נמשיך
כתבת: "ואיך ניסע בדיוק?" , שאל ברוך והצביע על מד הדלק של האופנוע, שמחוגו הצביע על מיכל ריק, בדיוק כשהמנוע החל לקרטע ואז נכבה. אני: מד הדלק אמנם נכבה, אבל לא כתוצאה ממשהו שהוא עשה או ממשהו שהיא עשתה. (ועוד כשהוא הודיע מראש שזה מה שיהיה.) בואו נתחיל לסנן איכויות של פתיחות ונבחר רק בטובות ביותר. הפתעה צריכה לבוא כהפתעה. אם אחת הדמויות פועלת בניגוד לציפיות הדמות השניה (אם הוא היה מסרב, למשל,) אז לפחות דמות אחת מופתעת והסיטואציה החדשה מחייבת אותה להתנהג אחרת. אם אנחנו רוצים שמשהו חיצוני יגרום לשינוי בסיטואציה, אז עדיף לך ששתי הדמויות ירצו לנסות על האופנוע, יטפסו עליו, ויהיו חייבים לנסוע עכשיו... ואז האופנוע היה מפסיק לעבוד. זה הדבר האחרון לו הם ציפו. כאן זה לא היה הדבר האחרון לו ציפו חלק מהדמויות או אחת מהן. כתבת: שניהם הסתובבו למשמע קול טריקת הדלת של המכונית, כשהנהג יצא ממנה, עדיין אוחז את פניו בכאב. אני: זה אמנם משנה ופותח, אבל זה לא בא בסתירה ישירה לציפיה שלהם מלפני שניה. אם הם היו מתרחקים מהמכונית, ואז משהו היה קורה בה, זה היה קשור (וסותר את הציפיות שלהם). אם הם היו משוכנעים שהוא מת, ואז הוא היה קם לתחייה... וכו'. הכל חייב לנבוע מהדבר הקודם. כתבת: להפתעתו של ברוך, הבחורה לא נרתעה מהנהג, ובמקום אמרה בארסיות "אני מקווה שאתה מרוצה, כבר לא נספיק לרדוף אחריהם, אבל מה דעתך לפחות לשתף את הבחור הזה במה שהוא מעורב בו, אבא?" [לא פתחת לי, הבטחת שתפתח לי, כשתספר לי. זה לא משפט שפותח את הסיטואציה (חוץ מהאבא, והאבא הוא לא הנקודה פה.]