קוואטרו: ארבעה כוכבים
קוואטרו, השלוחה האיטלקית מבית אביב משה, היא מסעדה עם אוכל טוב, לפעמים טוב מאד, אבל ברור שחסרה בה נשמה ובעיקר שפיץ שעושה את ההבדל בינה לבין הכוכב החמישי.
בעולם תל אביבי שבו מסעדות ותיקות ואהובות נסגרות בעצב ומתחלפות בפרוייקטים שאפתניים שנגמרים עם חור בכיס בקול ענות חלושה, קבוצת מסה, בהנהגתו של אביב משה, מגלה יציבות מעוררת הערכה ואף הערצה. מסה עדיין ממוקמת ובצדק, בקלות, בכל רשימה של עשר המסעדות המובילות בתל אביב. בימים טובים שלה האוכל בהחלט יכול להגיע לחמישייה הראשונה. ההצלחה הגדולה והמוצדקת כשלעצמה עוררה תיאבון ואי לכך נולדה לפני כשלוש שנים אחות קטנה: קוואטרו. מסעדה עם אוריינטציה איטלקית בנגיעות של אביב משה, אם תרצו, וזאת להבדיל ממסה ששואפת לצד הפרנסאווי של הים התיכון. קוואטרו גם מתיימרת להיות נגישה מעט יותר לקהל הרחב מאשר אחותה הבכירה. לרגל יומולדת לאמי היקרה,(היה כבר ב 5 ביוני. תודה מראש) ובהשראת העובדה שאורן בן אליהו, השף שמוביל בפועל את המטבח בקוואטרו, כמו גם חן לוינשטיין, מככבים בעונה השלישית של משחקי השף (ובעת כתיבת שורות אלו שניהם כבר הודחו, אבל לא לפני מספר מפגנים מרשימים), החלטנו לבדוק האם למשל הביקורת הטרייה החיובית של עומר שוברט ב"הארץ" אכן מוצדקת, או שצדק רבנו אבי אפרתי כאשר כינה את המסעדה עוד אחרי הפתיחה בקיץ 2015 "מוצר מסחרי מובהק"...
ההגעה למקום עצמו אינה משקפת שיאים של נוחות. קוואטרו ממוקמת בבניין מעל מסה. יש לחנות בחניון, לעלות במעלית, לעבור בניין, לעלות במעלית נוספת ולהיכנס. שירותי נכים מחייבים ירידת מעלית אחרת. אכן, העיר הגדולה. המקום עצמו מעוצב יפה בצבעים בהירים, אלא שמשהו בעיצוב משדר טכניות יתר. יותר מאוחר הבנתי שזה לא במקרה.
תפריט העסקית בקוואטרו כנהוג במקומותינו מתומחר לפי העיקרית (69, 79, 89, 119), כאשר יש עיקריות או ראשונות ספציפיות בתוספת מחיר. ככה, כדי להרגיש יוקרתי. באוכל אפשר למצוא את טביעת האצבע של המסעדה האם (פונדו בוואריין בלו, דוקסל פטריות) אבל רובו סוחב לכיוון האיטלקי הקליל לכאורה, מה שאומר שהארוחה הזו איננה מהעסקיות הזולות בעיר. עדיין, החלטנו לתת צ'אנס, אז קדימה.
פתחנו עם פוקאצ'ה טובה מאד (18 שקל) שהוגשה כמובן עם קונפי שום ושמן זית בלסמי בלתי נמנעים אבלח טעימים בהחלט.
ראשונות הגיעו לב חציל, פונדו גבינה, דוקסל פטריות וזרעי עגבניות, כמו גם מנת היום בהמלצת המלצרית: טרטר טונה אדומה על גספאצ'ו אפרסק. מנת לב החציל הייתה ככל הנראה הטובה בארוחה והיצירתית מכולן. כל רכיב בה בוצע במדוייק, והיא אכן עוררה זכרונות מתוקים מכמה ארוחות במסה בזכות פונדו הגבינה הכחולה ודוקסל הפטריות, שהיו טעימים כמו בכמה ארוחות אז. שביעות רצון מובהקת נרשמה ממנה. המנה האחרת צלפה קצת, טיפונת, פחות. הטונה האדומה הייתה איכותית כמתבקש ובכמות ראוייה, הטרטר עצמו היה טוב בתיבול של בצל סגול כוסברה ומעט פרי, הכל הוגש בתוך סירה של אנדיב עם טוויל פרמזן בקצח. לכאורה, יפה עד מאד, אלא שהגספאצ'ו היה קצת מתוק מדי, מה שנתן לכל המנה גוון מעט מוגזם של פירותיות. הסועדת המכובדת ממול אהבה יותר, עבדכם פחות.
עיקריות: פיצה מרגריטה גבינת פרמזן ועלי רוקט(69) ומצד שני מוסר ים, טורטליני כמהין, דוקסל פטריות ופונדו לימון (119). בחירה מכוונת בין שני אגפי התפריט, עם מנה איטלקית פשוטה בלי התחכמויות בהעדפת הסועדת, ומצד שני עוד משהו של הביוקר שמזכיר את מסעדת האם. כאן נעשו העניינים קצת יותר פשוטים ואי לכך גם קצת יותר מורכבים. פרדוקס שכזה. ראשית הפיצה: גדולה, עם בצק דק, וכל החשודים המיידים עליה: הרוטב, הגבינה ועלי הרוקט הבלתי נמנעים. הפיצה הגיעה קצת שרופה בקצוות מתנור האבן, ובסך הכל עשתה את העבודה. לא פאר היצירה ולא כישלון מוחץ. טובה בערך כמו כל פיצה בפיצרייה או מסעדת פיצות טובה (גוסטו? אמורה מיו?). לא פחות ולא הרבה יותר.
מנת הדג הייתה טובה יותר אבל עוררה השתוממות מה. הוזמן מוסר, אבל אל השולחן הגיע פילה סלמון. מצד אחד, ייתכן שזו דרכה של המסעדה להגיש ללקוח את הדג הטרי והטוב ביותר, ואם המוסר לא משהו והסלמון כן, אז יש כאן נקודות זכות בלתי מבוטלות. מצד שני, זה מחייב את הסועד המצוי לארגן מחדש את המחשבות בראש ולהתאימן למציאות חדשה. הסלמון בכל אופן, היה עשוי מושלם. לא זוכר מתי אכלתי סלמון במידת עשייה כה מדוייקת של פריכות מבחוץ ונימוחות שקופה ומתפרקת מבפנים. לי עצמי יש קילומטראז' לא מבוטל עם סלמון על מחבת בבית. בדרך כלל זה יוצא לי טוב מאד. עדיין, נעים היה לגלות שיש מישהו במטבח עם יד
טובה ומוקפדת. ואחרי הכל, סלמון הוא סלמון. הפירה שמתחתיו גם הוא טעים, וגם טורטליני הכמהין הצטיינו כשלעצמם, אבל פונדו הלימון בקושי הורגש כמו גם דוקסל הפטריות. הסך הכל יצר מנה ראוייה מאד כשלעצמה, אבל כזו שחשפה יותר טכניקה מנשמה. להבדיל מהראשונות, שחשפו מידת מה של יצירתיות מהסוג הביסטרואי, הרי החלק הנוכחי קיים בערך מה שהבטיח ולא יותר, במקרה הטוב. השירות היעיל אך הלא חייכני ולא לבבי במיוחד מסביב תרם גם הוא לתחושה שהלכה והתגברה. טכניקה יש כאן בשפע. איפה הנשמה.
הקינוחים בקוואטרו עולים 48 ש"ח. קצת התאכזבנו שקינוח "הגינה" המפורסם כבר לא בתפריט, אבל לא יכולנו לצאת בלי לדגום שניים מהם: קינוח שוקולד, שכבות בראוניז דקואז שוקולד וקרמו שוקולד, וגם קרם פטייסיר עם פירות יער. הפטיסייר ופירות היער, קינוח ששמו האיטלקי לפי התפריט פרח מזכרוני ועם המסעדה הסליחה, היה טעים מאד והזכיר במידת מה את קינוח פירות היער או התות בצנצנת ממסעדת האם. הקינוח האחר היה טוב הרבה פחות. שכבות השוקולד הוגשו כולן זו על גבי זו בכוס אחת, מה שגרם להן להיטמע זו בזו וכל המרקמים השונים הלכו לאיבוד. הטעם היה סביר, אבל זה הרגיש קצת כמו מעדן חלב שהלך לאיבוד. חבל.
400 שקל כולל שירות עלתה החוויה. לא הכי זול. אז אכלנו סך הכל טוב בקוואטרו. רוב המנות עמדו בציפיות. חלקן היו אפילו טובות מאד. אז "מוצר מסחרי מובהק" כפי שקרא לו אבי אפרתי, זה עדיין לא, אבל כן חסר שם משהו. האווירה מהוגנהת והשירות טכני מדי. לצערנו זה זולג גם לאוכל. קוואטרו באיטלקית זה ארבע. לא במקרה. הארוחה הנוכחית משולה בעיני לסופ"ש במלון ארבעה כוכבים. אתם בטח מכירים את זה. הכל טוב, סבבה, לפעמים טוב מאד, אבל מצויינות אמיתית אין.
האם שווה לחזור? אפשר לסכם את זה כך: מצד אחד, מבחינת האוכל, זו אופציה ראוייה למדי בצהריים, מצד שני, בהתחשב במחיר ובאווירה, נראה לי שכשאגיע לכאן לצהריים אעדיף, במחיר הזה, את האוכל היצירתי יותר והלבבי יותר של מסה, האחות הגדולה.