אתה משתמש בדפדפן מיושן. יתכן והאתר הנוכחי יוצג באופן שגוי, כמו כן אתרים אחרים ברשת.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
אנא שדרג את הדפדפן או השתמש בדפדפן חילופי.
עלילה חדשה לספר....
- פותח הנושא Death of Rats
- פורסם בתאריך
המשך אלטרנטיבי - סליחה לויימס
אחרי שכתבתי את הקטע הראשון התגבשה במוחי התחלה של עלילה, שאינה תואמת את מה שויימס כתבה. מס' שעות לאחר מכן בעיר אנק מורפורק. צלחת בוטנים, כוס משקה, גוף דחלילי עטוי בגלימות קוסם, מצנפת, דיכאון. רינסווינד לגם מכוס המשקה ב-Mended Drum, בלע בוטן בדרמטיות יתרה ונאנח. "משעמם", חשב לעצמו, "איזה כיף?!". "ננסה עוד פעם", חשב רינסווינד, "משעמם! איזה כיף?". הקוסם הכושל נזכר בחלחלה באירועי העבר, ותהה האם מסעות הזוועה שערך לא קלקלו את הרינסווינד בפנימי שבתוכו. הוא זרק בוטן נוסף לפיו, כאשר קול מוכר מאחוריו גרם לו להסתובב ולהשתנק - "MR. RINCWIND SURPRISED TO SEE ME". באופן מפליא למדי מחשבותיו האחרונות של רינסווינד היו "מצבה: הציל את העולם עשרות פעמים, מת מבוטן קטלני." הוא הבחין בחרמש מונח בעדינות על הבר, וזוג ידיים ענוגות ושלדיות מחבקות את גופו. מחשבותיו קיבלו תפנית חיובית "אני יודע שהמוות בא אישית לקוסמים, אבל זה קצת מוגזם." חיבוקו האדיר של המוות גרם לרינסווינד מחשבות על סבתו אותה לא ראה שנים רבות, ההלם גרם לו לפלוט את הבוטן, שלמזלו לא פגע באף אחד. בעודו מסדר את מחשבותיו, ומציץ לכיוון הדלת, הבחין הקוסם שמוות מתיישב לידו ולוקח שני בוטנים, אחד בכל יד. מוות הסתובב לרינסווינד, פתח את ידיו ואמר "IN MY HANDS YOU CAN SEE TWO PEANUTS. ONE OF THEM IS WHITE AND THE OTHER SLIGHTLY CHARRED." ואכן בידו התנוססו הבוטנים המתוארים. מבטו ההמום של רינסווינד שכנע את מוות להמשיך... "THIS IS YOUR LAST CHANCE FOR EXCITEMENT. AFTER THIS, THERE IS NO TURNING BACK.....YOU TAKE THE WHITE PEANUT, YOU GO BACK TO THE UNIVERSITY. YOU WAKE UP AND EAT WHATEVER YOU WANT TO EAT. YOU TAKE THE SLIGHTLY CHARRED PEANUT…STAY IN WONDERLAND...AND I SHOW YOU JUST HOW DEEP THE RAT'S HOLE GOES." מחשבותיו של רינסויינד נעו באופן הבא: דלת, בוטן לבן, דלת, בוטן לבן, דלת, דלת, דלת, בוטן לבן, בוטן לבן, דלת. ידו הימנית לעומת זאת הייתה החלטית יותר וניגשה אל הבוטן השרוף קלות, נסגרה אליו, והשליכה אותו אל פיו הפעור של הקוסם. חוסר התיאום הנ"ל בין יד למוח, היה עלול להביא לחזרתו של המקרה המצער הקודם. למרבה המזל, ההלם הכללי של רינסווינד הציל אותו הפעם בשעה שהבוטן החליק למעמקי כיבתו (לרוע המזל וללא ידיעתו של מוות, הבוטן הקצת שרוף הוא למעשה בוטן הרבה רקוב, ומחלחלת בו תולעת קטלנית שתגרום לרינסווינד בעיות מעיים קשות בשבועות הקרובים, אבל...). המשך יבוא...
אחרי שכתבתי את הקטע הראשון התגבשה במוחי התחלה של עלילה, שאינה תואמת את מה שויימס כתבה. מס' שעות לאחר מכן בעיר אנק מורפורק. צלחת בוטנים, כוס משקה, גוף דחלילי עטוי בגלימות קוסם, מצנפת, דיכאון. רינסווינד לגם מכוס המשקה ב-Mended Drum, בלע בוטן בדרמטיות יתרה ונאנח. "משעמם", חשב לעצמו, "איזה כיף?!". "ננסה עוד פעם", חשב רינסווינד, "משעמם! איזה כיף?". הקוסם הכושל נזכר בחלחלה באירועי העבר, ותהה האם מסעות הזוועה שערך לא קלקלו את הרינסווינד בפנימי שבתוכו. הוא זרק בוטן נוסף לפיו, כאשר קול מוכר מאחוריו גרם לו להסתובב ולהשתנק - "MR. RINCWIND SURPRISED TO SEE ME". באופן מפליא למדי מחשבותיו האחרונות של רינסווינד היו "מצבה: הציל את העולם עשרות פעמים, מת מבוטן קטלני." הוא הבחין בחרמש מונח בעדינות על הבר, וזוג ידיים ענוגות ושלדיות מחבקות את גופו. מחשבותיו קיבלו תפנית חיובית "אני יודע שהמוות בא אישית לקוסמים, אבל זה קצת מוגזם." חיבוקו האדיר של המוות גרם לרינסווינד מחשבות על סבתו אותה לא ראה שנים רבות, ההלם גרם לו לפלוט את הבוטן, שלמזלו לא פגע באף אחד. בעודו מסדר את מחשבותיו, ומציץ לכיוון הדלת, הבחין הקוסם שמוות מתיישב לידו ולוקח שני בוטנים, אחד בכל יד. מוות הסתובב לרינסווינד, פתח את ידיו ואמר "IN MY HANDS YOU CAN SEE TWO PEANUTS. ONE OF THEM IS WHITE AND THE OTHER SLIGHTLY CHARRED." ואכן בידו התנוססו הבוטנים המתוארים. מבטו ההמום של רינסווינד שכנע את מוות להמשיך... "THIS IS YOUR LAST CHANCE FOR EXCITEMENT. AFTER THIS, THERE IS NO TURNING BACK.....YOU TAKE THE WHITE PEANUT, YOU GO BACK TO THE UNIVERSITY. YOU WAKE UP AND EAT WHATEVER YOU WANT TO EAT. YOU TAKE THE SLIGHTLY CHARRED PEANUT…STAY IN WONDERLAND...AND I SHOW YOU JUST HOW DEEP THE RAT'S HOLE GOES." מחשבותיו של רינסויינד נעו באופן הבא: דלת, בוטן לבן, דלת, בוטן לבן, דלת, דלת, דלת, בוטן לבן, בוטן לבן, דלת. ידו הימנית לעומת זאת הייתה החלטית יותר וניגשה אל הבוטן השרוף קלות, נסגרה אליו, והשליכה אותו אל פיו הפעור של הקוסם. חוסר התיאום הנ"ל בין יד למוח, היה עלול להביא לחזרתו של המקרה המצער הקודם. למרבה המזל, ההלם הכללי של רינסווינד הציל אותו הפעם בשעה שהבוטן החליק למעמקי כיבתו (לרוע המזל וללא ידיעתו של מוות, הבוטן הקצת שרוף הוא למעשה בוטן הרבה רקוב, ומחלחלת בו תולעת קטלנית שתגרום לרינסווינד בעיות מעיים קשות בשבועות הקרובים, אבל...). המשך יבוא...
דווקא יכול להיות...
בין ההמשך שלי להמשך שלך היו *** ואז הכל מסתדר יפה ונחמד. סבבה? בים. אבל אם סתמרוח הולך להיות בשירשור אני מבקשת ממך להיות עדין איתו. אה... טוב. סתמרוח השתעל נואשות בניסיון לפלוט את הבוטן. הו, תפסיק עם זה, אני יודע שהתכוונת לאכול אותו! אמר מוות בעליצות. "יאאארררג," קרקר סתמרוח. עמוק בפנים, אתה פשוט הרפתקן חסר תקנה! הוא הוסיף בחיבה. סתמרוח התבונן במוות בחשד עמוק. מוות הרצין. העניין הוא כזה: אני.. אתה מבין, העניין הוא ש.. ה... סתמרוח לבש הבעה סבלנית. מוות נאנח. אין דרך אחרת להגיד את זה. חתול מלנקר השתלט לי על הבית ומסרב לצאת. סתמרוח בהה בו מספר שניות ופרץ בצחוק ללא שליטה. מוות שילב את זרועותיו בזעף. "אני ממש יכול לראות את התקציר," המכשף צחקק והוסיף בדרמטיות מעושה, "'החתול הגיע. הוא שמן ופרוותי ויש לו ציפורניים חדות. מי יציל את מוות של עולם הדיסק מגורל אכזר? מי זה צועד מתוך הערפל? הרי זה סתמרוח המכשף, שאפילו לא יכול לאיית 'מכשף', אבל בכל זאת, לא קריטי, הא?'" הוא קם על רגליו, ממשיך לצחקק. "להתראות," הוא הפטיר אל מוות הזועם והנעלב והתחיל לצעוד לכיוון הדלת. אבל בחרת בבוטן השרוף! מחה מוות. סתמרוח העווה את פניו. "אז מה? זה בסך הכל בוטן," הוא הדגיש ונד בראשו בזעזוע. "בחיי, מה אנשים- או יישויות- חושבים לעצמם...?" אה...כן. רוצה...? ואז לפתע הדלת תיפרץ לרווחה וכוהן הברברי יעמוד בפתח או משהו?
בין ההמשך שלי להמשך שלך היו *** ואז הכל מסתדר יפה ונחמד. סבבה? בים. אבל אם סתמרוח הולך להיות בשירשור אני מבקשת ממך להיות עדין איתו. אה... טוב. סתמרוח השתעל נואשות בניסיון לפלוט את הבוטן. הו, תפסיק עם זה, אני יודע שהתכוונת לאכול אותו! אמר מוות בעליצות. "יאאארררג," קרקר סתמרוח. עמוק בפנים, אתה פשוט הרפתקן חסר תקנה! הוא הוסיף בחיבה. סתמרוח התבונן במוות בחשד עמוק. מוות הרצין. העניין הוא כזה: אני.. אתה מבין, העניין הוא ש.. ה... סתמרוח לבש הבעה סבלנית. מוות נאנח. אין דרך אחרת להגיד את זה. חתול מלנקר השתלט לי על הבית ומסרב לצאת. סתמרוח בהה בו מספר שניות ופרץ בצחוק ללא שליטה. מוות שילב את זרועותיו בזעף. "אני ממש יכול לראות את התקציר," המכשף צחקק והוסיף בדרמטיות מעושה, "'החתול הגיע. הוא שמן ופרוותי ויש לו ציפורניים חדות. מי יציל את מוות של עולם הדיסק מגורל אכזר? מי זה צועד מתוך הערפל? הרי זה סתמרוח המכשף, שאפילו לא יכול לאיית 'מכשף', אבל בכל זאת, לא קריטי, הא?'" הוא קם על רגליו, ממשיך לצחקק. "להתראות," הוא הפטיר אל מוות הזועם והנעלב והתחיל לצעוד לכיוון הדלת. אבל בחרת בבוטן השרוף! מחה מוות. סתמרוח העווה את פניו. "אז מה? זה בסך הכל בוטן," הוא הדגיש ונד בראשו בזעזוע. "בחיי, מה אנשים- או יישויות- חושבים לעצמם...?" אה...כן. רוצה...? ואז לפתע הדלת תיפרץ לרווחה וכוהן הברברי יעמוד בפתח או משהו?
המשך...
טריקת הדלת של רינסווינד הדהדה בחלל הפונדק, ומוות שלף שעון חול קטן, עליו נכתב באותיות גותיות "רינסווינד" ונאנח, "יש עוד זמן." באותן דקות בדיוק מפגש נוסף, שישנה את פני הדיסק, או לפחות יעלה חיוך אל פני מעריצים מסויימים עומד לצאת לדרך. באותן דקות בדיוק עסוק באדי (קוראים לו אימפ, אבל כולם קוראים לו באדי) בניכוש עשבים. חתיכה גדולה במיוחד של עשב כתום משכה את תשומת ליבו, ובהיסח הדעת הוא מושך אותה, ואת בעליה, חתול גדול וכתום ששולף סדרה מכובדת של ציפורניים "יש לי עוד 4 נשמות", אמר החתול, "אם לא תכאיב לי, אני לא אכאיב לך". באדי הוריד את החתול בעדינות, והביט בו במבט מוזר. "אתה מדבר?", הוא שאל. "לא", ענה החתול, "חתולים אינם מדברים. זו עובדה מדעית ידועה". להפתעתו, משך הבחור הצעיר בכתפיו והמשיך בעבודתו. "הוא כל כך מזכיר לי את קייט", חשב מאוריס לעצמו. "אותו מבנה גוף, אותה אינטליגנציה נמוכה." באדי הפסיק את עבודתו והחל לבהות לעבר בחורה שחורת שיער ובעלת נוכחות, שהחלה לחצות את הכיכר לעברם. "מכרה שלך?", שאל מאוריס. "מחיים אחרים.", ענה באדי ומבט חולמני על פניו. "שלום אימפ", אמרה סוזן. "אני צריכה את עזרתך". "וגם את עזרתך." היא פנתה לעבר מאוריס המופתע. סוזן התיישבה על גדר האבן של הגינה הקטנה. "הבעיה היא חתול עם נשמה אחת בלבד". "אחד מהמסוכנים ביותר." אמר מאוריס תוך שהוא מנקה את זנבו בציפורניו. "הוא חטף את עוזרו של סבי, והשתלט על ביתו". "של העוזר?", שאל באדי במבט חולמני. "של סבי.", ענתה סוזן במבט חולמני קצת פחות. "לא עוד פעם." אמר מאוריס ללא מבט חולמני בכלל. "התכונות המיוחדות של ביתו של סבי דורשות אמצעים מיוחדים, כדי להשתלט עליו בחזרה". "אנחנו צריכים מוסיקאי אחד, אתה אימפ, חתול אחד, אתה מאוריס וקוסם. סבי אמר שהוא מכיר את הקוסם הטוב ביותר למשימה, ואני נשלחתי להביא את שניכם". "מה יצא לי מזה?" שאל מאוריס. סוזן שלפה שעון חול קטן. "סבא שלי הוא ברנש מוכר מאוד, וכבר נפגשת איתו 5 פעמים", היא אמרה בקול שאינו משתמע לשתי פנים.
טריקת הדלת של רינסווינד הדהדה בחלל הפונדק, ומוות שלף שעון חול קטן, עליו נכתב באותיות גותיות "רינסווינד" ונאנח, "יש עוד זמן." באותן דקות בדיוק מפגש נוסף, שישנה את פני הדיסק, או לפחות יעלה חיוך אל פני מעריצים מסויימים עומד לצאת לדרך. באותן דקות בדיוק עסוק באדי (קוראים לו אימפ, אבל כולם קוראים לו באדי) בניכוש עשבים. חתיכה גדולה במיוחד של עשב כתום משכה את תשומת ליבו, ובהיסח הדעת הוא מושך אותה, ואת בעליה, חתול גדול וכתום ששולף סדרה מכובדת של ציפורניים "יש לי עוד 4 נשמות", אמר החתול, "אם לא תכאיב לי, אני לא אכאיב לך". באדי הוריד את החתול בעדינות, והביט בו במבט מוזר. "אתה מדבר?", הוא שאל. "לא", ענה החתול, "חתולים אינם מדברים. זו עובדה מדעית ידועה". להפתעתו, משך הבחור הצעיר בכתפיו והמשיך בעבודתו. "הוא כל כך מזכיר לי את קייט", חשב מאוריס לעצמו. "אותו מבנה גוף, אותה אינטליגנציה נמוכה." באדי הפסיק את עבודתו והחל לבהות לעבר בחורה שחורת שיער ובעלת נוכחות, שהחלה לחצות את הכיכר לעברם. "מכרה שלך?", שאל מאוריס. "מחיים אחרים.", ענה באדי ומבט חולמני על פניו. "שלום אימפ", אמרה סוזן. "אני צריכה את עזרתך". "וגם את עזרתך." היא פנתה לעבר מאוריס המופתע. סוזן התיישבה על גדר האבן של הגינה הקטנה. "הבעיה היא חתול עם נשמה אחת בלבד". "אחד מהמסוכנים ביותר." אמר מאוריס תוך שהוא מנקה את זנבו בציפורניו. "הוא חטף את עוזרו של סבי, והשתלט על ביתו". "של העוזר?", שאל באדי במבט חולמני. "של סבי.", ענתה סוזן במבט חולמני קצת פחות. "לא עוד פעם." אמר מאוריס ללא מבט חולמני בכלל. "התכונות המיוחדות של ביתו של סבי דורשות אמצעים מיוחדים, כדי להשתלט עליו בחזרה". "אנחנו צריכים מוסיקאי אחד, אתה אימפ, חתול אחד, אתה מאוריס וקוסם. סבי אמר שהוא מכיר את הקוסם הטוב ביותר למשימה, ואני נשלחתי להביא את שניכם". "מה יצא לי מזה?" שאל מאוריס. סוזן שלפה שעון חול קטן. "סבא שלי הוא ברנש מוכר מאוד, וכבר נפגשת איתו 5 פעמים", היא אמרה בקול שאינו משתמע לשתי פנים.
המשך להמשך...
מוות משך בכתפיו, וחשב לעצמו "כנראה שנאלץ ללכת דרך הצינורות המקובלים". הוא זרק בוטן לאוויר ושניה לפני שהבוטן נפל, הוא עצר את הזמן, זז חצי מטר הצידה, ותפס אותו בפיו. הבוטן קפץ מעצם לעצם ונפל על הרצפה. "זה תמיד עובד בסרטים", חשב מוות לעצמו ויצא החוצה. בשלב הזה נעלם לפתע השקט המסתורי, ששרר בפונדק מהרגע שרינסווינד החל להשתנק, והקליינטים הביטו אחד בשני המומים לרגע וחזרו לעיסוקיהם האפלים. לא הרחק משם חבורה של ברנשים מוזרים עם גלימות ומצנפות ספורט עמדו מתנשפים. "הכושר הזה עוד יהרוג את כולנו", התנשף הדיקן. "לא", אמר רידקולי, כיוון מטה דימיוני לעברו של הדיקן והוסיף "אני אהרוג אותך אם תמשיך להתלונן". רידקולי פנה אל הבורסר "היום תורך להריץ את השחרור". הבורסר נע קדימה ברגליים כושלות וחיוך מטופש, ונעמד לפני החבורה האומללה והעייפה. באותם רגעים ממש הגיע מוות אל השער, עבר דרכו ואז חזר לאחור. "אם כבר בדרכים המקובלות אז עד הסוף.", חשב מוות לעצמו ופתח את השאר. "מוות מגיע", אמר ה-Bursar. "אמרתי לכם שהכושר הזה עוד יהרוג את כולנו", אמר הדיקן. "אצל מי גלולות הצפרדע המיובשת?", שאל ה-Senior Wrangler. "המוות......... הוא בא.", צווח הבורסר. "תתחיל כבר.", צעק רידקולי, כשנקישה על כתיפו גרמה לו להסתובב בעצבים "תפ............ גנה". "האם יש לי הכבוד לדבר עם מנהלו של המקום המפואר הזה?", שאל מוות בעודו סוקר את פרצופיהם בחיבה. ה-Bursar החל לרוץ. הנד ראש מצידו של רידקולי, ופרץ המהירות הלא אופייני ה-Bursar נקטע באיבו ע"י יד גדולה וחומה, שנשלחה ע"י הספרן הקרוב ביותר. "אוק", אמר הספרן בשעה שהתיישב על ה-Bursar. "אני צריך את עזרתו של הקוסם הגדול ביותר בדיסק", אמר מוות. "זה הדיקן", גיחך Recent Runes. "שמעתי את זה.", אמר הדיקן. "הוא גם בעל הידע הנרחב ביותר.", גיחך ה-Runes, וזכה למבט מצמית מצידו של רידקולי. "חברים! המשיכו באימון בלעדי. עלי לשוחח עם מו... האדון הנכבד כאן.", ציווה הקוסם הראשי, והחל לצעוד לעבר משרדו, כשמוות הולך לצידו. רידקולי התיישב, שלף את בקבוק הברנדי המסורתי ממצנפתו, והציע למוות לגימה. מוות סירב בנימוס, ואמר "עלי לבקש את עזרתך בנושא בעל חשיבות עליונה.". "אני מבין שאתה צריך את הקוסם הגדול ביותר בדיסק. אני לשירותך.", אמר רידקולי ופניו התעוותו בחיוך מלא גאווה. "חשבתי יותר בכיוון של הפרופסור לגיאוגרפיה שלכם.". "מה?! הוא אפילו לא יודע לאיית מכשף", גמגם רידקולי. "האם אתה מסכים איתי שרינסווינד הוא הקוסם החלש ביותר, שנולד בדיסק אי פעם?", שאל מוות. "בכל ליבי", ענה הקוסם. "האם אתה מכיר את אלברטו מאליץ'?", שאל מוות. "הוא היה..." "עדיין" "הקוסם הגדול ביותר בדיסק". "הפרופסור לגיאוגרפיה יצטרף אליך בעוד מס' דקות אדוני.", ורידקולי יצא מהחדר במהירות. הרחק הרחק משם בגינה תמימה, ישבו בחור, בחורה וחתול. ליתר דיוק הבחורה ישבה, ואימפ ניסה לגרד מעליו את מאוריס, שזינק עליו וניסה להתחבא מאחורי גבו. "האם אתם יודעים מהו הכוח האדיר ביותר ביקום?", שאלה סוזן. "מוסיקה", אמר אימפ. "כבר היינו בספר הזה.", ענתה סוזן. "אוכל", אמר מאוריס, וזכה למבט נוזף. "אמונה?", שאל אימפ. "לא, בספר הזה היינו כבר. פעמיים.", השיבה סוזן. "פחד, פחד משתק, מהסוג שגורם לך לרצות לצווח ולשתוק בעת ובעונה אחת. בדרך כלל הכוח הזה חזק, אבל לא ממוקד. אתה יודעים מהו הפחד החזק ביותר?". "הפחד מהמוות", ילל מאוריס. "עשר נקודות לחתול שמתחבא מאחורי הבחור החמוד והסקסי.", אמרה סוזן. "בדרך כלל הפחד הזה אינו ממוקד, אבל לפני מספר שעות ארע משהו, שאפילו סבי אינו מוכן לדבר עליו". בשלב הזה מאוריס ואימפ היו אמורים להחליף מבטים מלאי חשיבות, אבל העובדה שאימפ ניסה עדיין לגרד את מאוריס מגבו הרסה קצת את הרגע הדרמטי. "בתוך ביתי של סבי מסתובב כעת המוקד של כל הפחד האנושי/גמדי/טרולי/חתולי וכו'... מהמוות, והוא הופך לחזק יותר ויותר ככל שהזמן עובר. כל כך חזק, שסבי אינו מסוגל עוד להיכנס לביתו. היצור מחפש ספר ובו סיפור חייו של ברנש בשם Teatime". "Thea Tim Eh", תיקן אימפ. "פגשת אותו?!", שאלה סוזן בהלם. "לא", מלמל אימפ "זה פשוט נראה לי הדבר הנכון להגיד". "בכל מקרה", אמרה סוזן, "כדי לנצח את היצור, עלינו להפחית את הפחד הכללי מהמוות. עלייך לאסוף את להקתך הישנה אימפ, ולצאת למסע יחסי הציבור של המוות!". "אבל מה יוצא לי מזה", שאל מאוריס. המשך יבוא (או שלא)...
מוות משך בכתפיו, וחשב לעצמו "כנראה שנאלץ ללכת דרך הצינורות המקובלים". הוא זרק בוטן לאוויר ושניה לפני שהבוטן נפל, הוא עצר את הזמן, זז חצי מטר הצידה, ותפס אותו בפיו. הבוטן קפץ מעצם לעצם ונפל על הרצפה. "זה תמיד עובד בסרטים", חשב מוות לעצמו ויצא החוצה. בשלב הזה נעלם לפתע השקט המסתורי, ששרר בפונדק מהרגע שרינסווינד החל להשתנק, והקליינטים הביטו אחד בשני המומים לרגע וחזרו לעיסוקיהם האפלים. לא הרחק משם חבורה של ברנשים מוזרים עם גלימות ומצנפות ספורט עמדו מתנשפים. "הכושר הזה עוד יהרוג את כולנו", התנשף הדיקן. "לא", אמר רידקולי, כיוון מטה דימיוני לעברו של הדיקן והוסיף "אני אהרוג אותך אם תמשיך להתלונן". רידקולי פנה אל הבורסר "היום תורך להריץ את השחרור". הבורסר נע קדימה ברגליים כושלות וחיוך מטופש, ונעמד לפני החבורה האומללה והעייפה. באותם רגעים ממש הגיע מוות אל השער, עבר דרכו ואז חזר לאחור. "אם כבר בדרכים המקובלות אז עד הסוף.", חשב מוות לעצמו ופתח את השאר. "מוות מגיע", אמר ה-Bursar. "אמרתי לכם שהכושר הזה עוד יהרוג את כולנו", אמר הדיקן. "אצל מי גלולות הצפרדע המיובשת?", שאל ה-Senior Wrangler. "המוות......... הוא בא.", צווח הבורסר. "תתחיל כבר.", צעק רידקולי, כשנקישה על כתיפו גרמה לו להסתובב בעצבים "תפ............ גנה". "האם יש לי הכבוד לדבר עם מנהלו של המקום המפואר הזה?", שאל מוות בעודו סוקר את פרצופיהם בחיבה. ה-Bursar החל לרוץ. הנד ראש מצידו של רידקולי, ופרץ המהירות הלא אופייני ה-Bursar נקטע באיבו ע"י יד גדולה וחומה, שנשלחה ע"י הספרן הקרוב ביותר. "אוק", אמר הספרן בשעה שהתיישב על ה-Bursar. "אני צריך את עזרתו של הקוסם הגדול ביותר בדיסק", אמר מוות. "זה הדיקן", גיחך Recent Runes. "שמעתי את זה.", אמר הדיקן. "הוא גם בעל הידע הנרחב ביותר.", גיחך ה-Runes, וזכה למבט מצמית מצידו של רידקולי. "חברים! המשיכו באימון בלעדי. עלי לשוחח עם מו... האדון הנכבד כאן.", ציווה הקוסם הראשי, והחל לצעוד לעבר משרדו, כשמוות הולך לצידו. רידקולי התיישב, שלף את בקבוק הברנדי המסורתי ממצנפתו, והציע למוות לגימה. מוות סירב בנימוס, ואמר "עלי לבקש את עזרתך בנושא בעל חשיבות עליונה.". "אני מבין שאתה צריך את הקוסם הגדול ביותר בדיסק. אני לשירותך.", אמר רידקולי ופניו התעוותו בחיוך מלא גאווה. "חשבתי יותר בכיוון של הפרופסור לגיאוגרפיה שלכם.". "מה?! הוא אפילו לא יודע לאיית מכשף", גמגם רידקולי. "האם אתה מסכים איתי שרינסווינד הוא הקוסם החלש ביותר, שנולד בדיסק אי פעם?", שאל מוות. "בכל ליבי", ענה הקוסם. "האם אתה מכיר את אלברטו מאליץ'?", שאל מוות. "הוא היה..." "עדיין" "הקוסם הגדול ביותר בדיסק". "הפרופסור לגיאוגרפיה יצטרף אליך בעוד מס' דקות אדוני.", ורידקולי יצא מהחדר במהירות. הרחק הרחק משם בגינה תמימה, ישבו בחור, בחורה וחתול. ליתר דיוק הבחורה ישבה, ואימפ ניסה לגרד מעליו את מאוריס, שזינק עליו וניסה להתחבא מאחורי גבו. "האם אתם יודעים מהו הכוח האדיר ביותר ביקום?", שאלה סוזן. "מוסיקה", אמר אימפ. "כבר היינו בספר הזה.", ענתה סוזן. "אוכל", אמר מאוריס, וזכה למבט נוזף. "אמונה?", שאל אימפ. "לא, בספר הזה היינו כבר. פעמיים.", השיבה סוזן. "פחד, פחד משתק, מהסוג שגורם לך לרצות לצווח ולשתוק בעת ובעונה אחת. בדרך כלל הכוח הזה חזק, אבל לא ממוקד. אתה יודעים מהו הפחד החזק ביותר?". "הפחד מהמוות", ילל מאוריס. "עשר נקודות לחתול שמתחבא מאחורי הבחור החמוד והסקסי.", אמרה סוזן. "בדרך כלל הפחד הזה אינו ממוקד, אבל לפני מספר שעות ארע משהו, שאפילו סבי אינו מוכן לדבר עליו". בשלב הזה מאוריס ואימפ היו אמורים להחליף מבטים מלאי חשיבות, אבל העובדה שאימפ ניסה עדיין לגרד את מאוריס מגבו הרסה קצת את הרגע הדרמטי. "בתוך ביתי של סבי מסתובב כעת המוקד של כל הפחד האנושי/גמדי/טרולי/חתולי וכו'... מהמוות, והוא הופך לחזק יותר ויותר ככל שהזמן עובר. כל כך חזק, שסבי אינו מסוגל עוד להיכנס לביתו. היצור מחפש ספר ובו סיפור חייו של ברנש בשם Teatime". "Thea Tim Eh", תיקן אימפ. "פגשת אותו?!", שאלה סוזן בהלם. "לא", מלמל אימפ "זה פשוט נראה לי הדבר הנכון להגיד". "בכל מקרה", אמרה סוזן, "כדי לנצח את היצור, עלינו להפחית את הפחד הכללי מהמוות. עלייך לאסוף את להקתך הישנה אימפ, ולצאת למסע יחסי הציבור של המוות!". "אבל מה יוצא לי מזה", שאל מאוריס. המשך יבוא (או שלא)...
איני יכולה להמשיך עד שלא אבין מה
בשם נעלי העקב החומות של דודה אירמה קורה שם. אני מניחה שזה רק הגיוני שצריך את הלהקה בשביל מסע יחסי הציבור, אבל: א. היצור אמור להיות גריבו או לא? ב. בשביל מה הוא צריך את סתמרוח ומוריס? ומה הקשר שאלברט הוא המכשף הגדול ביותר לזה שהוא צריך את המכשף החלש ביותר (=סתמרוח אהוב ליבנו)? חוצמזה, זה היה נחמד מאוד! בייחוד "זה הדיקן" וכשמוות מנסה לתפוס את הבוטן...
בשם נעלי העקב החומות של דודה אירמה קורה שם. אני מניחה שזה רק הגיוני שצריך את הלהקה בשביל מסע יחסי הציבור, אבל: א. היצור אמור להיות גריבו או לא? ב. בשביל מה הוא צריך את סתמרוח ומוריס? ומה הקשר שאלברט הוא המכשף הגדול ביותר לזה שהוא צריך את המכשף החלש ביותר (=סתמרוח אהוב ליבנו)? חוצמזה, זה היה נחמד מאוד! בייחוד "זה הדיקן" וכשמוות מנסה לתפוס את הבוטן...
ועכשיו תורי...
סוזן נשמה עמוקות והביטה בחתול בעיניים גדולות ורציניות. "האם אתה מתאר לעצמך מה יקרה אם היצור יביס את סבי?" "הממ... לא יהיה יותר מוות?" הציע מוריס, קפץ מגבו של אימפ וגירד את נמרצות את אוזנו השמאלית. סוזן הנהנה. "אוי, לא!" אמר סמתרוח בציניות. האם אתה חושב שזה רעיון טוב שבני אדם יחיו לנצח? שאל מוות בזעף. "ובכן, מוות," סתמרוח כרך את זרועו מסביב לכתפיו השלדיות של היצור, "אל תיקח את זה אישית, אבל... איך להגיד את זה בעדינות? אתה לא בדיוק האורח הרצוי ביותר בבית, אה..." מוות ניער מעליו את זרועו של סתמרוח, נאחז בכתפיו והביט בזעם ישר לתוך עיניו. דמיין לעצמך עולם שבו בני אדם ממשיכים להתרבות, ולעולם אינם מתים! "אתה מתכוון לפיצוץ אוכלוסין? התדרדרות בתנאי התברואה, מחלות, רעב?" מוות הנהן. "כן, אני בטוח שהדברים האלו היו מפריעים לי אלמלא הייתי בן אלמוות!" אמר סתמרוח, מרוצה מעצמו. האם היית רוצה לחיות לנצח כשאתה רעב, חולה ללא סיכוי להירפא, או פצוע בפצעים אנושים שלעולם לא יחלימו? האם היית רוצה לסבול לנצח? המשיך מוות בעקשנות. הבעה מהורהרת עלתה על פניו של המכשף. מוות הרפה ממנו. "בסדר," הוא אמר בקול חלש. "למה אני? למה לא מכשף אחר?" כעת היה תורו של מוות ללבוש הבעה מהורהרת. היות ולא היו לו פנים, הוא לא עשה זאת. אבל אכן אפפה אותו אווירה של הרהור. אצבעותיו השלדיות נקשו על עצם סנטרו. האם לגלות למכשף את האמת? 'כי אתה המכשף החלש ביותר בדיסק'? זאת לא נראתה כמו הדרך הנכונה לשכנע אותו לעזור. אתה גיבור, הפטיר מוות. אתה הצלת את העולם פעמים רבות מספור. "לא ממש," מחה סתמרוח. "רק שמונה." אתה מצליח להיחלץ מכל צרה שאתה נקלע אליה, למרות שברוב הצרות אתה מסתבך בגלל נטייתך לחשוב על עצמך כעל מכשף. "למה אתה רומז בזה?" סתמרוח שילב את זרועותיו והביט במוות בעיניים מוצרות. מוות משך בכתפיו. אני לא רומז לשום דבר. ביקום שלנו אנשים צריכים להרוויח תארים כאלה. "לא עשיתי מספיק?" התפרץ סתמרוח בזעם. ובכן, בואו נראה, אמר מוות בהגיון, העולם על סף נצח של סבל, אתה היחידי שיכול לעזור, אני מבקש את עזרתך, ואתה אומר- "כל מה שרציתי אי פעם זה שיעזבו אותי בשקט!" הכריז המכשף בייאוש. זה לא מה שכתוב על הכובע שלך, העיר מוות. "רק בגלל שאין מספיק מקום לכתוב את זה על הכובע!" אתה צריך להילחם בשביל מה שאתה מאמין בו, אמר מוות בחוכמה. "אתה צריך להילחם בשביל מה שאתה מאמין בו," חזר סתמרוח בזעף, מעווה את פניו. חלפו מספר שניות. "בסדר," הוא נהם. יופי! אמר מוות ומחא כף. "אבל אני יודע שאתחרט על זה." אנחנו צריכים לפגוש את הנכדה שלי. "למעשה... או, כן, הנה," אמר סתמרוח בעליצות, "אני מתחיל להתחרט על זה כבר עכשיו!" יאללה,תורך. אוי,התחרפנתי לגמרי מלהדביק למוות הדגשים וסדגשים כל פעם שהוא מדבר. אני מקווה שלא פישלתי.
סוזן נשמה עמוקות והביטה בחתול בעיניים גדולות ורציניות. "האם אתה מתאר לעצמך מה יקרה אם היצור יביס את סבי?" "הממ... לא יהיה יותר מוות?" הציע מוריס, קפץ מגבו של אימפ וגירד את נמרצות את אוזנו השמאלית. סוזן הנהנה. "אוי, לא!" אמר סמתרוח בציניות. האם אתה חושב שזה רעיון טוב שבני אדם יחיו לנצח? שאל מוות בזעף. "ובכן, מוות," סתמרוח כרך את זרועו מסביב לכתפיו השלדיות של היצור, "אל תיקח את זה אישית, אבל... איך להגיד את זה בעדינות? אתה לא בדיוק האורח הרצוי ביותר בבית, אה..." מוות ניער מעליו את זרועו של סתמרוח, נאחז בכתפיו והביט בזעם ישר לתוך עיניו. דמיין לעצמך עולם שבו בני אדם ממשיכים להתרבות, ולעולם אינם מתים! "אתה מתכוון לפיצוץ אוכלוסין? התדרדרות בתנאי התברואה, מחלות, רעב?" מוות הנהן. "כן, אני בטוח שהדברים האלו היו מפריעים לי אלמלא הייתי בן אלמוות!" אמר סתמרוח, מרוצה מעצמו. האם היית רוצה לחיות לנצח כשאתה רעב, חולה ללא סיכוי להירפא, או פצוע בפצעים אנושים שלעולם לא יחלימו? האם היית רוצה לסבול לנצח? המשיך מוות בעקשנות. הבעה מהורהרת עלתה על פניו של המכשף. מוות הרפה ממנו. "בסדר," הוא אמר בקול חלש. "למה אני? למה לא מכשף אחר?" כעת היה תורו של מוות ללבוש הבעה מהורהרת. היות ולא היו לו פנים, הוא לא עשה זאת. אבל אכן אפפה אותו אווירה של הרהור. אצבעותיו השלדיות נקשו על עצם סנטרו. האם לגלות למכשף את האמת? 'כי אתה המכשף החלש ביותר בדיסק'? זאת לא נראתה כמו הדרך הנכונה לשכנע אותו לעזור. אתה גיבור, הפטיר מוות. אתה הצלת את העולם פעמים רבות מספור. "לא ממש," מחה סתמרוח. "רק שמונה." אתה מצליח להיחלץ מכל צרה שאתה נקלע אליה, למרות שברוב הצרות אתה מסתבך בגלל נטייתך לחשוב על עצמך כעל מכשף. "למה אתה רומז בזה?" סתמרוח שילב את זרועותיו והביט במוות בעיניים מוצרות. מוות משך בכתפיו. אני לא רומז לשום דבר. ביקום שלנו אנשים צריכים להרוויח תארים כאלה. "לא עשיתי מספיק?" התפרץ סתמרוח בזעם. ובכן, בואו נראה, אמר מוות בהגיון, העולם על סף נצח של סבל, אתה היחידי שיכול לעזור, אני מבקש את עזרתך, ואתה אומר- "כל מה שרציתי אי פעם זה שיעזבו אותי בשקט!" הכריז המכשף בייאוש. זה לא מה שכתוב על הכובע שלך, העיר מוות. "רק בגלל שאין מספיק מקום לכתוב את זה על הכובע!" אתה צריך להילחם בשביל מה שאתה מאמין בו, אמר מוות בחוכמה. "אתה צריך להילחם בשביל מה שאתה מאמין בו," חזר סתמרוח בזעף, מעווה את פניו. חלפו מספר שניות. "בסדר," הוא נהם. יופי! אמר מוות ומחא כף. "אבל אני יודע שאתחרט על זה." אנחנו צריכים לפגוש את הנכדה שלי. "למעשה... או, כן, הנה," אמר סתמרוח בעליצות, "אני מתחיל להתחרט על זה כבר עכשיו!" יאללה,תורך. אוי,התחרפנתי לגמרי מלהדביק למוות הדגשים וסדגשים כל פעם שהוא מדבר. אני מקווה שלא פישלתי.
המשכיישן
אנק מורפורק, שעת בוקר מוקדמת, בית הכלא העירוני. שני שומרים וביניהם גמד אסיר לפני שחרור. השלושה מגיעים למשרד השחרורים. שומר א' פותח את הדלת, והשלושה צועדים פנימה. "איזה אגף?", שואל שומר ב'. "אגף הכבדים, תא .18", משיב לו א'. שומר ב' ניגש ופותח תא, ומוציא מתוכו ארגז חפצים. "רובה קשת של בורלי וסטרונגאינדארם, שבור. גרזן יד חדש. אחד משומש". בחוץ עגלה ועליה טרול עוצרת ליד שערי הכלא. "שריון שרשראות גמדי אחד. זוג מכנסי שריון שרשראות גמדי אחד. קסדת שריון גמדית אחת. גרזן מלחמה אחד. 23 דולרים ו-7 סנטים. תחתום כאן". הגמד נע קדימה, טובל את אצבעו בדיו ומסמן איקס. הוא אוסף את דבריו ומתחיל לפסוע לכיוון היציאה. בדרך שומר א' אומר לשומר ב' "שמעת שהם תפסו את קייטי". השער נפתח, הגמד יוצא החוצה ומתיישב בעגלה. "מה זה אמור להיות?", שאל גלוד. "מה?", אמר אספלט. "העגלה הזאת. העגלה הדפוקה הזאת. איפה האספלטיה שלנו?". "המה?". "עגלת ההופעות שלנו. זאת שבאה איתך!". "מכרתי אותה", השיב אספלט. "מכרת את האספלטיה עבור עגלת המתים הזו?!". "זה היה רעיון של באדי", השיב אספלט. "באדי?! הוא מת לפני מס' שנים אידיוט! אני מקווה שהוא לא בתוך הארון שם.", הצביע גלוד לעבר ארון מתים שנח בנונשלנטיות בחלקה האחורי של העגלה. "לא, בוס. הוא ממתין לנו בדליקטסן. הוא ידע שתרצה ארוחה טובה.", השיב אספלט. "אבל למה עגלת מתים? זה מה שמגיע לי כשאני יוצא מהכלא?". "זה חלק מהלוק החדש של הלהקה", ענה אספלט בסבלנות.
אנק מורפורק, שעת בוקר מוקדמת, בית הכלא העירוני. שני שומרים וביניהם גמד אסיר לפני שחרור. השלושה מגיעים למשרד השחרורים. שומר א' פותח את הדלת, והשלושה צועדים פנימה. "איזה אגף?", שואל שומר ב'. "אגף הכבדים, תא .18", משיב לו א'. שומר ב' ניגש ופותח תא, ומוציא מתוכו ארגז חפצים. "רובה קשת של בורלי וסטרונגאינדארם, שבור. גרזן יד חדש. אחד משומש". בחוץ עגלה ועליה טרול עוצרת ליד שערי הכלא. "שריון שרשראות גמדי אחד. זוג מכנסי שריון שרשראות גמדי אחד. קסדת שריון גמדית אחת. גרזן מלחמה אחד. 23 דולרים ו-7 סנטים. תחתום כאן". הגמד נע קדימה, טובל את אצבעו בדיו ומסמן איקס. הוא אוסף את דבריו ומתחיל לפסוע לכיוון היציאה. בדרך שומר א' אומר לשומר ב' "שמעת שהם תפסו את קייטי". השער נפתח, הגמד יוצא החוצה ומתיישב בעגלה. "מה זה אמור להיות?", שאל גלוד. "מה?", אמר אספלט. "העגלה הזאת. העגלה הדפוקה הזאת. איפה האספלטיה שלנו?". "המה?". "עגלת ההופעות שלנו. זאת שבאה איתך!". "מכרתי אותה", השיב אספלט. "מכרת את האספלטיה עבור עגלת המתים הזו?!". "זה היה רעיון של באדי", השיב אספלט. "באדי?! הוא מת לפני מס' שנים אידיוט! אני מקווה שהוא לא בתוך הארון שם.", הצביע גלוד לעבר ארון מתים שנח בנונשלנטיות בחלקה האחורי של העגלה. "לא, בוס. הוא ממתין לנו בדליקטסן. הוא ידע שתרצה ארוחה טובה.", השיב אספלט. "אבל למה עגלת מתים? זה מה שמגיע לי כשאני יוצא מהכלא?". "זה חלק מהלוק החדש של הלהקה", ענה אספלט בסבלנות.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.