אין לי מה להסס בכלל...
כבר כתבתי על זה רשומה שלמה בבלוג שלי...
אני אצטט חלק ממנה
כרגיל, המופע היה טוב. אולי מפני שכבר הייתי בחמש מופעים שלו אז לא היתה את אותה התרגשות של הפעמים הקודמות. אולי מפני שלי היה קצת יותר קשה להשתחרר.
"...
מי ישמע אותי בסוף היום
מי ינחם וירגיע
רק אתה יודע
בואי תני לי יד ונלך
אל תשאלי אותי לאן
אל תשאלי אותי על אושר
אולי גם הוא יבוא, כשהוא יבוא
ירד עלינו כמו גשם
בואי נתחבק ונלך
אל תשאלי אותי מתי
אל תשאלי אותי על בית
אל תבקשי ממני זמן
זמן לא מחכה, לא עוצר, לא נשאר...נשאר"
אני לא יודעת אם זה מילות השיר שעשו לי את זה, או שסתם העובדה שבפעם הראשונה מזה המון זמן הרגשתי שלידי נוכחות אמיתית. שרואה אותי ולא תברח לשום מקום, אבל בלי שהיא הבינה כל כך מאיפה זה בא לה, חיבקתי את ש. ולא יכולתי לעזוב.
זה היה מין רגע שכזה שאו שזה קורה או שאשאר לבד לנצח.
בצורה טבעית ש. החזירה לי חיבוק. בדיוק אותו חיבוק שכתבתי עליו רשומה. אותו חיבוק מכיל, נוכח, אמיתי. שלא בורח לשום מקום.
ובפעם הראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי, בכיתי. לא סתם זלגו להן דמעות. בכיתי באמת. כפי שילדים יכולים לבכות.
בכל זאת לא רציתי שהיא תברח לי...וגם הגענו לסוף השיר...
זה סוף הציטוט.
זאת היתה תקופה ממש קשה. תקופה בה הרגשתי מאד בודדה. בתקופות כאלו, אני מסתגרת וקשה לי להיפתח לסביבה.
הביצוע של דין דין אביב בשיר "בואי...נתחבק ונלך" הצליח לשבור את החומה שבניתי סביבי. העומק של קולה, הביצוע המושלם, באווירה המחשמלת של ההופעה הכללית לא יכלו להשאיר אותי אדישה. כשהתחילה לשיר, התפרצתי בבכי - דבר שלא קרה לי מאז שאני זוכרת את עצמי, והבנתי שאני זקוקה לעזרה.
מבחינתי, זהו רגע שלא אשכח לעולם.