חפירה
אני אתחיל בזה שמשחר נעוריי רציתי לצאת מהבית. נערה מתבגרת עם עוד 4 אחים בנים בוגרים ממני בחדר אחד, זה לא תענוג גדול במיוחד...
אבא היה צלם בלשכת הגיוס ורצה לשחרר אותי כמו ששיחרר את אחותי. לא הסכמתי בשום אופן. הייתי נחושה להתגייס ויהי מה.
צו ראשון מצא אותי כשאני מתחת למשקל המותר (39 ק"ג) בגובה 1.50. עשיתי הכל כדי להשמין. הכל.
צו שני תפס אותי כבר עם 42 ק"ג, משקל תקני. גוייסתי על אפו וחמתו של אבי ולמרות דמעותיה של אמי. אחי הגדול הביא לי טרנזיסטור קטן מתנה.
הטירונות היתה קשה מנשוא. ירדתי שוב ל-38 ק"ג. לאף אחד זה לא הזיז. רובה הצ'כי שקל יותר ממני. אני הרגשתי על סף שבירה.
לאחר הטירונות שובצתי למקהנ"ר ובהיותי קלדנית מצטיינת, העבידו אותי בפרך מהבוקר ועד שעות הלילה המאוחרות. ההורים לא היו בודקים אז כל יום איפה הילדה ומה היא עושה בצבא. אכלתי קש עד שהתמוטטתי. ביקשתי קב"ן וביקשתי להשתחרר על סעיף גב.
היה לי מפקד בדרגת אל"מ שהיה ידוע בכל המפקדה כמפקד הנוקשה ביותר וכולם פחדו ממנו פחד מוות כולל קצינים בדרגתו. לאחר שהתמוטטתי פיזית ונפשית, קצין הנדסה ראשי בכבודו ובעצמו ראיין אותי ולא הבין למה מגייסים לצבא ילדות בנות 15 שלא שוקלות אפילו 40 קילו. קצינת ח"ן סרבה לשחרר אותי בטענה שהקב"א שלי גבוה והיא רוצה לשלוח אותי לקורס קצינות. הקב"ן החליט שאני שפויה יותר ממחצית החיילים שהוא מכיר ולכן הוא לא משחרר אותי, מה גם שהוא חושב שאני אצטער על זה כל חיי. הוא הסכים להוריד לי רק את הפרופיל. קיללתי אותו ואת הצבא כולו. לא הסכמתי ללכת לקורס קצינות. בסופו של יום, לאחר שהפסקתי לאכול כי לא היה לי זמן לצאת להפסקות אוכל בגלל עומס עבודה, קצינת ח"ן החליטה להעביר אותי לרשות מפקד אחר. שם כבר היה סיפור נהדר של אהבה, התחשבות, חברות, ידידות, התחלתי לפרוח חזרה. הספקתי להתאהב לראשונה, התחלתי להיראות יפה, התבגרתי תוך שנה עד כי לא רציתי לעזוב כלל את הצבא.
אחרי המקרה שלי, החליטו לתגבר את כח האדם אצל אותו מפקד נורא ואיום והפקידות אצלו הפסיקו להתמוטט ולסבול. גם הרל"שית שלו הייתה התגלמות המכשפה הרעה.
השתחררתי מהצבא כשאני לומדת את הלקח. זה לא משנה כמה שעות אתה עובד ביום. מה שחשוב הוא, עם מי אתה עובד את כל השעות האלו. לימים, זכרתי את התקופה הזאת כתקופה הכי יפה בחיי, למעט אותם חודשים איומים שהיו תחת פיקודו של הדיקטטור הגדול. הצטערתי שלא הלכתי לקורס קצינות. הצטערתי שלא מימשתי את הפוטנציאל הגלום בי. הצטערתי שמיהרתי להרים ידיים ולוותר על משהו שרציתי לעשות בכל מאודי. הודיתי מאוד לאותו קב"ן שחצן ולאותה קצינת ח"ן אימהית על כי לא ויתרו לי ואיפשרו לי לגלות את עצמי בסביבה חדשה ועויינת.
אז תכלס, באותה תקופה הצבא יכול היה להסתדר גם בלעדיי. ימים של אופוריה אחרי מלחמת ששת הימים ולפני הדיכאון של יום כיפור. אבל, בשבילי זה היה מבחן בגרות ללא מוקדמות וללא בחינות מגן. זה היה להתעורר מחלומות הנעורים אל תוך החיים עצמם במלוא עוזם
