טוב מקווה שתראו אותו ../images/Emo3.gif
זה קטע שרשמתי אתמול, בשיא העייפות והדיכאון שהייתי בו אתמול. לא יודעת אם זה יפה או לא, פשוט מה שיצא לי In the heat of the moment רציתי לשיר ולא יצא לי קול. ניסיתי לצרוח, אבל רק ברחתי מהכל. שק הדמעות מתמלא שוב. אבל אני מתאפקת. שומרת הכל בפנים, כדי שלא ירגישו, שלא יראו. לא צריכה רחמים של אף אחד. אני בוכה לבד, בשקט, בחושך. כולם מסתכלים, מצפים, מחכים אבל...כלום. אפילו אוויר לא יוצא מהפה. רק נשיפה של דיכאון, של ייאוש וחוסר תקווה. כמה אפשר עוד? כמה אפשר עוד לשתוק? אני רוצה לצרוח! לצעוק להם כמה שרע לי. שיקשיבו לי סוף סוף. אבל לא. הם לא מקשיבים. ולא. לא מצליחה לצרוח. אני עולה על הבמה. רק כדי שישימו לב אליי. שהתשומת לב תהיה מופנית אליי סוף סוף. אבל אני רק נבלעת מאחור, נדחפת בין המון אנשים. אני תמיד נעלמת בין כולם ולא מצליחה לצעוק "תראו אותי! גם אני קיימת פה" והם כהרגלם, דוחפים, צועקים ומתייחסים באדישות. אני מנסה לחייך, להיות נחמדה, להראות שאכפת לי. אבל להם? ממש לא אכפת. מצידם לרמוס אותי ולהשאיר אותי עירומה באמצע סופת שלגים. והם, ייקחו את בגדיי ויגנו על עצמם מפני הקור. ואני? אני רק רציתי לשיר...