קרויצבלום - חלק ב - העלילה מסתבכת
לאחר קצת יותר משעה(!) הגיעו סוף סוף הראשונות. את ההזמנה עשינו כך שלקטנה לקחנו תפריט פיקס של שלוש מנות, כי זה הוסיף לה ראשונה וקינוח, ולנו בחרנו מנות מהתפריט הרגיל.
הראשונה של הקטנה, Tramezzini גבינת עיזים. כתבתי במיוחד איך שזה מופיע בתפריט, כי לא ברורה לי עד הסוף המנה. הטרמזיני אם הבנתי נכון אמור להיות סוג של כריך מלחם. כאן זה היה שוב סוג של מאפה, ממולא בגבינת עיזים. משהו מגולגל כזה. כנראה לא אצליח לתאר את זה עד הסוף – אבל זה היה ממש טעים, והמנה הראשונה המוצלחת מבין השלוש.
השתים שלנו: גספצ’ו, שהיה מבוצע נכון, אבל שום דבר מעבר לזה. דווקא בגספצ’ו אני אוהב שיש בו איזה ערך מוסך כל שהוא. איזה אקסטרה טעם שיקח אותו למקום קצת יותר מעניין. במיוחד למסעדה שמוגדרת כמסעדת שף. כאן הוה היה די blend. כאמור סביר, אבל ציפיתי למשהו מעבר ולא קיבלתי.
הסקאלופס, גם כאן, חומר הגלם – סבבה. התוספות – "ראגו" (כך ממש בתפריט) של מנגו-אננס-וניל - בסדר. לא משהו שבשבילו ארוץ להתלונן לחתולית אבל גם לא משהו שבשבילו אשלח מישהו למסעדה. עובר בלבד, או כמו הציון הקבוע שלי בחינוך גופני במהלך כל היסודי - “השתתף". מה שנקרא הגיע לשיעור. לא מעבר.
לעיקריות החלטנו שאנחנו מקציבים 20 דקות להגיע, אחרת אנחנו מודיעים להם שיכבו את האש או שיעבירו את השאריות לשולחן המשפחה שלהם. הם אכן הגיעו בול בתשע, עשרים דקות אחרי הראשונות.
העיקרית של הקטנה – בשר צבי, בהשראת אדלר, אבל two ways. הגיעו אכן שני סוגים של נתחים. אחד בהיר היה מעט יבש ופחות אהבתי. השני, הכהה, נתח שמנוני יותר, מוצלח הרבה יותר. וסליחה על הבורות בכל הקשור לנתחי צבי – בטיול הזה היתה הפעם ראשונה שיוצא לנו להתנסות עם בשר כזה.
העיקרית הראשונה שלנו – פילה בקר ברוטב מצומצם. הגיע נתח עגלגל שמנמן. היה מצויין, גם הנתח וגם הרוטב. אישית אני אוהב רטבים יותר מתקתקים עם פילה אבל זו בחירה של המסעדה וככזו אין לי שום תלונה. מנה שבהחלט מקבלת וי. הסטייק הוגש בליווי כמות ממש נדיבה של ירקות.
לעיקרית השניה חיכינו בכיליון עיניים. גם ככה לא היו הרבה אופציות בתפריט. סוג אחד של בשר (רק הפילה, כי הצבי, כאמור, הוא מהתפריט היומי). סוג אחד של פסטה. סוג אחד של דג. מי שלא רוצה פסטה או דג נאלץ די בהכרח לבחור את האופציה האחרונה שמופיעה שם תחת הכותרת Vegeterian Creation.
שאלנו בהתחלה את המלצר מה זה המנה הזו והוא אמר בחיוך – הפתעה. מה שנקרא מנה לא קבועה. השף נכנס לאיזה מוזה יצירתית ויוצר לך יצירת פרי סטייל מגניבה שאין איש יודע מה יהיה טיבה. כיוון שהפתעות אנחנו מאד אוהבים אמרנו יאללא. שיפתיע אותנו.
בשעה שהמנות התבוששו היה לנו הרבה זמן לדמיין מה זה יכול להיות. אולי מאפה כלשהו. אולי תבשיל קדירה. יש הרבה קריאיישן שאפשר לעשות עם ירקות. הגיעה המנה. אכן הרבה ירקות היו בה, בדומה לירקות שהיו עם הפילה. ובאמצע. גוש גדול שאמור להיות הקריאיישן. רגע… בוא נבדוק מה זה… לא. אין מצב. דווקא יש. זה פאקינג, אבל ממש ממש פאקינג – חביתה!!!
לרגע לא ידענו אם לצחוק או לבכות. אחרי שבועיים חופש של השף שהוא אמור להגיע עם המצברים הכי מלאים והמוזה הכי בועטת וזה הקריאיישן שהוא מוציא תחת ידיו? חביתה? בין הדברים היחידים שאני מסוגל להכין? או שזה הילדים של הצוות שבדיוק התגלגלו במסעדה והזכירו לו את ארוחת הבוקר שהוא צריך להכין להם מחר?
כשהמלצר הגיע לקחת את המנה אמרנו לו שהתאכזבנו לקבל חביתה בתור ההפתעה הצמחונית. המלצר שכמו סוכן מכירות מיומן יש לו כנראה תשובה לכל דבר אמר בפדגוגיות: אבל דווקא מאד מקובל להגיש חביתה בתור מנה עיקרית אצלנו באיזור.
אז רבאק, אם זה מאד מקובל – מה ההפתעה הגדולה בזה? ואם לשף אין כח או מוזה לאלתר – שימחק את המנה מהתפריט של אותו ערב. לקבל את הבייסיק של הבייסיק של ארוחת הבוקר של הארץ, החביתה החבוטה שצריך לחפש בנרות בארץ בית קפה או צימר שלא מציע אותה לארוחת הבוקר, בתור איזה יצירה נעלה – הרגיש לי שאם ראש ממשלת יפן באמת נעלב מהנעל של שגב – זו כנראה היתה התחושה שלו.
היינו מסיימים כבר באותו רגע, מה גם שבאמת כבר היה מאוחר, אבל רגע רגע. טמנו לעצמנו מוקש: הזמנו לקטנה תפריט פיקס שכולל גם קינוח. להסתכן שהוא יגיע בעוד חמש שעות או לקחת? החלטנו להסתכן. מקסימום תמיד אפשר לבקש חשבון וללכת. הבחירה היתה בין פלטת גבינות לקרם ברולה. הקטנה מאד אוהבת גבינות מיושנות אבל לא בתור קינוח, כך שהאופציה היחידה הוא הברולה.
הקטנה לא זכרה מה זה ברולה. אנחנו מנסים להזכיר לה שהיא כבר אכלה את זה והנה מגיעה המנה. אני מראה לה איך שוברים את הסוכר. לוקח ביס – והלב צונח. אויה. מרקם נוזלי. חמים. עם טעם גבינתי חמצמץ. אני אומר לה אל תאכלי את זה. זה גם לא קרם ברולה וגם לא טעים. עם ילדים חייבים להזהר. אתה נותן לה לאכול דבר כזה ולעד יתקבע לה המיצג הזה בתור קרם ברולה והיא לא תסכים לנסות שוב. אחרי משא ומתן קשוח והבטחות לפיצוי ביום שלמחרת היא הסכימה לוותר.
שאלנו את המלצר תגיד, ככה זה אמור להיות? נוזלי וחם. התשובה של החוכמולוג – כן, ככה אנחנו מכינים את זה. לא להאמין. שעה נסיעה מצרפת - וככה הם עושים את זה. צר לי לצטט את מנו פיידל, אבל ברולה זה ברולה. וזה – לא ברולה. אפשר לקחת ברולה ולהוסיף לו טעם. אפשר להזליף משהו מלמעלה. אפשר בקטנה לעשות קריאיישן. עם המרקם – אי אפשר לשחק, כי זה הופך את זה למרק, לא לברולה. והאמת שדי עצבן שאחרי כל הערב ההזוי הזה כבוד המלצר לא יכל להגיד ואללא, לא הצליח לנו. אני כבר לא מדבר על זיכוי. אבל לפחות להתייחס בכבוד לסועדים שכבר אכלנו ברולה או שנים בחיים שלהם.
זו היתה ללא ספק הארוחה המאכזבת ביותר שאכלתי כבר הרבה זמן, למרות שחלק מהמנות הוכיח חד משמעית שהם יכולים להוציא תחת ידיהם ארוחה מעולה. הפתיח. הראשונה של הקטנה. הפילה בקר. שלושתם היו מופתיים. גם הירקות שהוגשו עם העיקריות היו סבבה. אפילו הגספצ’ו והסקאלופס היו עוברים. במקרה הרגיל הייתי גם סולח על ברולה שנדפק.
מה שבעיקר פסל את הארוחה הזו מבחינתי היה הזלזול הבלתי נתפס בסועדים, שאפילו לא הגיעו אליכם סתם מהרחוב אלא הזמינו במיוחד מקום במסעדה שלכם. זלזול שהתבטא הן באוירה בתוך המסעדה, שעם כל הכבוד לארוחת משפחה שלכם – או שתעשו אותה לפני שבאים אורחים או שתדאגו שהאורחים שלכם לא יסבלו ממנה, או לפחות – מילה של התייחסות מצידכם. והיינו הרבה מעבר לסבלניים.
זה ממשיך בהתעלמות מוחלטת בזמן שמנות מתעכבות למשך זמן לא סביר לחלוטין מבלי לתת כל הסבר או התנצלות. וכשכבר המלצר כן נותן התייחסות למשהו – הוא מוציא מהפה בעיקר התחכמויות לא ברורות שמתאימות למסעדה סוג ז’ באיזה חור בגליל ולא למסעדה שנחשבת לאחת הטובות בפרייבורג. ועל חביתה כסוג של קריאיישן זה באמת אחת הבדיחות היותר עצובות שנתקלתי בהם אי פעם.
אם להיות חסיד אומות מישליין – אז אולי החזרה מהחופש גרמה לכך שהם עדין לא הספיקו להתארגן. יכול גם להיות שהחופשה לא היתה באמת חופשה אלא החלפת בעלים של המסעדה, ואם כן אז ממש חבל. אין לי מושג. אני גם לא מבקר מסעדות מקצועי והייתי שם רק פעם אחת. אני יכול רק לכתוב את החוויה שהיתה לנו, ולסכם בכך שעל סמך מה שחוויתי, בנוסף לעובדה שהמסעדה לא זולה (140 עלה לנו כולל יין), אם יזדמן לי לבקר עוד פעם בפרייבורג אני לחלוטין לא מתכוון לתת להם צ’אנס נוסף.
מכאן והלאה שכל אחד יעשה את החושבים שלו. אני לא היחיד שכתב על המסעדה ברשת. בטריפ אדבייזר (מקום 5 מתוך 400) כתבו עליה למעלה מ-200 איש. אז שכל אחד יבחר למה להתייחס או לא. מבחינתי – הספיקה פעם בלתי נסבלת אחת.