קרה לכם

ניאו30

New member
ועוד תוספת...

בקשר ללמה אני חושב שזה מנותב באופן לא נכון.חשבתי על זה כשאני נזכר במכלול ההודעות שלך מאז שהפורום קיים ועלתה בי השאלה-אם היא כל כך בטוחה בעצמה,כל כך בטוחה שהיא עושה את הדבר הנכון תמיד ושיש לה תשובה לכל שאלה שעולה בתוכה ושהיא לא רוצה להשתנות כי זה האופי הקיים-אז מדוע היא נמצאת בפורום שעוסק בשינויים...איזה שינוי היא מחפשת?(היא=אנילה)...ולזה להוסיף את הסדק שנפרץ עם מה שקרה עם הילדים...ולחיפוש אחר מסגרת שונה למצוא בה את האהבה...אז חשבתי שאולי כאן המקום ששוה לחשוב עליו-שהשינוי שאת מחפשת הוא שינוי פנימי,ואולי הנתיב שלך הוא בחיפושים אחר משהו חיצוני(עבודה) שיעניק לך את זה.אז דעתי היא ששינוי אמיתי ועמוק יש לחפש בתוכנו,בפנימיותנו ובנפשנו(ואם את מתחברת לזה אז גם ברוחנו),וכל דבר אחר,שינוי עבודה למשל,הוא רק כלי עזר בדרך הזו לשינוי.כן,שינוי עבודה ומקצוע זה דבר גדול...אבל כשמסתכלים על זה לעומק-האם זה באמת העיקר של השינוי או מה שהשינוי מקצוע בה לבשר לנו? אני אנסה להגיד את זה מנקודת מבט אחרת-האופי שלנו.אז כן,אפשר להגיד שלכל בן אדם יש אופי שאיתו הוא בא לעולם,והוא מתעצב בשנות ילדותנו והתבגרותנו,אבל לכל אופי קיים יש ספקטרום של אפשרויות-הוא יכול להיות מנותב לצדדים שליליים שבו והוא יכול להיות מנותב לצדדים חיוביים שבו.אז,הכוונה שלי לא היתה לשינוי המהות של אופייך אלא בדיוק ההפך-לגילויו...לבוא מהמקום בו את נמצאת,מהאופי הקיים בתוכך ולראות היכן הוא יכול להיות מנותב לכיוונים חיוביים יותר. אני אתן לך דוגמא מאיך שאני רואה את זה עליי-אני אומנם עשיתי שינויים גדולים,בעיקר פנימיים,בחיי,אבל בגדול,כן,האופי שלי לא השתנה-הייתי בן אדם מלנכולי ונשארתי כזה,אני מקבל את האופי שלי כמו שהוא,אבל לאחר שהתבוננתי לעצמי ראיתי שהוא נותב בדרך לא נכונה,בדרך של הדגשת הצדדים השלילים שבו-הדכאון,הרחמים העצמייים,ההסתגרות בתוך עצמי ועוד כהנה וכהנה, והשינוי שלי הוא שאני מנתב את אותו אופי מלנכולי שקיים בתוכי להדגשת הצדדים החיוביים שבו-למתן עזרה לאחרים,למשל,או להפתחות וחשיפה לעולם שבחוץ וכדומה(יש הרבה להגיד אבל אני לא הנושא כאן). וזה למה אמרתי שנראה לי יש בתוכך המון פוטנציאל,מנהיגותי אפילו...יש בך אסרטיביות,יש בך מחשבות חיוביות ועוד הרבה צדדים חיוביים,אבל הם מנותבים לעצמך,לעולם שלך...אז חשבתי שאם הם ינותבו להובלה של משהו,למנהיגות מסוג מסויים...זה ממש יכול להתאים לאופי אותו את מתארת,אבל תחשבי על ההבדל בין מלך עריץ למלך אציל-ומה שאת רוצה להיות בינהם...זה דבר שצריך לבוא ממך כמובן,אני לא יכול לקבוע בשבילך איך להיות(ברור,לא?). מצד שני,היתה לך איזו הודעה בה כתבת שאת עוזרת לאחרים...אז זה מבלבל,את מבינה? את בוחרת להציג שני פנים מנוגדות שלך ומתפלאת שיוצאות תגובות שכאילו נגדך...אז זו עוד נקודה שעלתה בי ממש הרגע-מדוע את מציגה שני פנים שלך?מדוע להציג צד אחד כאן בפורום וצד שני בחיים שבחוץ? אפשר להעלות השערות,אבל זה בדיוק המקום שזה נתון להרהורייך שלך כי את מכירה את עצמך ויודעת(אני חושב) למה את בוחרת לעשות ככה ולא אחרת,ואם לא-אולי זה בדיוק הזמן.השערה לא מבוססת שלי-הצד שאת מציגה בפורום הוא חלק ממי שאת במציאות,אבל זה צד שקשה לך לקבל בעצמך,ולכן את בוחרת להציג אותו רק במקום האנונימי הזה, במקום שלא ניתן לראות אותו...אם זה נכון,זה בדיוק המקום לעבוד על זה,לקבל את עצמך,את כולך,כולל הצדדים החלשים שבך(אין מה להתבייש בחולשה),כמכלול המרכיב את ה"אני" השלם של אנילה...ועד כאן השערות...אני בדרך כלל לא אוהב לעשות את הדברים האלו,אבל הפעם זה בא פשוט מאליו...
 

גור42

New member
ניאו, כנראה פיספסת הודעה מסויימת...

אנילה אמרה במפורש שכל ההתנהלות שלה פה זו הצגה אחת גדולה. היא אמרה, ואני מצטט, "בחרתי להיות הרעה". הבנת? בחיים היא מתנהגת אחרת. אבל כאן בפורום השנה שלי, שהוא פורום שאמור לעזור לאנשים, היא בחרה להיות הרעה. היא מודעת יפה מאוד למה שהיא עושה. זה לגמרי בכוונה. אז תעשה לעצמך טובה, ניאו, ותשמור את המגילות הנפלאות שאתה כותב למישהו שלא בא לכאן כדי לעשות דווקא.
 

ניאו30

New member
יש משהו במה שאתה אומר...

ואני דווקא לא פיספסתי את ההודעה האמורה...התייחסתי לזה בסוף ההודעה השנייה שלי אם תסתכל...אבל זה נכון שזה עלה מאוחר יותר לאחר שכבר כתבתי את כמעט כל מה שרציתי לומר. כשאני קורא הודעות של אנשים אני לא מניח מראש שיש מניע נסתר מאחוריהם,אלא שהם אומרים בדיוק מה שכתוב...אבל זה באמת גורם לחשוב...בכל מקרה,קרה מה שקרה...לא קרה כלום...עוברים הלאה
 

אנילה1

New member
אני רוצה להודות לניאו ולגור על

ההתייחסויות שלכם. הן מאוד מעשירות אותי. אני לא יכולה להתייחס לכל שורה שכתבתם, כי אני רואה במה שכתבתם, חומרים של עצמכם שדברי מאלצים אותכם לראות מתוך עצמכם. כך שמה שאתם כותבים זה לא תמיד אני. לפעמים אני מזהה את עצמי בדבריכם. ואתייחס לזה בהמשך. עלתה פה סוגיית האדם הטוב והרע. בגלל גילי אני לפעמים נתפשת פה כאמא. אמא אמורה להיות טובה, רחומה, תומכת בחלשים, מזינה.היא כל הטוב בעולם. זה כמובן הסטריאוטיפ של דמות האם. קשה מאוד לקבל אמא שמכריזה שהיא רוצה לקחת על עצמה את תפקיד האמא הרעה. זה מאוד מבלבל בעיקר צעירים שעדיין רואים את ההורים ככל יכולים ולא נתפשים עדיין כבני אדם עם חולשות. כמובן שהחדשים שלא מכירים אותי, מתייחסים בהתאם למה שאני אומרת והגיל לא משמש כפקטור. אני מאמינה שיש לכולנו צדדים טובים וצדדים רעים. לפעמים אני מראה לכם את הצדדים הטובים שלי ולפעמים אני מוציאה החוצה הנערה הפרועה והרעה מתוכי. הרבה צעירים חושבים שאנשים מבוגרים צריכים להתנהג כמו אנשים מבוגרים. מה זה בכלל להתנהג כמו מבוגרים? אני מניחה שזאת התנהגות שצעירים חושבים שמבוגרים אמורים להתנהג כי אחרת הם נתפשים כפאטתים. ואם זה ההורים שלך אז אוי ואבוי, הם גורמים לך לפאדיחות בעיני החברים שלך.
מכיון שאני טיפוס מאוד דינמי ריגשית, והגיל לא מעניין אותי, אני מבינה, שחלק מדברי משחרר אצל הרבה אנשים אנטגוניזם מצד אחד, והסכמה עם תודה מצד שני. זה לחלוטין לא תלוי בי. דברי מהדהדים בליבות אנשים בהתאם לרגישויות שלהם. אני לפעמים מרגישה שאני משמשת ראי לרגישויות של האחרים. האם אני רעה באמת? התשובה היא לא. גם ברשת אני תומכת בהמון אנשים בצורה וירטואלית. האם האנשים שאני תומכת בהם הם חלשים או חזקים? ברור שהם חלשים כי אחרת לא היו זקוקים לתמיכה. אני מעדיפה לקרוא לזה העצמה. כי לא בכל תחום בחיים האנשים האלה חלשים. אני נותנת העצמה רק לתחום שהם חלשים בו. אז איכפת לי מחלשים? כן או לא? האם אני תומכת בכל החלשים? התשובה היא לא. אף אחד לא יכול לתמוך בכל החלשים. האם התמיכה עושה אותי טובה? לא בעיני, למרות שאני מחוללת שינויים משמעותיים וחיוביים אצל אנשים, אני לא מרגישה שאני טובה. אני מרגישה שאני עושה משהו שאני רוצה לעשות. פשוט, כי העצמת אחרים עושה לי טוב. האם זאת תכונה אנוכית? האם אני רק חושבת על עצמי? התשובה היא כן. כל מי שעושה עבודה התתנדבותית חושב על עצמו. כי הוא מקבל מהעזרה לחלשים המון סיפוק ומשמעות לחיים. האם אני טיפוס של מנהיגה? לא יודעת, מעולם לא חשבתי שאני סוג של ז'אן דארק
. אני רק יודעת שאנשים שמתחברים אלי ואנחנו משדרים על אותו גל, איתם אני עושה פלאים. רק אז ההעצמה שלי עובדת. מכאן שלא כל אחד יכול לקבל את העצמה שלי. ולכן אני לא מנהיגה כנראה. מנהיג בעיני הוא אדם שיכול לסחוף הרבה אנשים, והוא לא צריך להיות קשור אליהם ריגשית. לי קשה להעצים אנשים שאני לא קשורה אליהם ריגשית. האם אני יכולה להשתנות? כן, כולנו משתנים בגלל הרבה דברים שקורים לנו בחיים. הופעת הנכדים שינה אותי במובן שזה הפך אותי לסבתא, והוציא ממני תכונות חדשות. מצד שני הרגשתי שהנכדים דוחקים אותי למקום שלא כל כך רציתי להיות בו. מקום הסבתא. רק לאחרונה זה הגיע לידי איזון מסוים ואני מקבלת אותם כבני אדם. וגם בגלל שאין לי סבלנות גדולה לתינוקות אני אוהבת את האישיות הנפרדת של כל נכד. כבר רואים את זה אצלם. בעיקר אצל הנכד הגדול. אנחנו יכולים לשבת יחד שעות, להחליף 10 משפטים בלבד ולהרגיש מאוד מחוברים. אנחנו לא צריכים למלא את החלל במלל. אחרי שספרתי לכם על מה שקרה לי עם ילדי וקראתי הכל, כולל את ההתנגדויות, יש לי עכשיו הסבר אחר יותר הגיוני להתנהגות שלהם כלפי. כנראה שהחזקתי אותם יותר מידי חזק, כמו שהייתי רגילה כשהיו ילדים. משבגרו, צורת הקשר שלנו היה צריך להשתנות, כי הם כבר לא היו זקוקים לאמא צמודה. אני כנראה טיפוס שלא נותנת להפרד ממני בקלות, אז הם נאלצו להכאיב לי שארפה מהם. היום אני מרגישה פחות קשורה אליהם, וזה כנראה יותר מתאים להם כי אני מקבלת מהם כל מיני מסרים יותר חיוביים (הרבה תודה על מה שאני עושה עבורם). אבל לי חסר הקשר הקודם, כשהם נולדו הם צרבו בנפשי את הקשר אם-ילד. כשהם עזבו אותי ריגשית, נוצר אצלי מצב של ריק, זה מצב מעיק וגורם לי לתחושת בדידות. מקווה שאחד הנכדים יגדל ויהיה קרוב אלי כמו שהיו הילדים וימלא את הריק. ימים יגידו. בינתיים אני מחפשת תחביב שאוכל להשקיע בו את כל נפשי ומאודי בכדי למלא את הריק, עבודה רגילה כבר לא מתאימה לי. אני ממש לא רוצה להתאמץ עבור -19 שקל לשעה.
אני מודה לכם שאיפשרתם לי לסדר את ריגשותי, בעזרתכם למדתי שמה שהילדים עשו זה תהליך נורמלי. ולא נעשה בזדון או מתוך שינאה אלי. אלא כחלק מהתבגרות נורמלית. כנראה שזה סוג של אובדן שאי אפשר שלא יכאב. ואכן עברתי תקופה של אבל, ואני עדיין בתהליך של קבלת השינוי.
שהגעתם עד הלום. חנוכה שמח.
 

אנילה1

New member
עלמה אולי המאמר הזה עשה

לך שרות טוב. אולי בעיקבותיו את יכולה לעזוב אמונות ישנות שכבר לא עובדות עבורך. אני מאמניה שהפסיכולוגיה עושה שירות רע לאנשים, היא מנציחה את החולשה. היא שמה דגש על בעיות, במקום על דרכי פעולה לחיזוק האני. לפעמים כמה מילים בוטות עושות את המלאכה. היא מעוררת את האדם מהמסכנות שלו.
 

BellA עלמה

New member
אני לא חושבת ככה

יש לי הרושם שאת קצת מפחדת מהפסיכולוגיה חוששת "לקלף את הקליפות" שלך ולהביט מה יש שם בפנים. פסיכולוגיה לדעתי (כאחת שלומדת את זה שנים והולכת לעסוק בטיפול בעתיד) מביטה בגרעין של האדם צריך אומץ לזה
 

אנילה1

New member
עלמה, אני לא מפחדת משום

טיפול עסקתי בכולם. כולל טיפול רוחני. הפסיכולוגיה עוזרת עד גבול מסוים. אני הולכת לקרוא ספר על טיפול פילוסופי. נשמע לי מעניין.
 

גור42

New member
בואי נעזוב, לרגע, את המילה "אלימות"

הבעיה עם המילה הזאת - "אלימות" - היא שיש לה ניחוח שיפוטי. וכשחושבים במונחים שיפוטיים על המעשים והמילים של אנשים אחרים, זה לפעמים מערפל לנו את החשיבה. אז בואי ונשים את המילה הזו בצד לרגע, ונתמקד ב*תוצאות* של מה שאנשים עושים ואומרים. האם אי-פעם נפגעת ממשהו שמישהו אמר לך? אני מוכן לנחש שכן. משמע - מילים יכולות לגרום נזק. ובזה נגמר הסיפור. נשמע לך פשוט להחריד? זה משום שהעניין באמת פשוט. כל ההתפלספויות מהסוג שמופיע בכתבה ההיא, לא משנה את העובדה הפשוטה שאנשים כן נפגעים מדברים שאומרים להם. לכל אחד מאיתנו יש את הנקודה הרגישה שלו. כל אחד מאיתנו נפגע ממשהו, וזו פגיעה אמיתית מאוד. נשמע לך הגיוני מה שאני אומר?
 

אנילה1

New member
עלמה, המאמר הצחיק אותי

סוף סוף מילים כדורבנות. קוראים לילד בשמו. בדור שלי זה היה נחשב לסתירה ולכן צחקתי. היום זה נחשב לעלבון. אם כך בשנות חיי ספגתי המון התעללות מילולית, אבל מי שם לב לזה. תמיד היה לי מענה מצחיק שהיה מנטרל את העלבון. הרי אין סוף לשפה אלימה. אפשר גם לעשות מחוות בעיניים מבלי לומר מילה וגם זה יתפרש כאלימות. שתיקה היא גם אלימות. מה שלדעתי צריך לעשות זה קצת להוריד את הרגישות. כל אחד יכול לעשות את זה עם עצמו. ובעיקר לענות עם חוש הומור, ולא להתייחס לכל דבר ברצינות תהומית. ההומור מחליק המון בעיות. כדאי מאוד להשתמש בו.
 

גור42

New member
אנילה, יש לי שאלה פשוטה בשבילך...

עם כל ההומור והדחאקות, האם את באמת מאושרת בחיים? את יכולה לצפות מכל העולם להוריד את הרגישות את מחר. אבל אנשים ימשיכו להיפגע מהדברים שאת אומרת מתוך "הומור", הם ימשיכו לתפוס אותך כתוקפנית, והם ימשיכו לחפש דרכים להחזיר לך. את האנשים הרגישים שיש להם לב זהב, את דוחה עם הגישה שלך. לעומת זאת, אנשים שבשבילם החיים הם בדיחה אחת גדולה, ידבקו אלייך כמו עלוקות. ידידי אמת לא תמצאי כך. וזאת בדיוק הסיבה שאין לך מושג מה זו "אהבה ללא תנאי" - אנשים שמחפשים נאמנות כזו פשוט בורחים ממך בפעם הראשונה שאת מספרת איזו בדיחה על חשבונם. תראי, אני לא שופט אותך פה. זכותך ללכת בדרך שבה את הולכת. אני פשוט חושב שמגיע לך יותר. מגיע לך לקבל את המשפחה שלך בחזרה. מגיע לך לחוות קשרים אמיתיים שמבוססים על נאמנות טוטלית ואהבה הדדית ללא תנאי. ואני אגלה לך סוד: את לא צריכה לוותר על חוש ההומור שלך בשביל לעשות את השינוי זה. מה את אומרת, אנילה? תתני לזה הזדמנות? מה כבר יש לך להפסיד?
 
לגבי ילדים משנתי היא כזו .

אני אוהבת את הילדים שלי . יש לי אחריות כלפיהם . הייתי רוצה שהם ילכו אחרי טוטאלית אבל גם אם לא ילכו אחרי טוטאלית אני אוהבת אותם . רוצה שיהיו מאושרים שיהיו בריאים שיצליחו בחיים. כל מה שאוכל לתת להם כדי להגיע למקום הזה אעשה זאת. אין לי ציפיות מהם . אני עושה זאת כי אני רוצה לעשות את זה .
 

אנילה1

New member
איילת לאהוב את הילדים

בצורה טוטאלית בגילך זה נורמלי. הם בגיל שהם עדיין זקוקים לך בצורה טוטאלית. האם את בגילך זקוקה להוריך על מנת לחיות? או שאת כבר יכולה להתקיים בעצמך, עובדה שיש לך משפחה בעצמך זה אומר שאת מצליחה לחיות ללא הוריך. זה דרכו של עולם. הצורך שלנו בהורינו יורד ככל שאנחנו מתבגרים. בשלב מסוים אנחנו מזדקנים ונעשים זקוקים לילדנו. חל היפוך תפקידים. תראו איך הסבתות שלכם נשענות על הוריכם. אני עדיין לא בגיל שאני רוצה להשען על ילדי. בכלל המחשבה על זה מצחיקה אותי בטירוף
הם זקוקים לי לעזור בטיפול בנכדים, אז הם רוצים לגמד אותי, בכדי שאכנס לסטריאוטיפ של הסבתא. מה לעשות שככל שמכניעים אותי ככה אני מתמרדת.
 

אנילה1

New member
גור אני לא יודעת איך להתייחס

ל-מה שכתבת. זאת פשוט לא אני, אל תעלב עכשיו. זאת מישהי שאתה מנסה לברוא לפי התפישה שלך, ואגב הניתוח היה מעניין. אני בוחרת לא להיות רגישה ולצחוק כל הזמן. אני מספרת בדיחות כי הן בדיחות וזהו. דברת גם על שינוי שעלי לעבור. אולי תפרט איך אני עושה את זה?
 

גור42

New member
מכיוון שזה לא באמת את שמדברת פה...

אז אולי עדיף שבאמת לא תתייחסי. כשתרצי להראות לנו את האני האמיתי שלך כאן בפורום, במקום לשחק את קשוחה, תודיעי לנו. אז אולי יהיה אפשר לדבר.
 

ניאו30

New member
בלהט הויכוח נשכח העניין בו הוא נפתח

כן,כן,גם אני חטאתי בכך...ומודה שרק עכשיו ישבתי וקראתי את המאמר המצורף עד הסוף...ועלמה,אני חייב להגיד לך משהו. אני לא מדבר על כך שלדעתי מה שהאיש כתב שם אלו דברים שטוחים,כמו השטיח שאין לי בבית,ומהכתיבה שלו אפשר לראות שהוא לא חווה אלימות כזו,למרות שאין לי דרך לדעת...אדם שחווה אלימות מילולית לא יגיד דברים כמו שהוא אמר,אלא אם כן הוא לחלוטין לא מודע לעצמו,להשלכות התת מודעיות של האלימות המילולית...דבר שהוא בהחלט אפשרי(ומספיק לי להסתכל על עצמי,שכן כזה היה מצבי עד לפני שנים ספורות). בכל מקרה,לא זה העיקר לדעתי,אלא לכך שאת פשוט חייבת לעבוד על חיזוק ה"אני" שלך.תראי,כל הזמן יהיו אנשים סביבנו שיגידו את דעתם,והרבה פעמים היא לא תמצא חן בעיננו,והרבה פעמים אנחנו נחשוב עליה והרבה פעמים נפתור אותה בתור טיפשות,אבל זה דבר שהוא בלתי נמנע...שלך אין שליטה עליו.לעומת זאת,על עצמך יש לך שליטה,יש לך גם אחריות-אחרת זה ירגיש כאילו אנחנו כל הזמן מטלטלים בסערות הים,קדימה אחורה,למעלה למטה...עד שמגיעה ה"בחילה"... עצתי לך-קחי את הדברים בפרופורציות...לאנשים יש דיעות מוזרות,אוקיי,אבל מי אמר שזו האמת המוחלטת...תחפשי את את האמת,אפילו את האמת שלך...תנסי לקרוא שוב את המאמר-באמת להיכנס לעומקם של הדברים-האם באמת את חושבת שהוא מדבר דברים של חוכמה ושל אמת? ...עזבי את השפה שבה הוא מדבר,התוכן-תחשבי על עצמך בתור ילדה,תחשבי על דברים שאמרו לך-הורים,מורים,ילדים אחרים-האם לא היו דברים שנאמרו שם שפגעו בך? לא רק באותו הרגע,אלא האם לא היו דברים שנאמרו אז ופוגעים בך עד היום? ולא רק זה,האם לא היו דברים שנאמרו שם שפגעו בך ואת אפילו לא יודעת שפגעו בך,כי זה מה שנקרא תת-מודע? רק תחשבי על זה ברצינות וביושר...לא יותר מזה...
 

BellA עלמה

New member
אתה יודע

הרבה פעמים אומרים שכאשר קוראים "לתינוק בשמו" הרבה יותר קל להתמודד. אבל מה קורה כאשר לא בטוחים בכלל אז אין את האבני פינה שאפשר לבנות אלהם אין את הבסיס שאפשר להתחיל להתמודד איתו
 

ניאו30

New member
לא הבנתי את כוונתך

את מתכוונת להגדרה של אלימות? ....אבל למה זה חשוב בכלל?...מדוע ההגדרה משנה בכלל?...ואם אין חוק נגד אלימות מילולית, אבל אני נפגעתי מאלימות כזו,האם זה משנה לי שאין חוק כזה? לאאאא(זה לא צועק
)...
 

ניאו30

New member
ועוד דבר...

אף חוק,בית משפט או משהו דומה לא יכול להכנס לנבכי הנפש ולהבין אותה.לכן,חוקים זה דבר שהוא שומר על סדר,מנסה,אבל לעולם הוא לא יהיו מספיק אם האנשים עצמם לא יהיו בעלי ערכים ומוסר.זה החוק של הנפש,והחוק הכתוב אף פעם לא יוכל להתקרב לפרטי פרטיה,ובטח לא להבנתה.
 

ניאו30

New member
הגדרות,תבניות,חוקים

אלו דברים שמצמצמים את העולם שלנו למשהו שהוא כמעט מת,לא רק בהקשר הזה של אלימות אלא בכלל. החיים שיש סביבנו,הנפש,בעלי החיים,הטבע ובני האדם כמובם-אלו דברים כל מורכבים וכל כך מלאי חיים ששום מילה כתובה לא יכולה להתקרב אליהם,היא רק יכולה להתקרב לדימוי רחוק שלה...תחשבי שאת יושבת מול שקיעה מדהימה-ויש משוררים גדולים שמתארים אותה במילים יפות והכל טוב,אבל...האם זה באמת מתקרב לעושר שיש בנפש בשעה שזה קורה? ועכשיו תחשבי על אהבה...על כל העושר הפנימי והנפשי הכל כך עמוק שיש בה...וכל מה שנכתב עליה,כל כך הרבה שירים,סיפורים וסרטים,ובכל זאת...האם השיר היפה ביותר על אהבה משתווה לתחושה עצמה? ועכשיו תחשבי על אלימות,על אלימות מילולית לשם הדוגמא...על הכאב שזה גורם,על ההשלכות...וגם פה-יש שירים,יש סרטים... מתארים מה זה אומר לחיות עם כאב בתוך נפש שנפגעה ממילים פוגעות...האם זה מתקרב למה שהנפש חווה? האם המילה המתארת כאב מתקרב לתחושת הכאב הפנימי?
 

BellA עלמה

New member
כן הגדרה

חוקית וכאלה משהו אובייקטיבי שמגדיר אלימות והסוגים שלה ולא שאני אגדיר אלימות איך שבא לי ואתה איך שבא לך חוק אוניברסאלי
 
למעלה