכולתי לכתוב את מה שאת כתבת בעצמי

חוץ מהנקודה האחרונה- לא זכור לי שום דבר קל וכיפי. הנקודה הרביעית הכי קריטית. קשה לי עם זה מאד. אני כבר לא כועסת עליו, רק על עצמי.

 

[הגרי3]

אני (שנה וחצי אחרי) עדיין כועסת

או לפחות מאוכזבת. שהרשה לעצמו להירדם בין הצירים, שהייתי צריכה להעיר אותו כדאי שיעזור לי בנשימות, שלא עשה לי עיסויים, שהלך הביתה לנוח (למרות שאני הצעתי, אבל הייתי בטוחה שיסרב) ובאופן כללי שלא העריץ את האדמה שעליה דרכתי אחרי הלידה. כועסת על עצמי על שלא דרשתי את כל הדברים הללו ועליו על כך שלא יזם אותם בעצמו.

 

[סם2]

גליה, אני לא מצליחה להבין

מה עבר לך בראש כששלחת אותו לנוח?

 

[דפנה מי]

ואני...

אבקש להשאיר את עדי יותר זמן עליי אהיה יותר תקיפה שמותר לה לא לבכות כשהיא יוצאת לאויר העולם (בטונוס וצבע טובים ונשימות טובות גם כן) ולא צריך 3 אחיות ולהרביץ עד שכמעט תהיה ילדה מוכה. והכי חשוב-שיהיה תופר עדין ומקצועי ופעם באה ש"קצב" מתקרב אליי-לתת לו בעיטה ישר לקיר ממול

 

[אלינה12]

להרביץ?

אוי ואווי,אצלי הוא לא בכה, שאלתי למה הוא לא בוכה, מיילדת אמרה שהוא לא חייב לבכות. אחרי כמה שניות הוא התחיל לבכות לבד.

 

[דפנה מי]

לא סתם להרביץ-קראו ל 3 אחיות

שיבואו לתרום את כפכופיהם (ואמרו לנו בקורס הכנה ללידה שלא חייבים לבכות) ובסוף בא רופא ילדים (שגם נקרא לאתר המהלומות) והפסיק את ההתעללות כששמע רבע ציוץ מהגבאת של איזה קרעכצן-היא עדיין לא בכתה הקשוחה

. רק כעבור 48 שעות מרגע לידתה שמעתי אותה בוכה לראשונה וגם זה היה בכי קל

 

[אלינה12]

מזעזע../images/Emo5.gif ומרגיז../images/Emo46.gif