אני טוען משהו אחר לגמרי
אבל ראשית עלינו להבין באיזה מובן אנו משתמשים במילה אמונה. אם השימוש הוא במובן התיאולוגי אז אני נגד אמונה ולא משנה במה. הרי אלוהים, יהוה, ישו,בעל, זאוס זה סתם שמות שבני אנוש נותנים כתשובה לשאלות שנותרו ללא מענה ולצורך הבלתי מושג שיוצרת המודעות שלנו בשאלות כמו ״למה אני כאן בכלל?״.
אבל אם אנו משתמשים באמונה באופן המילולי הפשוט אזי אין שום פסול להשתמש בה ולומר ״אני מאמין במשפט צדק״ או ״אני מאמין במדע״. ולעניות דעתי יש בכרח באבחנה הזו.
אם כך אני לא יכול לענות על השאלה שלך כי אמונה באלוהים היא תפיסה דוגמטית שאין לה אחיזה במציאות ועוקרת מבן האנוש את הביקורתיות, הטלת הספק, הסקרנות, המחקר, הקידמה כי כשאין שאלות אז למה בכלל יש לשאוף. חז״ל הגדירו את הנקודה הזו בדיוק בביטוי ״הכל צפוי והרשות נתונה״ או במילים אחרות, עבור המתכנן הראשי הכל כבר ידוע - אז בשביל מה בכלל לעשות משהו? בשביל מה להתעניין? לביטוי הזה הרבה פירושים ויחד עם זאת אי אפשר להתעלם מהסטגנציה המוחלטת של הדת. כי מתישהו יגמרו להם משחקי המילים, הגימטריה והפלספנות (ניתקלתי בקטע וידיאו שניסה להראות שהקבלה כבר חזתה לפני 250 שנה את תיאוריית הקוונטים - משעשע בעיקר עקב אוסף השקרים וסילופי העובדות שנאמרים שם).
ואילו אמונה (במובן המילולי) במפץ הגדול היא בהכרח הכרה שמדע ובתהליכיו. כלומר באופן שבאמצעותו הגיעו לתיאורייה הזו רבים של מדענים שהקדישו את חייהם למחקר ומדע (אגב, חלקם דתיים אפילו).
ואני פשוט עושה כאן את האבחנה הפשוטה בין השניים. אני כן חושב שמשאלתך עולה שאתה חייב להאמין במשהו. או במילים אחרות אתה חייב תשובות לשאלות.
אז יש דרך קלה: דת. ולא סתם ניטשה קרא לה ״אופיום להמונים״. כי בדיוק כמו סמים קשים העובדה שבן אנוש בוחר להתנחם בה לא אומר שהוא מחובר למציאות.
ויש דרך קשה יותר: ללמוד על עולם הטבע. להכיר את המדעים, את המדענים, את התיאוריות ולהשתמש בתבונה שיש לכל אחד מאיתנו.
הבחירה בידינו אם רק נרצה!