הסוד שלי
שנה שעברה, בכיתה י"א, תוכננו לנו "ימי שיא", בסיום הסמסטר, ביום חלוקת התעודות ויום לפניו. השכבה נפגשה באולם הפיס הקהילתי של העיר, בתוכנית היו הרצאות שונות ובטופ- הרצאה/הופעה של חמי רודנר. לאורך היום השכבה התפרעה והפריעה, ובתור עונש החליטו לבטל לנו את ההופעה של חמי רודנר ובמקומנו להביא את הי'ניקים. חלק נכנעו ואף שמחו והלכו הבייתה, וקומץ קטן ניסה להתמרד ולהשאר (משהו כמו 10 אנשים). הנהלת ביה"ס ורכזי השכבה לא הסכימו שנשאר מהסיבה הפשוטה שזה לא יהיה פייר כלפי אחרים שהלכו. מאוכזבים, רובנו פנינו ללכת, אלא שידיד שלי הכיר את אב הבית של אותו אולם- הוא נהג לנגן שם וללמוד שם. לאב הבית חדר בו יש חלון ישיר על הבמה, דרכו הוא יכול לפקח על האומן, לדאוג לתאורה או לתקלות על הבמה וכו'. ביקשנו מאותו אדם להשאר בחדר הזה ולצפות במופע- הוא הסכים, אבל הזהיר אותנו שלא נספר על כך לאף אחד (שזה אכפת לו, כמובן, כמו מנהלת המקום, הבוסית שלו) ואף נעל אותנו בתוך החדר. ישבנו וצפינו לנו בהנאה בהופעה של חמי רודנר, בגניבה. לצערנו זה לא הלך חלק, והמנהלת של המקום נכנסה מספר פעמים לחדר, מה שאילץ אותנו להתחבא ולהזהר לא לנשום שלא תתפוס אותנו, דבר שיכול להסתיים במקרה גרוע כמו פיטורים של אותו אב בית. זה נראה כאילו זה היה לקוח מאיזה סרט נעורים- ההתגנבות להופעה, ההתחבאות מפני המנהלת, אבל זה קרה... לפעמים אני לא מבינה איך היה לי את האומץ, למרות שבדיעבד זה לא כזה נורא, פרט לאיום האפשרי על עבודתו של אב הבית.