אני לא יכולה להבטיח, אבל אם השאלה עם מי
מתחתנים קובעת אם יש או אין הסכם, ההחלטה פחות טריוויאלית מכפי שאתה מציג אותה. אם הייתי צריכה להתפשר כי לא מצאתי מישהו שאני אוהבת ומרגישה שמתאים לי וגם מוכן לחתום על הסכם ממון, כשאני יודעת שויתרתי על מישהו שכן אהבתי והתאים לי אבל הסכם ממון הייתה סיבת הפרידה - נראה לי שהייתי חיה בתחושת פספוס, אומללה, וכו', וכנראה הסיכוי שאתגרש היה דווקא עולה, כי מראש אני מתחתנת עם מישהו שאני פחות שלמה איתו. אני מכירה זוגות שהתחתנו בגיל מבוגר יחסית בעיקר כדי לא לפספס את הסיכוי להקים משפחה, מתוך פשרה ברורה ולא מאהבה (יש גם כאלה, כמובן, שהתחתנו בגיל מבוגר אבל כן מאהבה - זה משהו אחר) - ואיך לומר זאת? לא מומלץ.
אתה בעצם דן אותו לקיום אהבות מיתולוגיות מערערות יחסים כמו שתיארת (שלאו דווקא צריכות להתחיל בתיכון), כי אתה אומר - אם אתה מאוד אוהב מישהי אבל היא לא מסכימה לחתום על הסכם ממון - זרוק אותה (ומייד היא הופכת לאקסית מיתולוגית, כמובן). הוא יכול גם פשוט להתחתן איתה, ואז גרמת פחות אומללות לו, לאישה שהוא כן התחתן איתה כי הסכימה להסכם ממון, לילדים שלהם, לילדים של השנייה, וכו'. נכון שהוא יישאר עם הכסף, ובסופו של דבר בגיל 50 גם עם הבחורה (וזה במקרה הטוב שהיא באמת תסכים להיות איתו שוב - אם מדברים על סיכויים זה סיכוי נמוך בהרבה מהסיכוי להתגרש, אבל הסיכוי שהוא יחשוב עליה וזה יפגע בו ובקשר שלו עם אשתו - אני מהמרת שהוא גבוה יותר מהסיכוי להתגרש באוכלוסיה) - אבל לא היה עדיף פשוט לחיות את החיים איתה מלכתחילה?
האמת שהשאלה באמת כמה נשים באוכלוסייה הרלוונטית עבורו יסכימו להסכם ממון היא מאוד רלוונטית. לפי התאור שלו האחוז הוא אפסי - כך שההיצע שלו מצטמצם מאוד. אם היחס היה הפוך, אז אפשר היה לשאול על מי שמסרבת להסכם ממון מה היא בדיוק זוממת ואם היא גולד-דיגרית וכו'. אבל אם כמעט כולן מסרבות, ובהינתן שכולנו יודעים שאחוז הגירושין הוא בסביבות רבע-שליש, זה לא חשוד שהיא מסרבת וזה לא אומר כלום עליה. כמו שתיארתי בהודעה אחרת - זו גם החלטה מאוד סבירה מצדה לא להסכים, אם היא לא מבוססת כמוהו - אפילו לפי ההנחות שלו (שעניין הילדים יפגע בקריירה ובהכנסה שלה באותן שנים - יותר מכפי שהוא יפגע בו, וכו').