בין הסרט לספר - ליום הזיכרון
יוסף שלום, ראשית עליי לומר שאת הספר קראתי לפני כשנה, טרם המלחמה, והוא ריתק ברמות מדהימות. יומיים שאב אותי לתוכו ולא הצלחתי להתרכז בדבר פרט אליו. אני לא חוויתי את לבנון בשום צורה עד אז, לא ישירה ולא דרך חברים. אני התגייסתי ב2003 וחבריי שרתו בעזה ובחברון. כמו כן, לפני כשנה, טיילתי באיזור קלעת נמרוד והיתה שם המולה גדולה. לא הבנו איך המבצר הפך לבסיס צבאי ואז עלינו ונאמר לנו שמצלמים סרט ומדמים את זה לבופור. מי האמין שכמה חודשים אחרי צה"ל כבר יהיה לא רחוק משם. ועכשיו, לסרט. ברור כי זה לא היה רלוונטי להפוך את כל הדמויות העשירות בספר לסרט. עם זאת, רציתי לדעת, האם טשטוש הדמויות היה מכוון במדיה הקולנועית? כלומר, היה קשה מאד לזהות את החיילים, הכל היה חשוך, פניהם לא היו ברורות ומעטים היו הדיאלוגים שדרכם יכולנו להכיר אותם עוד. דבר נוסף, הם הוצגו כמעט רק כחיילים. את הבחירה לעשות את הסרט רק במוצב אני עוד מוכנה לקבל, אבל מה עם ה"שגרה במוצב"? עם השש-בש, המקלחת, האוכל? גם בלבנון לא נפלו טילים כל היום. אני חושבת שהבחירה להתמקד רק במלחמה פספסה הרבה. עוד נקודה, הדמות של לירז/ארז ליברטי. היה חסר לי ה"רעל" שעליו היא הייתה מבוססת בספר. מאוד לא אהבתי את סצינת הסיום, מה רצית להגיד בה? ושני דברים אחרונים - א. אני חושבת שהיו פערים קטנים בעלילה. הרגשתי כי חובה לקרוא את הספר טרם הסרט. למשל, הקטע לפנות בוקר שהם עומדים כולם בחוץ, לא מובן למה. או כל הסיפור עם הדגל/חולצה המפוספס. ב. שאלה חשובה - אחד המקומות המרכזיים שאליהם נכנס הסרט הזה בתוך מדינת ישראל של היום הוא עיצוב הזכרון והאתוס הציוני. רציתי לדעת מה המקום שהיית רוצה שהסרט יתפוס בתוך כל זה? הרי סרטים ישראלים היום לא מצליחים כמעט להגיד אמירה רחבה על המציאות. הם נחווים ע"י הציבור בתור סיפורים אישיים, נוגעים ללב, כואבים אולי, ולא בתור משהו שמעיד עלינו, כחברה. מגמות ההפרטה הציבוריות חודרות לעומק נפשנו ואין אנו מצליחים לקשור עצמנו לחברה, לאתוסים שפעם היה ברורים מעליהם. ע"ע המלחמה האחרונה - מה נשאר ממנה? איזה זכרון? איזו מורשת קרב כמו כח צביקה ידע להגיד תלמיד התיכון הממוצע? זהו בינתיים, מקווה שאתה עדיין כאן. יעלי