אני לא חושבת שזה מה שאמרתי
לא התכוונתי לומר ששנתיים אחרי סיום התואר צריכים להיות עם עבודה קבועה ביד ולחתום על משכנתא (וממילא אני לא חושבת ככה, כך שאני לא חושבת שאנחנו באמת חלוקות בנקודה הזו). אני חושבת שאת עושה לעצמך קצת חיים קלים כשאת קובעת את תנאי הפתיחה של המערכת על בית ממעמד בינוני פלוס ונגישות להשכלה גבוהה. מי שמגיע ממעמד חברתי כזה באמת לא כל כך צריך לדאוג, גם בגלל שרשת הבטחון הכלכלית שלו (ההורים) רחבה יותר, וגם בגלל שההשכלה שלו "שווה" יותר מבחינת אפשרויות תעסוקה, מסלולי קידום וכו'. החבר'ה האלו ככל הנראה יסתדרו בכל מקרה. השאלה היא מה קורה עם כל מי שלא נמנה עליהם, וכאן המצב קצת (הרבה) פחות מעודד. בהינתן תנאי פתיחה שונים, זה נראה לי די ברור שגם החיים בהמשך יהיו שונים. את יכולה לטעון, כמובן, שכל אחד יכול לשפר את מצבו, אבל השיפור שאת או אני מסוגלות לו בכלל לא מייצג את כלל האוכלוסייה. לגבי המקג'ובים - חלק די רציני ממכרי וחברי באוניברסיטה עבדו בעבודות קבלן מובהקות, במיוחד שמירה ואבטחה אבל לא רק. מעצם טבען אלו משרות לא יציבות, עם תחלופה גבוהה ושמועדות באופן די מובהק לניצול, שבאמת קיים בחלק לא קטן מהן. זה דפוס עבודה שלא היה קיים, לפחות לא בצורה כזו, בדור ההורים שלנו. אם את מעוניינת בתיאור יותר מקיף לתופעת המקג'ובים אני יכולה להפנות אותך לספרות בעניין. ושוב, זה לא שאני לא מסכימה איתך, ולא שאני חושבת שאין פער ציפיות או שהוא לא יכול לפעמים להיות חריף. אני רק חושבת שטיעונים מסוג "זה טוב להתחיל חיים עצמאיים בצורה סטודנטיאלית ומשם להשתפר" הוא טיעון בעייתי, כי הוא משקף הווייה מסויימת שהיא יחסית נוחה. יש עוד הוויות במציאות הישראלית היום, וחלקן הרבה הרבה פחות נוחות. הוא גם עושה רומנטיזציה מסויימת של סגנון החיים הזה, ואני מכירה לא מעט אנשים שבשבילם לא היה בו שום דבר רומנטי בשביל "להתפתות" לו.
