הודעות שונות

[שמחה37]

אני לא נותנת לעצמי מתנות עם התניה

בקיץ הזה נתתי לעצמי מתנה טיול ג'יפים לפורטוגל עם חברת מגמה צ'לנג

בא לי מתפנקת

המתנות שלי לא קשורות ליעד המשקלי שלי

שמחה

 

[almog2020]

לא כזה משוגע אבל

אני החלטתי לגשת לכל פארק שעשועים קיים ולעלות על כל המתקנים.... כי בתור שמנה אני תמיד מרגישה חוסר נוחות לעלות על המתקנים המשוגעים באמת בהם מתהפכים ודברים מהסוג הזה, גם כי מאוד צפוף בהם. בשביל רזים זה דבר מובן מאליו !!!

 

[טליוגם]

חחחח זה מה שעשיתי!!!

פשוט הלכתי ועליתי על כל המגלשות!!!!! והתנדנדתי בלי לפחד שהמוט יעקר

 

[almog2020]

חחח רק שמנים/לשעבר יבינו

עזבי להתנדנד זה עוד נורמלי לפחד !! גם במתקנים הפשוטים כמו רכבת שדים תמיד היה לי את הפחד לא להצליח להכנס לתא שיושבים בו שכל התור מסתכל עלייך !!!

 

[קפה על הבקר]

איזה כיף ושחרור..

 

[אופירA]

אני חושבת שלא יכול להיות לי דבר כזה

יש כל כך הרבה שמחה וסיפוק במקום הזה, שאין שום צורך בעוד מתנה.
המתנה הכי גדולה כבר נמצאת בכל ההווייה - הצלחתי. הקב"ה רצה את מה שביקשתי ונתן לי כוח.

לא הגעתי למשקל היעד, אני לא בטוחה שהוא קיים. המציאות משנה אותו כל הזמן. כשהייתי 70 קילו חשבתי שאני רוצה 64, 65, כי זה BMI25.
עכשיו אני רואה שאני רוצה להיות ב-70 ולהישאר שם, להחזיק מעמד. זו משאת הנפש, היעד.
כי לא הצלחתי להישאר שם בקביעות, למרות שהגעתי לשם פעמיים מאז הניתוח. אז להצליח שוב זו המטרה כרגע.

אחת המתנות הכי יפות שקיבלתי, זה כאשר הבמבה נוספה בשנה האחרונה לרשימת המאכלים שאני לא מעוניינת בהם ולא "מתלכלכת" עליהם. ברשימה כבר היו מזמן: בורקס, עוגות קצפת, בקלאוות, כל המטוגנים למיניהם, פיצה, שוקולד/גלידה שמנים במיוחד (שאנשים נורא אוהבים בד"כ), בשר שמן ועוד המון דברים כאלה.

ולעומת זאת, הדברים שאני כן מתלכלכת עליהם, לא מתחילים לפחות בכמותם, למרות שהתקדמתי כל כך. השוקולד העדין, עוגיות פריכות, גלידות עדינות. ההתקפים הם של טירוף, קריזים של התמכרות בכל ניסיון להימנע, אין מעצורים כלל.
אני ממשיכה להילחם עליהם ללא שום הצלחה.
אז כשאתה מקבל מתנה של היעלמות חסרת פשר של התאווה למשהו שלא התגברת עליו קודם למרות מאמצים - יש משהו שיכול להיות שווה יותר מזה?

 

[אופירA]

איזה נושא מעולה. חבל שאין לי זמן

יש לי המון נושאים ומחשבות כאלה, שהייתי יכולה לעורר. אבל לא לי ולא לאנשים יש זמן כל כך.
אבל מידי פעם - זה בהחלט כדאי.

טבעו של אדם בוגר, שהוא מרגיש רגשות סותרים - מצד אחד שמחה, מצד שני עצב.
בעולם הזה הוא לא יכול לתפוס את החבל בשתי קצותיו. הוא צריך להחליט איזה צד הוא תופס, ואיזה צד הוא עוזב.
היא גם רוצה להחליף דירה, אבל גם לא לוותר על הישנה. זו סתירה, אמביוולנטיות, אבל אנושית מאוד.
החדש הלא מוכר רצוי ומבוקש, אבל גם מפחיד בזרותו.

ומה נגיד על בת שיושבת בבית הוריה עם אחיה, ויום יום הולכת לבית הספר, במשך שנים רבות, ואז, ביום אחד, היא צריכה לעשות משהו שרצתה מאוד והתכוננה מאוד מאוד אליו - ללכת לישון בבית שהיא לא מכירה עם גבר שהיא לא מכירה איך ישנים איתו. אתמול ישנה בבית, שמעה את האחיות שלה ישנות קרוב אליה. עכשיו משהו אחר לגמרי, שהיא מאוד מאוד מאוד רצתה, ומאוד למדה והבינה את משמעותו החשובה, אבל גם מאוד מאוד מאוד זר ומוזר.

לכן טוב שהשכל בא לעזרת הרגשות ההמומים, ומדבר אליהם בקול של אמא לילד, אומר להם: זה חדש, לכן מוזר. עוד תתרגלי. ברור שזה הכי טוב, גם אם זה לא בטוח מרגיש כך.
ידיעה מראש דרך השכל עוזרת לרגשות להתגבר. דיבור עצמי שבא מהידיעה עוזר לרגשות להתרגל.
ומן הסתם שגם החיבוק מאוד עוזר. אנשים וותיקים ב"בית" החדש שלך שלא מרגיש לך כמו הבית שלך, מבטיחים לך שטוב בבית הזה מאוד מאוד.

 

[אופירA]

"זה לא הבית שלי" מפן מאוד מאוד אישי

לאחרונה קרו לי הרבה דברים שהחזירו אותי למשפחה שלי, ולמקומות שכבר שכחתי איך הם נראים, שעשו לי פעם רע מאוד, ועדיין עושים לי רע מאוד.
בהתחלה אמא שלי הועברה לבית אבות סיעודי. אח"כ הבן שלי התחתן. אח"כ אבא שלי עזב את דירתו, וכל צעירי המשפחה רוקנו אותה מתכולתה ישר למזבלה, והבן שלי לקח אחריות על השכרתה באופן היעיל והרווחי ביותר. אח"כ אמא שלי מתה ועשינו הלווייה ושבעה ושלושים - והכל ביחד, עם המשפחה!
ועכשיו יש בר מצוה לבן הקטן של אחותי, שנחוג במספר אירועים, בערך ברזולוציה של החתונה של צ'רלס ודיאנה באנגליה...

כך שיש לי המון מפגשים ואינטרקציות עם אנשים שכבר המון זמן לא הייתי איתם בקשר, או שאני בקושי מכירה בכלל (הבעל של אחותי, והילדים שלו). ואלו אנשים שהתקשורת איתם זה משהו לא ברור ולא צפוי. משהו מהסוג השלישי. ואני בכלל לא מבינה את השפה שהם מדברים, ולא לוקחת את התפקידים שהם נותנים לי...

ניתקתי את הקשר עם המשפחה המורחבת והקרובה כבר לפני עשרות שנים, בגלל שלא הסכמתי לקחת את התפקיד שנתנו לי קודם לכן, של הכבשה השחורה במשפחה, הבעייתית של הבית, זו שבגללה יש צרות. היתה לי בעיה חברתית גדולה, והתמודדתי עם הכל לגמרי לבד, כי זה היה הכי יעיל...
מאוד מאוד קשה לחיות לבד בלי משפחה, וגובה מחירים של בריאות ואושר. אבל היה לי כדאי, כי לחיות עם המשפחה כמו קודם היה גיהנום.

הבית שלי מעולם לא היה הבית שלי.
הוא היה מקום הזוי ומוזר, שמעולם לא הרגשתי בו בטוח. מעולם לא הייתי מובנת ע"י בני המשפחה, ולא היה לי מענה לשאלות החיים שלי.
כל מקום אחר היה יותר בטוח, לכן תמיד ברחתי לכל אשר נשאוני רגליי.

לא פחדתי להתחתן כי יותר גרוע לא יכול להיות. קיבלתי בן יקר ואת מתנת ההורות, קיבלתי כמה חוויות חיוביות מהמשפחה של בעלי, רכשתי נכסים ועיסוק, ואפילו יצרתי קשרים חברתיים נורמטיביים.
אבל עדיין לא מצאתי את הבית שלי. הייתי ונשארתי הומלס לפני החתונה, אחרי החתונה, וגם אחרי הגירושים. אפילו כשמצאתי את אלוקים לקח לי המון שנים עד שהוא הפך לי למקום בטוח ומבטיח.

וכך קניתי המון נכסים רוחניים וחברתיים, הקמתי המון קירות וקומות ל"אני" שלי. במחירים מאוד גבוהים, כי אלו דברים מאוד יקרים...
עם ההורים הסכמתי להיות בקשר רק לפי התנאים שלי, אבל הם לא הסכימו. רק אחותי הסכימה, והיינו בקשר סביר, דליל, לא חם ומבין, אבל גם לא בעייתי.
עם השנים התהוותה המשפחה הפרטית שלי, הקרובה לי מאוד - הבן שלי, אשתו, הבנים הבוגרים של אחותי והחברות שלהם. למדתי להשקיע המון באנשים שיקרים ללבי, והם החזירו לי קירבה והבנה, השקעה ואהבה.
הסביבה החברתית שלי התעצמה לבלי היכר, ונהייתה לי תמיכה אדירה. אני מוקפת בים של אהבה והערכה, המון עשייה למעני ולמען הזולת, ותקשורת בשפות מוכרות בהחלט.
בהמון דברים בהחלט כבר הייתי בבית שלי, עם נעלי בית.

ואז הייתי צריכה לפגוש את המשפחה, את ההורים, לתקשר בשפה הלא מובנת, לעמוד שוב בפני התפקיד הישן שלא הסכמתי לקבל אותו.
ושוב הגעתי לבית שמעולם לא היה הבית שלי, המפחיד ההוא. חזרתי לפחדים ולבריחות ולמחסומים ולהגנות, ובעיקר לכעסים ולאי ההבנות.
היה כל כך עצוב לפגוש את זה מחדש. ההורים כעסו עלי בגלל הבעיות הרגשיות שלהם... המנטליות המשפחתית והתקשורת ההזויה בטיפול בענייני הבריאות והנכסים הטריפה את דעתי, אחותי ובעלה לא הצליחו להבין בשום אופן שאם אני יושבת בביתם שבעה, אז האוכל חייב להיות לפחות בכשרות רבנות, ואם הוא לא צריך ליידע אותי מראש שאין לי מה לאכול... וקרובי המשפחה המורחבת שקדו לפגוע ברגשותי בחוסר טקט משווע ובחוצפה, כאילו איננו נפגשים רק לכמה דקות מיוחדות פעם 30 שנה - חתונה, שבעה...

אבל עם הזמן למדתי ללבן גם מזה לבנים ולבנות חלקים חדשים לבית שלי .
לוותר גם כאן על מה שאפשר מהכעסים, ולהגיש אהבה ואחריות. להסכים גם לכעוס ולהיפגע ולבטא רגשות. לקבל ולהבין. להיות שוב ושוב אני.
הם לעולם לא יהיו הבית שלי. אבל לאט לאט ובשקט הולך ונבנה הבית החדש שלי, זה שמתחיל ממני, מההומלסיות שלי, קרובי המשפחה הצעירים הם המשפחה שלי, מהיוזמות והנתינות שלי, שמקרבות לבבות, מהשפה שאני מלמדת את סביבתי לדבר בה, כי היא מובנת לכולם.

יכולתי להאריך עוד ועוד, כמו תמיד...

 

[מרים 882]

אופירה

 

[איילה סליי]

 

[קוביd1]

וווווואווו

 

[קפה על הבקר]

אנחנו לוקחים את הבית איתנו כמו צב.

את לא מסתירה כלום.כ"כ שקופה..

 

[אופירA]

גם קצב ההתפתחות הנפשית בצעדי צב

מי שהאני שלו לא נבנה בגיל צעיר, כשהוא נשען באופן בטוח על זוג הורים יציבים, צריך לבנות אותו בגילאים הבוגרים, לבד עם עצמו.
התוצאה בהתאם - הקצב כמו של צב.

אלא מה, עדיף צב הולך קדימה, מאשר צב מת שלא זז בכלל (או הולך אחורה...).
חוץ מזה, צב גם יכול להשיג ארנבת בתחרות ריצה. תלוי בנתונים.
והכי חשוב - כתמי האור של הכוכבים על שמלת השבת של חנה'לה הרבה יותר מאירים ובוהקים מאשר השמלה הצחה לפני שהתלכלכה.

 

[קפה על הבקר]

חוץ מזה עשית הרבה דרך.

 

[אלישבע24]

אופירה,את כל כך מקסימה,שתדעי הרבה אושר!

 

[tzfat]

סוגי ניתוחים ומשקל

אני מסכימה בדיעה שיותר ממליצים על ניתוח מסוים לפי משקל וBMI אבל גם תלוי לאיזה מנתח.
לפי קריאתי דר׳ אביוני מבצע רק טבעת כך שאם בן-אדם סגור על טבעת-לך אליו.
אבל אם בן-אדם לא בטוח איזה ניתוח מתאים לו או שעבר בעבר ניתוח ו״חייב״ ניתוח חוזר אז עליו להתייעץ עם מנתח שמבצע יותר מאותו ניתוח שהוא כבר עבר.
באר״הב עם BMI 50 או למעלה ממליצים יותר על מעקף תריסריון.
מקימי מצפת

 

[קפה על הבקר]

מקימי אהלן,

אם אני זוכרת נכון,את ירדת סכום לא קטן ועשית גם ניתוח פלסטי
אני צודקת?אשמח להכיר אותך ולשמוע פרטים.

 

[אופירA]

כעיקרון זה נכון

כי בניתוחי שרוול ומעקף הסטטיסטיקה מלמדת שיורדים יותר מהר ויותר הרבה במשקל, וזה חשוב למי שה-BMI שלו גבוה באופן מיוחד.
אבל כל מקרה לגופו, וההמלצות תלויות בעוד גורמים.
יש אנשים של 200 קילו שהעדיפו טבעת.

בכל אופן, היום השאלה בכלל לא רלוונטית.
היום אין כמעט רופא ומרכז בריאטרי שממליץ על טבעת פרט לד"ר אבינוח, שעושה בעיקר ניתוח טבעת (ואולי גם רופאי "אסף הרופא". אינני מעודכנת לגבי הגישה שלהם היום, אבל לפני 3 שנים זו היתה עמדתם הנחרצת - לא עושים שום ניתוח מלבד טבעת).
היום הרופאים עברו להמליץ על שרוול, ולטעון שניתוח הטבעת נכשל ואינו ניתוח טוב.

נו, שוין.
הרקדן לא יודע לרקוד (ובעיקר לא יודע שהוא לא יודע לרקוד), אז הוא חושב שהרצפה עקומה.
וגם לא משתלם כל כך לרפואה להתעסק עם ההדרכות למנותחי טבעת והתחזוקה השוטפת שהם צורכים לאורך שנים.

בארה"ב זה הפוך - הרפואה הבריאטרית נרתעת מהשרוול, ומעדיפה טבעת.
יש אופנות בבריאטריה.



אנקדוטה לא קשורה, סתם:
פעם הלכתי לקנות חצאית לחתונה של הבן שלי. חיפשתי חצאית מבד סאטן.
מוכרת אחת פקחה עלי עיניים עגולות ותמהות: מה פתאום סאטן? מי הולך היום עם סאטן?
עניתי לה: אני

.

 

[איילה סליי]

אצלי לא חיכיתי, אני לא בנאדם עם סבלנות....

בהתחלה היה לי אנטי כי ראיתי בת דודה מטובעת קרובה שלי עוברת שנה נוראית שבסופה היא אמנם הייתה רזה, אבל הקיאה כמה פעמים ביום.
אני אוהבת לאכול, והאיכות חיים שלי חשובה לי, וזה מאוד הלחיץ אותי.
כשהתחלנו לחשוב שאנחנו צריכים טיפולי פוריות, היה לי ברור שבמצב שלי אני לא מתחילה כלום עד ירידה משמעותית, לכן התחלתי לקרוא.
ישבתי וקראתי בפורום במשך שלושה ימים רצופים שאלות שונות שהועלו במשך מספר חודשים, והבנתי שאפשר גם אחרת
שרוול לא היה אופציה מבחינתי באופן כללי, אבל הטבעת התחילה לקסום לי. תוך כמה ימים הייתי בייעוץ ראשוני, חודש וחצי של בדיקות, ועל שולחן הניתוחים הייתי פחות מחודשיים אחרי שהתחלתי לחשוב בכיוון.
אחת ההחלטות החכמות שעשיתי בחיים.

 

[קפה על הבקר]

כשאני מגיעה לסגירות פתיחות אני תמיד מקשיבה

לאחרים מדובבת ומדברת,חשוב לי לפגוש לראות לשמוע אחרים שבאותה התמודדות שלי.
שם ראיתי הרבה מטובעים שסגורים ברמה כזאת הדוקה.אני לא הייתי מצליחה לשרוד ככה(במיוחד נפשית) יותר ממקסימום שבועיים והם מתנהלים ככה חודשים.טבעת הדוקה הקאות התייבשות... אצלי ,אם הירקות לא עוברים אני לא מסוגלת להחזיק מעמד,יש לי פתיל קצר...
לומר את האמת : אני באיזשהו מקום מקנאה בהם על המהירות הגבוהה של השלת הק"ג (אופירה וקובי - סליחה...) . לגבי שרוול , לא התלבטתי בכלל, היה ברור לי שאני הולכת על טבעת , שרמת הפולשנות שלה פחות גבוהה. אבל,גם במשרוולים אני מקנאה על הקצב המהיר של ההרזיה. מצד שני , אחרי חלון ההזדמנויות שלהם, הם מאבדים עם הזמן את ההגבלה.
שורה תחתונה - אני כן מרוצה שהלכתי על טבעת.