אויש. אחד המאמרים אם לא ה.
ידועה הביקורת על שינוי העמדה שעשה ליבוביץ ביחס לדת ומדינה - מכונה גם ישעיהו א' לעומת ישעיהו ב'. תחילה ביקש ליבוביץ לראות במדינה הזדמנות דתית גדולה של הקולקטיב הדתי בה יקויים "משטר התורה" ולצורך כך ביקש להביא את הציבור הדתי לחוקק הלכות חדשות - ובניגוד לתפיסה של "ד' אמות של הלכה". לאחר מכן שינה את עמדתו וקרא להפרדת הדת והמדינה - המדינה אינה ערך אלא אינסטרומנט בלבד, אין עוד "קולקטיב דתי" אלא יחידים המנסים לשמור את המצוות בד' אמות של הלכה.
במאמר משנת 1967 שכותרתו "יחיד וחברה בתפיסת היהדות" (בתוך יהדות עם יהודית ומדינת ישראל, עמ' 314), הוא נותן הסבר, במובלע, לשינוי עמדתו:
"דוגמא בולטת ביותר: מרבים לדבר על התפיסה הנבואית של עם ישראל ושל הצד הלאומי, הממלכתי-המדיני של הווייתו. לאמיתו של דבר אין הנבואה עוסקת כלל בשאלות אלו לגופן; אילו עסקה בזה לא היתה קודש אלא חול. אמנם היא נוגעת בכל השאלות האלה, שהרי היא עוסקת בבני אדם חיים, השקועים בכל אותה מערבולת מדינית, לאומית, ממלכתית; אולם אין היא מעוניינת בשאלות אלה מצד עצמן.
לא ישעיהו ולא ירמיהו - לא היתה להם אידיאולוגיה מדינית-היסטורית מסויימת לגבי עם ישראל וגורלו, אלא היה להם עיקר אחד, והוא: שמעו דבר ה' - ושמיעת דבר ה' מחייבת, בתנאים ובמסיבות שונים ומתחלפים, אף עמדות שונות ומתחלפות לגבי בעיות העם, הארץ המדינה וכו'. ומה שיש לומר על נביאי האמת והצדק ניתן לומר גם על כל הוגי-הדעות ביהדות המאוחרת, במידה שהם מייצגים את אותה מהות יהדותית, שעליה מושתתת זהותה של היהדות עצמה, ורציפות קיומה בכל הגלגולים ההיסטוריים וגם התרבותיים, שעברו עליה במשך 3000 שנה.
כיוצא בו - הבנת הגישות השונות, הנראות כסותרות, לגבי מוסד המלוכה. הסתירה המדומה מתיישבת רק אם נכיר שלגבי התורה והנביאים המלוכה אירלוואנטית מצד עצמה. יש מוסד כזה במציאות, וייתכן אפילו שהוא דרוש בתנאים מסויימים; ואם הוא דרוש והוא קיים, יש מצוות לגבי מוסד זה. ואילו בשאלה אם מוסד זה הוא מחוייב המציאות מבחינה דתית - יש בזה מחלוקת חכמים: אם "שום תשים עליך מלך" הוא חובה או רשות. העובדה שלהלכה נפסק: חובה, אינה קובעת, שהרי אנו יכולים להיתלות באילנות גדולים של חכמים והוגי דעות דתיים, שכל המקורות התלמודיים היו לנגד עיניהם, ואעפ"כ חלקו על כך, ואפילו בצורה חריפה, כגון אברבנאל. יפה הסביר דווקא אחד מאחרוני האחרונים, הנציב, בפירושו על "שום תשים עליך מלך", כי ניכר מן התורה ומן הנביאים שהמלוכה פסולה מבחינת רוחה ומגמתה של התורה, אלא שבמצבים מסויימים היא נעשית הכרח מבחינת צורך קיום העם, ובמקרים אלה הקמתה נעשית מצווה - מעין פיקוח נפש של הציבור, שדוחה את האיסור שבמלוכה, בדומה למצוות חילול שבת לשם הצלת חולה מסוכן. כאן מבטא הנצי"ב את האמת הגדולה - שכל המציאות החברתית, הפוליטית וההיסטורית, היא למעשה אירלוואנטית מבחינת המגמה והתכלית הדתית, ואין התורה דנה בה אלא לפי הצורך. כאן אין ההלכה מאפשרת לתת תשובה פסקנית על שאלת היחיד והחברה."
ובסוף המאמר:
"יש בבעייתנו גם בחינה אקטואלית, המתייחסת למעמדה של דת ישראל במדינת ישראל, או - בהיפוך נקודת ראיה - במעמדה של המדינה בדת. יש להבחין בין המציאות הגלותית ההיסטורית של עם ישראל ובין המציאות הממלכתית בהווה. לפנים, היהודי בעל התודעה היהודית והרצון להיות יהודי לא יכול היה לחיות את חייו, לא יכול היה להגשים תוכן יהודי בחייו, אלא מתוך התערות מוחלטת בקולקטיב היהודי - הקהילה הדתית. מחוץ לתחום הקולקטיב הזה לא היו במציאות מוסדות שבהן עשוי היה להתגלם בפועל קיום יהודי. קיום זה התבטא באופן מוחשי בבית הכנסת ובבית העלמין, במקווה ובשחיטה, בתלמוד תורה ובישיבה - ועל כולם: בשבת. [אולם] אנחנו הקימונו מסגרת לקיום יהודי שאינו דתי, שאינו מתבטא במוסדות דתיים ואינו מבטא ערכים דתיים או משמעות דתית. מעתה יש לבחון מחדש את משמעותה של הדת מבחינת אדם מישראל ומבחינת עם ישראל ומדינתו. רווחת היום הגישה של ראיית דת ישראל כפונקציה לאומית של עם ישראל ומבחינת ערכה וחשיבותה לגבי הצרכים והאינטרסים של העם ומדינתו; גישה זו משותפת לאתיאיסט דוד בן גוריון ולמנהיגות הדתית הרשמית. לאמיתו של דבר, גישה זו עושה את דת ישראל למיותרת, ואף מציגה אותה כמזיקה. קיומה של מדינת ישראל ואחדותו הלאומית של העם במדינתו זו מושתתים היום על יסודות לא-דתיים. במה אנו מאוחדים היום? אנו מאוחדים בתעודת הזהות ובדרכון מטעם המדינה, אנו מאוחדים בשירות בנינו בצה"ל, אנו מאוחדים בחוק האזרחי והפלילי החילוני, אשר גם הציבור הדתי בארץ מקבלו על עצמו. אנו מפולגים בתורה ומצוות - בדת ישראל. כאן מקור הקשיים הגדולים המתעוררים בקרב עם ישראל בארצו והמכשול הגדול ביותר לאחדות לאומית ולביסוס ממלכתי. לפיכך, רק מי שאיננו רואה את הדת כגילוי קולקטיבי, לאומי-ממלכתי, אלא רואה אותה כייעוד אנושי, רק הוא מסוגל היום ללחום למען הדת. הוא לא ישתמש בטענת השקר ש"ס'איז גוט פאר אידען" ["זה טוב ליהודים"] להיות דתיים; אלא הוא יטען את טענת הסעיף הראשון של השולחן ערוך, שזוהי חובתו של אדם מישראל בעולמו, בין אם זה מועיל או איננו מועיל לאינטרסים הלאומיים, הממלכתיים או הכלכליים של מדינת ישראל ושל עם ישראל. שום עם ושום עדה, שום מדינה, אף לא עם ישראל ומדינתו, אינם ערכים עליונים: כל אלה הם פיקציות או יצירות אנושיות, שבאו לספק צרכים אובייקטיביים של בני אדם או לספק ערכים לנפשו של האדם; אבל גם צרכים נפשיים או ערכים של האדם, כגון מולדת וחירות, אינם אלא צרכיו של האדם, ואין להם משמעות דתית. לפיכך, כשם שבהיסטוריה הגלותית של עם ישראל הובלט היסוד הקולקטיבי שבדתיות הישראלית, כך מחובתנו היום להבליט את היסוד האישי שבה, ובו יש לרכז את החינוך ואת המאבק".
ידועה הביקורת על שינוי העמדה שעשה ליבוביץ ביחס לדת ומדינה - מכונה גם ישעיהו א' לעומת ישעיהו ב'. תחילה ביקש ליבוביץ לראות במדינה הזדמנות דתית גדולה של הקולקטיב הדתי בה יקויים "משטר התורה" ולצורך כך ביקש להביא את הציבור הדתי לחוקק הלכות חדשות - ובניגוד לתפיסה של "ד' אמות של הלכה". לאחר מכן שינה את עמדתו וקרא להפרדת הדת והמדינה - המדינה אינה ערך אלא אינסטרומנט בלבד, אין עוד "קולקטיב דתי" אלא יחידים המנסים לשמור את המצוות בד' אמות של הלכה.
במאמר משנת 1967 שכותרתו "יחיד וחברה בתפיסת היהדות" (בתוך יהדות עם יהודית ומדינת ישראל, עמ' 314), הוא נותן הסבר, במובלע, לשינוי עמדתו:
"דוגמא בולטת ביותר: מרבים לדבר על התפיסה הנבואית של עם ישראל ושל הצד הלאומי, הממלכתי-המדיני של הווייתו. לאמיתו של דבר אין הנבואה עוסקת כלל בשאלות אלו לגופן; אילו עסקה בזה לא היתה קודש אלא חול. אמנם היא נוגעת בכל השאלות האלה, שהרי היא עוסקת בבני אדם חיים, השקועים בכל אותה מערבולת מדינית, לאומית, ממלכתית; אולם אין היא מעוניינת בשאלות אלה מצד עצמן.
לא ישעיהו ולא ירמיהו - לא היתה להם אידיאולוגיה מדינית-היסטורית מסויימת לגבי עם ישראל וגורלו, אלא היה להם עיקר אחד, והוא: שמעו דבר ה' - ושמיעת דבר ה' מחייבת, בתנאים ובמסיבות שונים ומתחלפים, אף עמדות שונות ומתחלפות לגבי בעיות העם, הארץ המדינה וכו'. ומה שיש לומר על נביאי האמת והצדק ניתן לומר גם על כל הוגי-הדעות ביהדות המאוחרת, במידה שהם מייצגים את אותה מהות יהדותית, שעליה מושתתת זהותה של היהדות עצמה, ורציפות קיומה בכל הגלגולים ההיסטוריים וגם התרבותיים, שעברו עליה במשך 3000 שנה.
כיוצא בו - הבנת הגישות השונות, הנראות כסותרות, לגבי מוסד המלוכה. הסתירה המדומה מתיישבת רק אם נכיר שלגבי התורה והנביאים המלוכה אירלוואנטית מצד עצמה. יש מוסד כזה במציאות, וייתכן אפילו שהוא דרוש בתנאים מסויימים; ואם הוא דרוש והוא קיים, יש מצוות לגבי מוסד זה. ואילו בשאלה אם מוסד זה הוא מחוייב המציאות מבחינה דתית - יש בזה מחלוקת חכמים: אם "שום תשים עליך מלך" הוא חובה או רשות. העובדה שלהלכה נפסק: חובה, אינה קובעת, שהרי אנו יכולים להיתלות באילנות גדולים של חכמים והוגי דעות דתיים, שכל המקורות התלמודיים היו לנגד עיניהם, ואעפ"כ חלקו על כך, ואפילו בצורה חריפה, כגון אברבנאל. יפה הסביר דווקא אחד מאחרוני האחרונים, הנציב, בפירושו על "שום תשים עליך מלך", כי ניכר מן התורה ומן הנביאים שהמלוכה פסולה מבחינת רוחה ומגמתה של התורה, אלא שבמצבים מסויימים היא נעשית הכרח מבחינת צורך קיום העם, ובמקרים אלה הקמתה נעשית מצווה - מעין פיקוח נפש של הציבור, שדוחה את האיסור שבמלוכה, בדומה למצוות חילול שבת לשם הצלת חולה מסוכן. כאן מבטא הנצי"ב את האמת הגדולה - שכל המציאות החברתית, הפוליטית וההיסטורית, היא למעשה אירלוואנטית מבחינת המגמה והתכלית הדתית, ואין התורה דנה בה אלא לפי הצורך. כאן אין ההלכה מאפשרת לתת תשובה פסקנית על שאלת היחיד והחברה."
ובסוף המאמר:
"יש בבעייתנו גם בחינה אקטואלית, המתייחסת למעמדה של דת ישראל במדינת ישראל, או - בהיפוך נקודת ראיה - במעמדה של המדינה בדת. יש להבחין בין המציאות הגלותית ההיסטורית של עם ישראל ובין המציאות הממלכתית בהווה. לפנים, היהודי בעל התודעה היהודית והרצון להיות יהודי לא יכול היה לחיות את חייו, לא יכול היה להגשים תוכן יהודי בחייו, אלא מתוך התערות מוחלטת בקולקטיב היהודי - הקהילה הדתית. מחוץ לתחום הקולקטיב הזה לא היו במציאות מוסדות שבהן עשוי היה להתגלם בפועל קיום יהודי. קיום זה התבטא באופן מוחשי בבית הכנסת ובבית העלמין, במקווה ובשחיטה, בתלמוד תורה ובישיבה - ועל כולם: בשבת. [אולם] אנחנו הקימונו מסגרת לקיום יהודי שאינו דתי, שאינו מתבטא במוסדות דתיים ואינו מבטא ערכים דתיים או משמעות דתית. מעתה יש לבחון מחדש את משמעותה של הדת מבחינת אדם מישראל ומבחינת עם ישראל ומדינתו. רווחת היום הגישה של ראיית דת ישראל כפונקציה לאומית של עם ישראל ומבחינת ערכה וחשיבותה לגבי הצרכים והאינטרסים של העם ומדינתו; גישה זו משותפת לאתיאיסט דוד בן גוריון ולמנהיגות הדתית הרשמית. לאמיתו של דבר, גישה זו עושה את דת ישראל למיותרת, ואף מציגה אותה כמזיקה. קיומה של מדינת ישראל ואחדותו הלאומית של העם במדינתו זו מושתתים היום על יסודות לא-דתיים. במה אנו מאוחדים היום? אנו מאוחדים בתעודת הזהות ובדרכון מטעם המדינה, אנו מאוחדים בשירות בנינו בצה"ל, אנו מאוחדים בחוק האזרחי והפלילי החילוני, אשר גם הציבור הדתי בארץ מקבלו על עצמו. אנו מפולגים בתורה ומצוות - בדת ישראל. כאן מקור הקשיים הגדולים המתעוררים בקרב עם ישראל בארצו והמכשול הגדול ביותר לאחדות לאומית ולביסוס ממלכתי. לפיכך, רק מי שאיננו רואה את הדת כגילוי קולקטיבי, לאומי-ממלכתי, אלא רואה אותה כייעוד אנושי, רק הוא מסוגל היום ללחום למען הדת. הוא לא ישתמש בטענת השקר ש"ס'איז גוט פאר אידען" ["זה טוב ליהודים"] להיות דתיים; אלא הוא יטען את טענת הסעיף הראשון של השולחן ערוך, שזוהי חובתו של אדם מישראל בעולמו, בין אם זה מועיל או איננו מועיל לאינטרסים הלאומיים, הממלכתיים או הכלכליים של מדינת ישראל ושל עם ישראל. שום עם ושום עדה, שום מדינה, אף לא עם ישראל ומדינתו, אינם ערכים עליונים: כל אלה הם פיקציות או יצירות אנושיות, שבאו לספק צרכים אובייקטיביים של בני אדם או לספק ערכים לנפשו של האדם; אבל גם צרכים נפשיים או ערכים של האדם, כגון מולדת וחירות, אינם אלא צרכיו של האדם, ואין להם משמעות דתית. לפיכך, כשם שבהיסטוריה הגלותית של עם ישראל הובלט היסוד הקולקטיבי שבדתיות הישראלית, כך מחובתנו היום להבליט את היסוד האישי שבה, ובו יש לרכז את החינוך ואת המאבק".
