תאמיני לי, לשניה לא עלתה בי המחשבה שמא המשפחה האמיתית שלך רלוונטי לדיון ההיפוטטי. אילו הסוגיה הייתה רלוונטית עבור אחד הילדים שלך, אני חוששת שלא הייתה לך ברירה אלא לוותר על מעט מהקיצוניות (צבא קבע?
)... כך או כך, אני באמת ובתמים מקווה (ואומרת את זה באופן הכי חיובי שאפשר, באמת) שאף אחד מילדיך לא יפנה בעודו תחת חסותך לספורט תחרותי ובטעות יידבק בחיידק. עדיף שלא יקבל אגוזים שסתם יקהו את השיניים שלו אשר אינן מספיקות למלאכה.
אלא רגליים שהוריו בכבודם ובעצמם שמים לו. וזה, שיעור מאוד מאוד רע, הן לחיים והן ליחסים איתם. לעשות את זה בגיל מבוגר יותר, עלול, בהרבה מן המקרים, שקול ללא לעשות זאת כלל.
אלא מתמודדים גם הם עם אילוצי החיים. יש הרבה דברים שאין ספק שהיו מעשירים את עולמם של ילדי, אבל לצערי הרב אין לי את האמצעים לאפשר להם את זה. זה עצוב, אבל החיים קשים
ות. פלגיה מדברת ממקום אחר של הורה שמתלבט לגבי היכולת לתת, נועה מדברת ממקום של הרווח, של מה שזה נתן לה. אני לעומת זאת מכיר את שלושת הצדדים (כאחד שיכלו ולא נתנו לו, לא שלא הרשו אלא לא תמכו לא עודדו לא התעניינו).
לגבי המשפחה שלי, נשמע שאצלכם במשפחה זה יכול לקרות. דיברתי על זה עם הזוגי הערב, הוא כמובן מסכים איתי, אבל מצד שני דיברנו על כל הטלנטים שיש בעולם- מה שאומר שכנראה שיש כמה משפחות שזה מתאים להן...
פחות תאוריות. לכל משפחה יש את המגבלות שלה, ואני נוטה להאמין לאור מה שאני קוראת אותך, שלא יחסרו לך כאלה. בכל מקרה שיפוטיות (כפי שאת מפגינה) בעייתית מאוד בגידול ילדים.