עד כמה הייתם הולכים עם הנער/ילד ?

[לורליי43]

ואם אתם תרצו לרדת והוא לא?

 

[נועה לביא]

../images/Emo45.gifכן|../images/Emo45.gif איזה כיף לו! ../images/Emo13.gif ../images/Emo140.gif

 

[נועה לביא]

למה היא בעייתית?

ואני מקווה, בלי קשר לדיון, שהבן שלך הולך לחוג לג'ודו כי הוא מעוניין בכך, ואם כאשר לא יהיה מעוניין בכך יותר (בין אם יהיה זה כי ירצה לשחק יותר שחמט, בין אם יהיה זה כי ירצה יותר זמן פנוי ובין אם השמש הירח או הכוכבים) יורשה להפסיק.

 

[פלגיה]

../images/Emo10.gif כתבתי תגובה ארוכה והיא נבלעה לי

הבעיה בספורט: א. לרוב ההורים דוחפים עוד לפני שהילד מבין מה הוא רוצה ולקראת מה הוא הולך ב. הניצחון הוא חזות הכל, ואז יש מתח אדיר על הילד. ג. זה לא בריא (פיזית לגוף) יש עוד, אבל אני מפחדת מבליעה נוספת

 

[נועה לביא]

כן, מפלצת פויה, גם לי זה קורה ../images/Emo4.gif

כדאי להעתיק הודעות ארוכות לפני ששולחים אותן (כדאי גם שאני אקשיב לעצמה הזו...). א. "לרוב"? אני לא מסכימה, לפחות לא ברמות הגבוהות יותר. אני לא אומרת שאין כאלה בכלל, אבל ממש לא רוב. ב. אז?

תאמיני לי שאלה שמגיעים לרמת גל פרידמן הם כאלה שהאופי שלהם (וכנראה גם הסביבה) מאוד מתאים לכך. אופי לא מספיק מתאים מנשיר הרבה מוכשרים. ג. נכון, אבל זה גם כן בריא

מסכימה שיש מאמנים שעושים דברים שלא ייעשו, אבל תודה לאל יש גם כאלה שלא. אם את אמא של ספורטאי תחרותי, אל תסירי את היד מהדופק בכל הנוגע למאמן שלו.

 

[נועה לביא]

פרויד אוהב אותי היום ../images/Emo23.gif

"כדאי גם שאני שאקשיב לעצמה הזו..." צ.ל. "כדאי גם שאני שאקשיב לעצה הזו..."

 

[פלגיה]

לגבי ב'

ה"ספורט" התחרותי של הבן שלי זה שחמט, ורק מזה אני יודעת. האיש שלי נמצא איתו המון בתחרויות והוא רואה תגובות של הורים/מאמנים לאחר הפסד שהילד נחל בתחרות. כואב הלב לראות ילד בן 8 שלא די בזה שהוא הפסיד, הוא גם חוטף צעקות.

 

[נועה לביא]

מה שאמרתי בג' תקף גם לכאן

לשים לב טוב טוב מי המאמן של הילד. זה הרבה פעמים שיקול דעת שהוא לאו דווקא יכול לעשות בעצמו כמו שצריך. המאמן שלי, גם כשהיה בא לו לדפוק את הראש בקיר לאחר צפיה בקרב שלי (וזה קרה, תאמין לי) בחיים לא היה צועק עלי. רק מרגיע אותי לאחר הקרב, אומר שלא נורא בתוספת לכמה דברים חיוביים שבכ"ז היה אפשר להגיד, ולאחר עובר זעם ונגמרת תחרות מסביר לי באימון. ממש לא כל המאמנים הם כאלה. ממש לא.

 

[פלגיה]

ממש לא כולם כאלה

מספיק לראות סרטים כמו זה על נדיה קומניץ', או על כוכבי ספורט אחרים, כדי להבין שהמשטר הוא לרוב דרקוני ולא מתחשב בילד. ויש עוד משהו - לא כל דבר צריך להיות מכוון-מטרה. בילדות מותר וכדאי שהרבה דברים יהיו "סתם" ללא תחרות, מדליה או גביע.

 

[נועה לביא]

מצטערת, עדיין חולקת על "לרוב"

מסרטים אפשר להבין מאוד מעט. לא כל דבר צריך להיות מכוון-מטרה, אבל למה למנוע מדברים להיות כאלה?

 

[צימעס]

כדי להנות

כדי לא לצאת מפרופורציה.

 

[נועה לביא]

ואם אלו הפרופורציות הטבעיות?

אין מה לעשות, בחיים יש מטרות, ובתרבות הזו שלנו הן גם תובעניות. למה להמנע בכוח?

 

[צימעס]

כי זה קשה, זה דורסני,

ולא תמיד מתאים. לא תמיד שייך לשעבד משפחה שלמה "בשביל הילד הטלאנט", בטח לא אם מפתחים כאלה ציפיות שעלולים להיות מאוכזבים מההשקעה "לריק" כשהילד משנה את דעתו או מתגלה שהוא "מהשורה השניה או השלישית". אני לא פוסלת על הסף כל לימוד למטרה תובענית (ספורט/אמנות). אבל זה צריך להעשות תוך התחשבות במכלול המשפחה, ותוך בדיקה עצמית מחודשת מדי פעם.

 

[פלגיה]

מסכימה

למה ילד לא יכול סתם ליהנות בשיט, בלי להתחרות? בלי לבכות כי הוא קיבל רק מקום חמישי ולא ראשון? למה הוא לא יכול להתאמן כשבא לו, ולא להתאמן כשלא בא לו?

 

[אחת שמצאה]

כי יש ילדים שרוצים אחרת. יש ילדים

שהם באופיים תחרותיים מאוד, שמוכנים להקריב הרבה דברים אחרים למען הדבר המסויים הזה. שבשבילם התחרויות הן הדובדבן שבקצפת, שחיים מתחרות לתחרות. רוב הילדים הם לא כאלה, גם רוב האנשים לא, ולכן ברוב המקרים השאלה בכלל לא עולה. השאלה היא מה עושים כשהילד הוא כזה, הולכים איתו או לא?

 

[נועה לביא]

כי זה בדם שלו, ובוער בעצמותיו.

 

[נועה לביא]

"לשעבד" זו דרך נוראית ולא במקומה

להסתכל על זה. למה שהמשפחה לא תתגמש עבורו ותתמוך בו ברצון? אפילו אם נוסעים כל שישבת ואין עם מי להתחלק בנסיעות או איפה להשאר לישון וחוששים לשלוח את הילד לבד (וזה באמת המקרה הכי קיצוני שאני מכירה, ובמועדון שלי צמחה אלופת אירופה אחת...), למה, למשל, שלא תסע כל המשפחה (או חלק) ויטיילו ויבלו קצת בזמן האימון ואולי גם אחריו? ילד/נער שכבר עמוק בפנים ולאחר בדיקה מחודשת המשפחה מחליטה שזה לא מתאים לה ולכן הוא צריך להפסיק, הצעד המתבקש והכי בריא עבורו זה ללכת לפנימיית המחוננים בוינגייט (אם כי לא יודעת אם זה רלוונטי גם במקרה של השיט, אין לי שמץ).

 

[אחת שמצאה]

כי זה שעבוד.

מילא ההורים. אבל יש גם אחים אחרים שצריך לקחת בחשבון. מה החלופות שעומדות בפניהן: חלופה אחת: כל סופשבוע האבא והאח נעלמים מהבית ובמקום להנות משבת משפחתית אמא והם מחפשים דרך להעסיק עצמם, או סתם מבלים בלי אבא. מה עם הקשר של הילדים האחרים עם האבא? חלופה שניה: להצטרף. יש לך מושג מה זה אומר לילד ליסוע כל שבוע לחכות שאח שלו יגמור את האימון? האם זו הדרך לבלות את השבתות שלו? גם לאחים מגיע שיתחשבו בצרכים וברצונות שלהם. האחים משלמים מחיר יקר, והתפקיד של ההורים הוא לשקלל את הצרכים של כל הילדים, ולהתחשב בכולם. וחייב להיות גבול לכמה שמקריבים את טובתם של האחים למען הצלחתו של אחד מהם.

 

[נועה לביא]

יש לי מושג

וזה דווקא נראה לי נחמד (ומתבצע פעמים רבות במשפחתי). החוכמה היא לא לצאת בהצהרות מלודרמטיות על קיפוח, שיעבוד, דחיקה לצד או מה שלא יהיה אלא לראות, טכנית, איך מסתגלים ומתגמשים, והאם זה פיזיבילי.

 

[צימעס]

אם ניתן לעשות זאת בלי תחושת

"השתעבדות", הרי שזה מתאים למשפחה, ואין בזה רע. יש אנשים שזה לא מתאים להם (ולא משנה מה הסיבה - את ואני לא יכולות להכנס לכל מוח ולב של בנאדם ולהכיר את מכלול תחושותיו והגורמים להן.). כשאני חושבת על זה - בהחלט ניתן להנות מאוד מלנסוע כל סופ"ש שני למרכז. אפשר לפגוש חברים, לראות סרט, ללכת לים, לנסוע לטיול וכו' וכו'. אבל יש משפחות שזה פחות מתאים להן. ויש הבדל אם הבילוי האלטרנטיבי הוא עם או בלי אבא. (גם לילדים האחרים וגם לאמא יש "זכות" לקבל "זמן אבא" בסופי שבוע).