במקרה יצא לי לראות פעם סרט תיעודי
על אמא ששכחה את בתה ברכב. האמא הזאת באמת הייתה תמיד אמא מסורה ואחראית, שעבדה כל חייה עם ילדים. היא נסעה לעבודה אחרי לילה קשה, כשבראשה מסתובבת איזו בעיה חשובה שעליה למצוא לה פתרון, ובדרך הייתה אמורה לקחת את ילדתה לגן ביום שבדרך כלל זה היה התפקיד של האב. והיא שכחה אותה ברכב וכשנזכרה כבר היה מאוחר מדי. וראיינו אמא נוספת, אם יחידנית עם ילד חולה סרטן בבית, המטפלת במסירות בו ובכל יתר ילדיה, והיא אמרה שהיא דווקא יכולה להבין מצוין איך דבר כזה עלול לקרות. אז אני לא מנסה להצדיק או לתרץ את זה, ואני בהחלט תמיד אומרת שאדם חייב לקחת אחריות מלאה על מעשיו, אלא רק להראות שגם להורים אחראים בנסיבות מסוימות זה עלול לקרות. ואם אמצעי זהירות שבו נוקט ההורה מראש ליצר ביטחון ימנע אפילו את הסיכוי הקלוש הזה שזה יקרה לו - מה טוב. לא מבינה מה הבעיה בזה. חיי הילד חשובים מהחשבון של מה זה אומר עליי שאני משתמש באמצעי כזה. למזלי ילדיי כבר גדולים, אך אילו הייתי קוראת על הרעיון הזה כשהיו תינוקות, הייתי חושבת להשתמש בדבר כזה ולא מעניין אותי מה זה היה גורם לאחרים לחשוב עליי.
מילא טעויות בתום לב, אך כשאני רואה (ואני רואה הרבה) שהורים מסיעים את הילדים לא קשורים או לא בכיסאות בטיחות זה משהו שבאמת מרתיח, כי זו באמת כרוניקה של אסון ידוע מראש שאיו שום בעיה למנוע. בעיניי הורה כזה הוא פשוט פושע, גם אם יתמזל מזלו ולא יקרה כלום במהלך הנסיעות האלה. בכלל, מבחינתי המעשים החמורים וחסרי האחריות ביותר הם אלה שנעשים ביודעין ושניתנים בקלות למניעה עם קצת מחשבה ותכנון מראש.