הרב שרלו שלום.
ליבוביץ כותב באחד המאמרים שלו: "אלוהיו של הרמב"ם הוא-הוא "אלהי אברהם יצחק ויעקב ולא אלהי הפילוסופים" (פסקל), אבל גם לא אלהי הדתיות הפולקלוריסטית, העושה את אלהים פונקציונר של החברה האנושית הממלא בשבילה תפקידים של שר-הבריאות, שר-המשפטים, שר-המשטרה, שר-הסעד, ושר-הכלכלה. רק למען האל שהוא "מצוי אמת" ואינו ספק צרכיו של האדם"
ובמאמר
על התפילה הוא אומר, להלן קטעים נבחרים:
"את ההבדל העמוק שבין שתי המשמעויות הללו של "תפלה" ניסח התנא - שהתנגד, כנראה, לסידור שלנו – שאמר: "אל תעש תפלתך קבע אלא רחמים ותחנונים לפני המקום". אולם לא דעה זו אלא המנוגדת לה ניצחה ביהדות ונקבעה בהלכה."
"מוסכם ומקובל. מי שאינו עובד אליל אלא את מי שאמר והיה העולם, את מי שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף – לא יעלה על דעתו שהוא יכול לומר את שבחי אדוניו או שהוא צריך למסור לו אינפורמציה על צרכיו; ואין צריך לומר – שלא יתכוון להשפיע, כביכול, על ה', רעיון אשר רק תמימות בעליו מצילה אותו מלהיות חירוף וגידוף."
"כיוצא בזה, יש טעם לפגם בכל מיני "תפלות לעת-מצוא", המחוברות עפ"י הזמנה, כדי לשית הילה דתית לאינטרסים או לצרכים אנושיים, אישיים או קיבוציים. "תפלה לשלום המדינה", "תפלה לצנחנים", "תפלה ליורדי צוללות" וכו' – כל זה מגוחך ותפל, ספק בימוי "דתי-לאומי", ספק פורקן לפחדים אשר אין כל הצדקה לערבב בהם מומנט דתי. נוהג העולם, שהוטבע בו ע"י בוראו, הוא שאם הבחורות הממונות על קיפול המיצנחים תעשינה את מלאכתן באמונה, ואם הצנחן ימלא בהקפדה ובכשרון אחר ההוראות – ירד בשלום, ואם אין – לא תועיל לו התפילה המיוחדת: "איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו". מי שאינו תופס ש"עולם (עולמו של הקב"ה) כמנהגו (המנהג שטבע בו בוראו) נוהג", ושאין משמעות התפלה הדרישה האוילית והמחוצפת שישנה הקב"ה ממנהגו של עולמו לטובת המתפלל, אלא היא ההדבקות בה' ע"י עבודתו ללא כל קשר למתרחש במציאות הטבעית – לא התפלל מימיו תפילה של מאמין בה' אלא של סוגד לאלילו; "
לעומת זאת אומר הנביא ירמיה: כֹּה אָמַר יְהוָה, אָרוּר הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בָּאָדָם, וְשָׂם בָּשָׂר, זְרֹעוֹ; וּמִן-יְהוָה, יָסוּר לִבּוֹ. ו וְהָיָה כְּעַרְעָר בָּעֲרָבָה, וְלֹא יִרְאֶה כִּי-יָבוֹא טוֹב; וְשָׁכַן חֲרֵרִים בַּמִּדְבָּר, אֶרֶץ מְלֵחָה וְלֹא תֵשֵׁב.
{ס} ז בָּרוּךְ הַגֶּבֶר, אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהוָה; וְהָיָה יְהוָה, מִבְטַחוֹ. ח וְהָיָה כְּעֵץ שָׁתוּל עַל-מַיִם, וְעַל-יוּבַל יְשַׁלַּח שָׁרָשָׁיו, וְלֹא ירא (יִרְאֶה) כִּי-יָבֹא חֹם, וְהָיָה עָלֵהוּ רַעֲנָן; וּבִשְׁנַת בַּצֹּרֶת לֹא יִדְאָג, וְלֹא יָמִישׁ מֵעֲשׂוֹת פֶּרִי. ט עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל, וְאָנֻשׁ הוּא; מִי, יֵדָעֶנּוּ. י אֲנִי יְהוָה חֹקֵר לֵב, בֹּחֵן כְּלָיוֹת: וְלָתֵת לְאִישׁ כִּדְרָכָו, כִּפְרִי מַעֲלָלָיו. יא קֹרֵא דָגַר וְלֹא יָלָד, עֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְמִשְׁפָּט; בַּחֲצִי יָמָו יַעַזְבֶנּוּ, וּבְאַחֲרִיתוֹ יִהְיֶה נָבָל. יב כִּסֵּא כָבוֹד, מָרוֹם מֵרִאשׁוֹן--מְקוֹם, מִקְדָּשֵׁנוּ. יג מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל יְהוָה, כָּל-עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ; יסורי (וְסוּרַי) בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם-חַיִּים אֶת-יְהוָה.
יד רְפָאֵנִי יְהוָה וְאֵרָפֵא, הוֹשִׁיעֵנִי וְאִוָּשֵׁעָה: כִּי תְהִלָּתִי, אָתָּה.
האם להשקפה הזאת של ליבוביץ שמציג אותה כהשקפה יותר מהודרת, יש מקור או אחיזה בדברי חז"ל,
או שמא אינה מקובלת?
ותודה מראש על תשובתך :
דוד.
