העניין הוא במה מטפלים
כי ההתנהגויות שאת מתארת הם בוודאי לא מגיעות משום מקום.
הם ביטוי של משהו עמוק ולא הדבר עצמו.
שנים לפני שבכלל ידעתי מה זה אוטיזם ידעתי שקיימת הבנה ביחס "לסימפטומים" (התבטאויות חיצוניות) של קושי פנימי, שאם נלחמים בהם ודואגים לעצור אותם, הקושי הפנימי יפרוץ החוצה בצורה אחרת, לפעמים אף יקבל ביטוי יותר אלים.
ההצקה המכוונת יכולה להיות דרך ליצירת קשר, לקבל יחס\התייחסות.
והשאלה היא באמת במה מטפלים במה שעל פני השטח או במהות.
אז במהות לא ניתן לטפל לדעתי באמת ניתן לטפל רק במה שעל פני השטח, וכאן נשאלת השאלה, אם הטיפול הוא להפסיק את ההצקות, מה הוא מקבל במקומם ככלי תקשורתי.
אני כילד , הייתי מציק לאבא שלי מהשניה שהוא היה חוזר הבייתה, אמא שלי הייתה אומרת לי תעזוב את אבא הוא עייף, תן לו לנוח, אבל לא היה סיכוי.
הייתי גם מתנהג כמו אדיוט בין ילדים אחרים, גם כנער קראו לי "הדפוק" ואני נהנתי מזה, הבנתי שאני מציק, הבנתי שאני לא מצחיק אף אחד מלבד עצמי, או מצחיק את כולם מלבדי, ולא הייתה לי שליטה, כי היה צורך\רעב חברתי, וזה נתן איזה שהוא סיפוק.
לא היה לי ערוץ אחר בריא לתקשורת ויחסי גומלין בריאים עם אנשים מסביבי.
אז אני בהחלט יכול להבין את הילדים שלך, ואני יכול להבין אותך, כי זה באמת התנהגות שהיא לא לעניין.
אבל זה כבר לא קשור רק להצבת גבולות.
כל גבול במקרה הזה, גם אם יצליח להחזיק מעמד, ייפרץ בסופו של דבר.
והגבולות ימשיכו להיפרץ, כל עוד הטיפול לא נותן מענה אמיתי וחלופה ראוייה לצורך העמוק שמעורר את ההתנהגות שנתפסת "כשלילית" אבל יש לה מניע חיובי בהחלט.
כי ההתנהגויות שאת מתארת הם בוודאי לא מגיעות משום מקום.
הם ביטוי של משהו עמוק ולא הדבר עצמו.
שנים לפני שבכלל ידעתי מה זה אוטיזם ידעתי שקיימת הבנה ביחס "לסימפטומים" (התבטאויות חיצוניות) של קושי פנימי, שאם נלחמים בהם ודואגים לעצור אותם, הקושי הפנימי יפרוץ החוצה בצורה אחרת, לפעמים אף יקבל ביטוי יותר אלים.
ההצקה המכוונת יכולה להיות דרך ליצירת קשר, לקבל יחס\התייחסות.
והשאלה היא באמת במה מטפלים במה שעל פני השטח או במהות.
אז במהות לא ניתן לטפל לדעתי באמת ניתן לטפל רק במה שעל פני השטח, וכאן נשאלת השאלה, אם הטיפול הוא להפסיק את ההצקות, מה הוא מקבל במקומם ככלי תקשורתי.
אני כילד , הייתי מציק לאבא שלי מהשניה שהוא היה חוזר הבייתה, אמא שלי הייתה אומרת לי תעזוב את אבא הוא עייף, תן לו לנוח, אבל לא היה סיכוי.
הייתי גם מתנהג כמו אדיוט בין ילדים אחרים, גם כנער קראו לי "הדפוק" ואני נהנתי מזה, הבנתי שאני מציק, הבנתי שאני לא מצחיק אף אחד מלבד עצמי, או מצחיק את כולם מלבדי, ולא הייתה לי שליטה, כי היה צורך\רעב חברתי, וזה נתן איזה שהוא סיפוק.
לא היה לי ערוץ אחר בריא לתקשורת ויחסי גומלין בריאים עם אנשים מסביבי.
אז אני בהחלט יכול להבין את הילדים שלך, ואני יכול להבין אותך, כי זה באמת התנהגות שהיא לא לעניין.
אבל זה כבר לא קשור רק להצבת גבולות.
כל גבול במקרה הזה, גם אם יצליח להחזיק מעמד, ייפרץ בסופו של דבר.
והגבולות ימשיכו להיפרץ, כל עוד הטיפול לא נותן מענה אמיתי וחלופה ראוייה לצורך העמוק שמעורר את ההתנהגות שנתפסת "כשלילית" אבל יש לה מניע חיובי בהחלט.
