דיון בשאלת היחס בין תורה שבכתב ותורה שבעל פה
מה שאומר ליבוביץ על תורה שבעל פה שהיא זו שקבעה שהתורה שבכתב היא התורה שבכתב נכון, אבל רק באופן חלקי. התורה שבכתב והתורה שבעל פה מנהלות יחסים של ריקוד ביניהם, ותלויים האחד בשני. חלק בלתי נפרד מההלכה כן תולה את דבריו בפסוקים שבתורה שכתב; לא כל מה שחפצים חכמי התורה שבעל פה לעשות – הוא נכון במישור האונטולוגי. הדברים שכתב ליבוביץ, כדרכו, חתוכים מידי, והוא מתעלם מאותו ריקוד מיוחד. בקיצור כתבתי על כך את המאמר הבא (ב"רציתי לשאול" שלי):
תוכן השאלה:
שלום לכבוד הרב שרלו שליט"א
אני לומד באחת מישיבות ה"קו". היה לנו עונג שבת עם הר"מ שלנו והוא יצא בהתקפה חריפה עליך. הוא אמר שיש כאלה שמרוממים את העם אל התורה ויש כאלה שמורידים את התורה אל העם והדרך צריכה להיות "ומקרבן לתורה" ולא "ומקרב את התורה אליהם".
אני קראתי את מה שכתבת על איך עושים מחלוקת וזה בעיקר את הצורך קודם כל לדייק את העמדה של הצד השני ורציתי לדעת האם כבוד הרב באמת חושב שצריך לכופף את התורה אל העם, ואם זה באמת נכון אז למה הרב חושב ככה והאם זה לא משפיל את התורה כמו שאמר הר"מ שלנו.
סליחה על השאלה ותודה אם תענה
תוכן התשובה:
שלום וברכה
ראשית אומר, שאני חושב שאתה הולך בדרך נכונה מאוד. החובה לדייק את עמדת הצד השני קודם שחולקים עליו היא מהותה של מחלוקת לשם שמיים, שאם לא כן, ואם מנהלים מחלוקת על עמדות שלא קיימות – מדובר בדבר שאין לו טעם זולת רוע וקרע ושאיפת כוח. כך אני מבין את תחילת סוגיות רבות בש"ס, כאשר הגמרא כותבת "מאי קסבר ? אילימא...", שזה נוסח שהוא למעשה דיוק העמדה, ויש כמובן עוד הרבה לשונות בגמרא המנסות קודם כל לדייק את הדעה, ולבחון לאור איזו שיטה היא הולכת. אדגיש את מה שהדגשתי גם בדבריי המקוריים שהדבר אינו מונע אפשרות מחלוקת, ומותר לאדם (ואולי חובה מוטלת עליו) לחלוק בכל כוחו ובכל מאודו על עמדות שהוא סובר שהן אינן נכונות. כל זה, אך ורק אחרי תהליך הדיוק.
נראה לי כי הדימוי של התעלות אל התורה או כיפוף התורה אלינו הוא מקור הבעיה בדיון הזה. בחירת הדימוי עצמו, של כיפוף והתרוממות מכניס למלכודת מחשבתית ולקיבעון, ובשל כך בו עצמו טמונה הבעיה. ומדוע ? שכן "הינעלות" על הדימוי הזה אינה יכולה להיות נכונה, שכן יש אין ספור מקורות שניתן להביא לשני הצדדים. מחד גיסא, כל התורה כולה מעלה אותנו מהמקום שאנו נמצאים בו, ומקרבת אותנו אל דבר ד´. שבת – מוציאה אותנו מיום חול ומקרבת אותנו לקב"ה; צניעות - מוציאה אותנו מהמקום המושחת שאנו עלולים להיות בו ומרוממת אותנו לקדושה ולטהרה, וכן הלאה. למעשה, כל המצוות כולן, ובעיקר השמעיות שבהן, מרוממות אותנו ומקרבות אותנו לריבונו של עולם.
מאידך גיסא, אין תחום אחד בהלכה בו אין "התכופפות" של התורה אלינו. בראש ובראשונה, עצם העובדה שהתורה כתובה בשפה שלנו ופונה אלינו; דרך המצוות הממוקדות של "התכופפות" כגון אשת יפת תואר ומינוי מלך (לדעת תנאים, אמוראים וראשונים רבים); אין ספור סוגיות בש"ס (ראה את הפתיחה של מסכת סנהדרין, המורידה את הצורך בשלושה דיינים מומחים מדאורייתא לרמה נמוכה יותר, בשל חולשות בני אדם "כדי שלא תינעל דלת בפני לווין"; ראה את התוס´ הראשון בש"ס המלמד על הפער שיש בין הלכות קריאת שמע שבמשנה ובין המציאות בצפון אירופה, והצורך לגשר על כך; ראה את כל פסיקות רבינו תם בנושא גויים; ראה את הסוגיה בנושא "לעשות נחת רוח לנשים" ועוד ועוד), ואין ספור פסיקות בספרות השו"ת. אני מבקש להדגיש כי הדוגמאות שנתתי אינן בודדות, ואין אני נוקט בשיטת דיון המוציאה את ה"צימוקים" ומביאה ראיה מכאן וראיה מכאן, בעוד שרוב מוחלט של המקורות הוא הפוך. טענתי היא שהדוגמאות האלה אינן יוצאות מן הכלל. ניתן לומר שאם ננעלים על הדימוי של התכופפות ההלכה – אין ולו סוגיה אחת בש"ס שאין בה "התכופפות" של ההלכה לעובדה שאנחנו בני אדם, מהלכות קריאת שמע ועד הלכות עיגון, ומהיחס לגויים ועד לדיני כלאיים. כל זה, רק אם ננעלים על הדימוי הלא-טוב הזה.
לא זו בלבד, אלא שגם אם ננעלים עליו ומתקבעים בו – מובן מאליו כי בכל הסוגיות המטרה של ההלכה ושל הפוסקים אינה לעשות את החיים קלים יותר, אלא להעלות את הציבור, בדרך זו של התכופפות, למקום הרבה יותר גבוה. לפיכך, אם מבקשים להתקבע בדיון – זו בהחלט עמדתי, וראת את אחד המאמרים שלי על כך כאן:
http://www.ypt.co.il/show.asp?id=19873
לפיכך, אני חושב שטוב יותר להשתמש בדימוי של חז"ל, ביחס לשני הטפחים באמצע. אני שולח לך קטע קטן מתוך עלון של הישיבה בו כתבתי על הנושא:
ושני טפחים באמצע
ר´ שמואל בר נחמן בשם ר´ יונתן,
הלוחות היו אורכן ששה טפחים ורחבן שלשה,
והיה משה תפיש בטפחיים והקב"ה בטפחיים וטפחיים ריוח באמצע (ירושלמי).
האירוע ההיסטורי של מתן תורה לא בשעתו בלבד התקיים, אלא שהוא מתקיים בכל התרחשות של תלמוד תורה. שני הטפחים למעלה הם התורה שאנו לומדים, והיא כמובן כוללת היום לא את התורה שבכתב בלבד, אלא את מה שהצטבר במשך הדורות והפך לחלק מההתגלות הא-לוהית. שני הטפחים שלמטה הם אנחנו עצמנו. אנחנו באים ללימוד עם מי שאנחנו: המקום שליבנו חפץ ללמוד תורה; ההתרחשויות הנפשיות שבנו; העולם המוסרי שלנו; התרבות בה אנו חיים; החינוך שזכינו בו יחד עם שורש נשמתנו – כל אלה באים לבית המדרש. החידוש הגדול שיש בקריאתו הוא שלא נצטווינו לבטל ולאיין את מי שאנחנו. שני הטפחים ביד משה רבינו לא התאדו עם מתן תורה. להפך, ריקוד תלמוד התורה מתנהל בשני הטפחים שבאמצע, במפגש שבין א-לוהים ואדם, ובין לומד התורה לתורה עצמה.
לאמור: זה הדימוי שנראה לי נכון הרבה יותר, והוא מבוסס על עולמם של חז"ל לאור דברי המהר"ל מפראג על הגמרא הזו (בהסברו השני). התורה מתחוללת בשני הטפחים שבאמצע. ריבונו של עולם ואנחנו לא מופיעים בשני הטפחים שבאמצע בצורה שווה חס ושלום. הוא מלמעלה, אנחנו מלמטה. אסור לטשטש את ההבדל הזה לרגע. גם בריקוד יש מוביל ויש מובל. ואף על פי כן, אנחנו מביאים את עצמנו למפגש, ופוגשים שם את התורה האלוקית העליונה, וההלכה מתרחשת בשני הטפחים שבאמצע. נראה לי כי אם תאמץ את הראייה הזו – תוכל למצוא יתר ברכה בדיון של יחסי הקב"ה ועם ישראל, תורה ומציאות, ואז להבין לעומק את התפיסה הרוחנית שאני בא מכוחה. מכאן ואילך, הרשות לחלוק בוודאי קיימת.
כל טוב ויישר כוח
התשובה התקבלה מהרב יובל שרלו
בתאריך א תמוז תשע"ג
אם תשים לב, למעשה אני לא מקבל לא את מה שכתבת אתה ולא את מה שכתב ליבוביץ, אלא את אידיאת הריקוד.