שו"ע סימן כ"א ג. מובא גם ברמב"ם הל' איסורי ביאה כ"א. כמובן שההלכה לא נקבעת לפי מנהגי העם. בימינו כשהיצרים שברו גבולות ונמצאים בכל רחוב וכמעט בכל פרסומת, קשה יותר לשמור על ההלכה הנ"ל. אין זה אומר שההלכה בטלה.
ידוע שהיצר (כמו כל דבר בעולם) הוא זמני וכוונת רז"ל להשהות את האדם עד שהשכל יתגבר על היצר אולי הזמן שיעבור מהרגע שבו האדם רוצה לעשות עבירה ועד שישיג את הבגדים ועד שיגיע למקום המרוחק --> יעביר את הרצון לעבירה כשאר האדם לובש בגדים משונים וכ"ש שחורים (מזכירים לו אבלות - מוציאים לו תחשק) --> הא מתחיל להרהר על המעשה באם שווה לו וכן באם כדאי וכו וכו עד שיצא לו החשק עוד בזמנם אנשים לא היו יוצאים בלילה מהבית מה שאומר שאם אכן ירצה לעשות מעשה וילבש שחורים הוא יהיה בולט בשטח ולכןיתחרט (כי הוא לא רוצה שידעו שהוא הולך להפר את ברית אברהם) שבת שלום
"אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו ... ויעשה כמו שלבו חפץ ואל יחלל שם שמים בפרהסיא" כמו באימרה שהגמ' מביאה קודם [קידושין מ, א]: "אמר רבי אבהו משום רבי חנינא נוח לו לאדם שיעבור עבירה בסתר ואל יחלל שם שמים בפרהסיא". יש כאן היתר לעבור עבירה? יש כאן מתן עיצה לאדם שרוצה לעבור עבירה ואינו יכול להתגבר: עשה בסתר, ואל תגרום לחילול ה'.
לא ברור שענין היצר הוא עבירה גם כשאינו בפרהסיה. יתכן שהעשייה בפרהסיה היא סוג של התנהגות לא ראויה, ולכן יש חילול שם שמיים. (אני לא מדבר על דברי רבי אבהו, אלא על ענין ההליכה לזונה)