הפורום יעבור לדום. שרשור מוי מליטריסטי

הפורום יעבור לדום. שרשור מוי מליטריסטי

אז תאמרו לי בכייף שלכם, מותקים
מה עשיתם בצבא, היכן שרתתם?
מי שפיע על בחירתכם? האם השירות שינה אתכם באיזשהו אופן?
הייתם משרתים במקום אחר לו היה הדבר נתון בידכם?
-
האם לטעמכם יש להתגייס לקרבי בכל מחיר?
האם החברה הישראלית בהכרח מליטריסטית?
מהי דעתכם באשר לאלו שבחרו שלא לשרת המדינה?
זרמו איתי עם סיפורים מהתקופה המשמעותית הזו בחייכם,
מנסיונכם, ממחשבותכם בדיעבד.
סיפורים מצחיקים, כואבים, וסתם כאלה שנזכרים יתקבלו בשמחה!

-
כותבת שורות אלו היתה מוי קרבית. ואת רוב שירותה העבירה ללא מדים,
לא כאג'נדה מיוחדה אלא כי כך זה בנח"ל.
וסלחו לי על האמת הקטנה, אבל אילולא הייתי מתנדבת לנח"ל
לא הייתי מתגייסת לצבא. (תערפו את ראשי מצידי, אני עוכרת גאה)
בוקר טוב!
 
אני לא התגייסתי

קיבלתי את הפטור המיוחל עוד לפני הצו הראשון,
לאחר שלוש דקות בהן הנהנתי לשאלות הרב, בעוד אני לבושה בחצאית עד מתחת לברך וחולצה שלא חושפת מרפקים:
שומרת כשרות? שבת? לומדת בבית ספר דתי? איפה?

גם בדיעבד זו הייתה ללא ספק הבחירה הנכונה לי ולעם ישראל


(עשיתי שירות לאומי)
 
מותק, האיזכור הפעוט בסוגריים

מוכיח ששרתת גם שרתת.
בא לך לספר מה עשית במסגרת שירות לאומי?
 
אני ו-3 אחיותיי עשינו תפקידים דומים מאוד

כולנו בתחום החינוך.
2 מאיתנו במסגרת שירות לאומי.
2 במסגרת הצבא.

אני באתי מקהילה שבה הבנות כווננו לשירות הלאומי,
לכן אף אחד צקצק בלשונו כשהוצאתי פטור ולי היה מאוד נוח עם זה.


מאחר ואני לייט-הלומר גם התחלתי את השירות הלאומי באיחור- בגיל 20.
נהנתי אבל אני לא רוצה לפרט יותר מזה.
 

קטניפ

New member
הייתי קצינת השכלה

זה אמנם לא ממש צבא אלא יותר תרומה לקהילה אבל זו היתה אחת החוויות הכי מעצבות בחיי.
המצחיק הוא שהייתי מיועדת לגדולות ונצורות במקומות אחרים בצה"ל ואני התעקשתי לשרת בחיל החינוך. (עד היום אני זוכרת את פרצופו של הקצין בחיל האויר שהזדעזע עד עמקי נשמתו מכך שהעדפתי את חיל חינוך על פני שירות בחיל האויר)
זו היתה חוויה מעצבת כי היא הפגישה אותי לראשונה בחיי עם ישראל האחרת - עם חיילים שפעם ראשונה בחייהם יצאו את באר שבע, חיילים שהיינו שולחים איתם מנות קרב מדי שבוע כדי שלאחים הצעירים יהיה מה לאכול בשבת...
עם חיילים שלא יודעים לקרוא ולכתוב, שמרטבים במיטה עקב התעללות שעברו כילדים...
הבנתי אז שאני רוצה לסייע לקהילה ולחך באופן כזה או אחר ואני עד היום מנסה לשלב את שני הדברים בחיי. לא מספיק, אבל מנסה.

ולשאלתך הטעונה השניה - כן, אני חושבת שכולם צריכים להתגייס - אולי לא בהכרח לצה"ל - אבל למען מטרה לאומית כזו או אחרת.
 


מודיעין.
לא שאלו אותי באמת... הייתי ציפס וחצי מקורס בגלי צה"ל עד שהסמויים אימצו אותי.

החברה הישראלית (המשרתת) היא מאוד מילטרסטית בחשיבה, דיבור ומעשה.
אין בליבי על אלא שלא משרתים (הערת אגב בנושא, למטה ) הצבא לא יכול באמת להכיל את כולם.
סיפורים כואבים ?
בשבוע הראשון שלי בטירונות לא הלכתי שבוע שלם לשירותים (נו להוא לא הזריז)
ולמדתי שאני מסוגל להירדם בהליכה יופי יופי ... (ג'ובניקים לא רצים)



באשר לאלא שלא שירתו .. יש בקרב הציבור איזו הנחה שגם בקרב החילונים רבים לא מתגייסים
אני מנצל את הפוסט להעלות קישור של אילן שחר מהבלוג "משגיח כשרות" (
כל כך מעולה בעיני שחיפוש המילים "משגיח כשרות" בגוגל מביא אותו
בתוצאה הראשונה)
http://cafe.themarker.com/post/2763646/
בוקר טוב.
 
קראתי את הכתבה שהבאת

וכמובן שזה מרגיז וזה מקומם, ואם מותר לי להגיד כאן מילה, אני לא סובלת את הקצח"ר

הזכרת לי נשכחות עם השבוע הראשון בטירונות
 

Doctor Goblin

New member
אצלי יש סאגה שלמה שקשורה לצבא

באתי מבית כיפות סרוגות גאה, עם הרבה קרביים למינהם. לא היה סיכוי שאתגייס לקרבי, כי עברתי ניתוח בלב בגיל שנתיים, אז את מירב מאמצי הקדשתי לשירות בתפקיד שיעשה שימוש במשאב השכלי שלי. רבה היתה תדהמתי ביום שבו הצבא בחליט "לא לקחת סיכון" ולנפנף אותי עם פרופיל 21.

פניתי לועדת ערעורים, ישב בה במילואים אותו פרופסו שניתח אותי 16 שנה לפני כן, וזה עזר. קיבלתי פרופיל 45. לצערי, עד שהתהליך הסתיים היחידות הטובות היו תפוסות ומצאתי את עצמי בגיוס כללי ובסופו של דבר "מתקן מחשבים" בבהד 20 (בסיס ההדרכה של חיל חימוש בצריפין)

שם נתקלתי בדברים שאני לא אוהב בצבא - אטימות, ראש קן, בירוקרטיה, סגמ"ת ושאר גועל נפש. מאחר והאנשים שהצליחו היו אלו שהפעילו קשרים חברתיים כדי להצליח ואני הייתי בתקופת "הדחוי" שלי שנגררה עוד מהתיכון, לא באמת היתה התאמה. התרגזתי, התעצבנתי, ביקשתי קב"ן - והכל כדי לעבור יחידה. עשיתי קצת יותר מדי בלגן והצבא החליט שוב לשחרר אותי על פרופיל 21. שלום ולא להתראות.

אנחנו חברה מיליטריסטית מדי לטעמי, הנה ההוכחה האחרונה לכך (אני אפתח על זה שרשור נפרד בהמשך):
http://www.holesinthenet.co.il/archives/64976

והדוגמה המכעיסה ביותר מהתקופה האחרונה לכך שהחברה שלנו מיליטריסטית עד כדי טמטום חושים:
http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/405/341.html
 
עם כל הכבוד

שתי הדוגמאות האלה מעידות על הנפשות הפועלות ולא על החברה (בכל הנוגע למיליטריזם..בכל הנוגע לתודעת מתן שירות, היא מעידה!)
מול המקרה של אותה בחורה שאחרי הכל עברה על החוק (מעניין מה היה קורה לה בקנדה אם היא לא היתה פועלת "לפי הספר"), לא ראיתי דוגמאות של אלפי בני יורדים שבלי להיתמם מילאו את הטפסים הנדרשים והרי הם נכנסים ויוצאים באופן חופשי.
 

Doctor Goblin

New member
לא המקרים מעידים, תגובת הקהל מעידה

אני לא מכיר הרבה מקומות (כולל קנדה) בהם נכנסים לכלא צבאי על כך שלא מילאו טופס. מה שמגיע לה זה "נו נו נו" ואולי קנס במקרה קיצוני. כלא צבאי על טופס עבור אדם שלא חי במדינה היא לגמרי משהו שהייתי מצפה לראות בצפון קוריאה ולא במדינה שאמורה לפעול לפי הגיון מערבי.

ובמקרה החייל המתלונן - הרי לנו מקרה קלאסי של לקוח ישראלי טיפוסי מגעיל שחושב שהעולם שייך לו וכאשר הוא לא מקבל את זה הוא מקים את כל העולם נגד המסעדה תחת טיעוני "אבל אני חייל ואני מגן על הארץ ולכן כולם חייבים לי..."
והמיליטריזם במדינה הוא הסיבה לכך שהטיעון הקלוקל הזה עובד. "רק אל תפגעו בחייל, תנו לו להשמיץ, לקלל, לגרום לעוגמת נפש ללקוחות אחרים ולאנשים עובדים בזמן שהוא יוצא לבלות! רק אל תעיזו לומר מילה נגדו, כי... כי.... כל הכבוד לצה"ל!!!"

איכס.
 
גרציה, דוקטור.

אני חושבת שמי שיטיב לקרוא אותך יבין הכל למעשה.
נתת מענה לכל תהיותיי וסקרנותי.
והסיפור האישי שלך יש בו כדי להאיר מעט מאחורי הגלמר וההילה
שקל מאוד ליחס לגוף הגדול הזה שיתרונותיו (ויש כאלו רבים רבים)
הושרשו בנו מינקות.
 

seelinewoman

New member
לעניות דעתי ולמיטב זכרוני

צה"ל חגג בחדווה את שחרורי.
ספר ימים אפילו עד שקיבלתי את פקודת השחרור, או מה שזה לא יהיה.
אהבתי למרות שהיה לי מאוד קשה, משום שהפקתי משם המון המון המון לקחים לעתיד.
אני פועלת לפי חלקם ואני חייבת לומר שלשמחתי מיעטתי לחזור על טעויות.
על כך תודתי לצבא ההגנה.
התבגרתי שם כאדם וכאישה ובכלל.
אבל ירקתי דם, יזע ודמעות.
המשכתי גם שם לבחון את הנחישות שלי ואת הרצון להילחם על מה שאני מאמינה שאני יכולה לעשות.
מצד שני, כשנכשלתי באחד מתפקידיי כשילון חרוץ למדתי מזה שיעור לכל החיים וזה כבר לא קרה יותר.
למדתי את מגבלות הכוח והיומרה שלי.
בגלל זה לעולם לא אזכור זאת כתקופה שלילית בחיי.

אני בעד צבא או שירות לאומי, משום שאני חושבת שזה טראגי
שהסולידריות והיכולת לצאת מעורך ולראות גם את טובת הקהילה נכחדות.
בגלל זה המחאה החברתית, למשל, עשתה משהו שהצבא כבר לא מצליח לעשות.
בקיצור, לא אכפת לי איך תתרום לחברה, העיקר שתתרום ותבין שאתה
לא חי לבד ולא יכול לחיות כאילו רק אתה קיים על פני האדמה.
 
למעלה