לא מבינה איך אפשר לשפוט
על סמך היכרות וירטואלית כה שטחית אם ילד שלא מכירים מאושר או לא. איך בכלל מהדברים ששושה כתבה ניתן להסיק מסקנות לגבי מצבו של הילד? אפילו פסיכולוג לא יכול היה להתיימר לעשות זאת עם הנתונים הדלים שיש כאן. יש הרבה דרכים לחנך ילדים ובכל הדרכים יוצאים ילדים מאושרים פחות ומאושרים יותר, מחונכים פחות ומחונכים יותר. אסור גם לשכוח שלכל ילד יש את האופי, התכונות המולדות שלו. ילדי הבכור היה ילד נוח, מנומס, שקט, שכמעט אף פעם לא בכה עוד מאז שהיה תינוק, לא עשה מעולם התקפי טנטרום, לא רב איתנו ושמע בקולנו. את הילד השני, לעומת זאת, רק עכשיו, אחרי גיל 3, הצלחנו איכשהו ללמד להירגע, לא לעשות היסטריות בנות שעה על כל שטות, לא להגיב על כל דבר כאילו בא סוף העולם, ועדיין אין לו אופי ממושמע כמו לבכור למרות שאנחנו עושים הכל כדי לחנך אותו, ואף יותר מקפידים איתו מאשר עם הבכור (והוא ילד מקסים וחכם לא פחות, וגם יודע להיות מלאך כשהכל בסדר, רק שיש לו אופי יותר עקשן וטמפרמנט אדיר). יש לנו 4 ילדים, ולכל אחד אופי שונה ולא כולם "מיישרים קו" באותה צורה ובאותו גיל. יש להבין שכל ילד הוא עולם ומלואו והאישיות הפרטית שלו משפיעה על התנהגותו ולא רק הסביבה והחינוך. אני בהחלט שייכת לאסכולה שמאמינה בלשים לילד גבולות, ובמקרה הצורך אף גבולות נוקשים מאוד, גם אם זה לפעמים קשה ולא נעים, אך הניסיון לימד אותי שיש מקרים שבהם זה הרבה הרבה יותר קשה מאשר באחרים וכל מה שעושים פשוט לא עוזר, לא משפיע. הילד הוא אדם עם תכונות מסוימות וצריך למצוא את הדרך לנתב אותו בכיוון הנכון, ויחד עם זאת לא לשבור את רוחו. זה לוקח הרבה זמן, סלנות ואורך רוח. וגם אחרי זה, בדיוק כמו בני אדם בוגרים, יהיו הבדלים בין ילדים שגדלו באותו בית וקיבלו את אותו החינוך. הילדים אינם מכונות המתוכנתות באותה צורה וטוב שכך. יכול להיות, שושה, שנפל בחלקך ילד נוח מאוד, כמו בכורנו, שהיה קל יחסית להכניסו לתלם ואני בטוחה שאם את אומרת שהוא מאושר כמו שהוא, אז את בטח צודקת, בדיוק כמו שבננו מאושר עם האופי שיש לו. אך אסור לשכוח שיש גם ילדים כמו בני השני, בעלי טמפרמנט ועקשנות שלא נכנעים בנקל לשכנועים ולניסיונות חינוך, אלא בגיל מאוחר יותר, כשהתבונה מתאזנת עם הרגש (ואצל כל ילד זה גיל אחר). אנא תנסי להבין שהמשימה של הורים שיש להם ילדים מהסוג השני היא מאוד מאוד קשה ולטווח רחוק, ואם יש ילד שנכנס להיסטריה אחרי גיל שנה זה לא בגלל שהוריו בהכרח אינם טורחים לחנכו כיאות ואין חכם כבעל ניסיון. כל זה לא בא להצדיק הורים שלא מנסים לחנך, ש"זורמים" (אוי, איך שאני שונאת את המילה הזאת!) עם הילד לאן שהוא מוביל אותם, שלא מוכנים לשים גבולות וללמד ילד מה זה "לא" ו"אסור" חד משמעי. אם ילד של הורים כאלה לא מחונך ומפריע לסביבתו - הוריו ללא ספק אחראים על כך. ואני מסכימה גם שבארץ יש יותר מדי חוסר חינוך בהשוואה למדינות אחרות ובכלל ושכולנו סובלים מהתוצאות. אך יחד עם זאת, קצת סבלנות, סלחנות והבנה כלפי הורים שכן יוצאים מגדרם במאמץ לחנך את ילדם זה הצד השני של אותו מטבע - של חינוך להומניות, התחשבות וסובלנות.
