דעתי, פעם אחרונה בדיון הזה...
כשהיינו קטנים היו ספרונים כאלו של "מר X" או "גברת Y", לא זוכר את שם הסופר. אחד מהספרים האלו נקרא "מר חוטם" ובו מסופר על מר חוטם שדחף את אפו, הארוך במיוחד, לכל מקום, בין שהיה רצוי שם ובין שלאו. סיומו של הסיפור הוא שמר חוטם מקבל מכת קורנס על האף ומאותו יום הוא לומד לקח. כל מי מאיתנו ששירת, משרת או ישרת בין שבצבא גופו או בשירות לאומי בוחר בכך. הדרך להשתמטות היום קצרה וקלה למרות תילי התילים והררי המילים ששופך בנושא אלוף אלעזר שטרן, ראש אכ"א (באופן אירוני, הגוף שאחראי בסופו של דבר על השחרור). אנחנו בחרנו לשרת, יש אחרים שבחרו לא. אני לא אוהב אותם, לא מעריך אותם אבל לא שופט אותם מראש, בטח לא בענייני בינו-לבינה. (אגב, עלמות הפורום הנאוות, האם למי מכן יהיה אכפת, ברמה של פסילה מוחלטת, מה היה, אם בכלל, תפקידו של עלם החמודות שאיתו אתן יוצאות לדייט בצבא?) מדי שנה אני מרגיש בפועל, לא רק מקריאה בעיתונים, איך עול המילואים גדל והולך. יותר ויותר אנשים בוחרים לא להתייצב או שפשוט לא מסיימים שירות מלא, דבר שממילא פוטר אותם לפי ההגיון הצבאי, משירות מילואים. אני חושק שיניים. הבחירות של אחרים הם לא ענייני. אני בוחר להתייצב כל אימת שאני נדרש. ביום שבו ארגיש שהגיעו מים עד נפש אני פשוט אוריד את הייצול מעל גבי בבת-אחת. בלי אזהרות. אם יהיה מי שירים אותו וימשוך את העגלה במקומי - מה טוב, אם לא באסה. באסה לכם זאת אומרת, ביום שבו אני ארים ידיים יהיה היום שבו אני אעלה על מטוס למקום אחר, כל מקום אחר, שלא נקרא ישראל. כל עוד שאני בוחר אבל לעשות מילואים אין לי מה לומר על אחרים שבוחרים שלא. כלומר יש לי מה לומר, וודאי, אבל זה לא ענייני הבחירות שלהם. אני בכל מאמין שככל שיותר ויותר אנשים ישמרו את חוטמם לעצמם ייטב לכולם. לאף של אחרים אין מה לחפש בעכוז שלי. היה ובחרתם לתחוב אותו לשם... אל תתפלאו אם הריח לא יהיה הכי נעים שבעולם.