לא מוכנה להאמין שככה זה נגמר. ניסיתי לצפות בדקות האחרונות עוד כמה פעמים למקרה שאולי זה ייגמר אחרת.
הדבר שהכי ריגש אותי בפרק זו הסצנה שבארני פוגש את הבת שלו ואומר לה:
you are the love of my life, everything I have and everything I am, is now yours.
אני חושבת שזה אומר גם הרבה על הדמות של בארני: כל הנישואים והגירושים מרובין. הוא גם אמר ללילי: זה מי שאני, בבקשה, תנו לי להיות אני.
זה אומר שהוא בהחלט לא בנוי למערכת יחסים רומנטית וארוכה, זה לא בשבילו, וזה גם לא חייב להיות לכל אחד. אבל במקום לרחם עליו שהוא יהיה לבד כל חייו בלי בת זוג (למרות שהוא היה סבבה עם זה), נתנו לו את המתנה המושלמת בשבילו שיכולה לשמח אותו יותר מכל דבר אחר. ואני חושבת שזה נהדר, ושלבארני יש סוף טוב.
רובין: גם לרובין היה סוף שמח. היא הגשימה את החלומות שלה ופיתחה את הקריירה שלה: שזה מה שתמיד היה בראש סדר העדיפויות שלה. אז נכון, היא הייתה לבד בזמן הזה, אבל אז מה? זה לא אומר שהיא לא הייתה שמחה. ואחרי שפיתחה את עצמה, זכתה גם באהבת חייה. אהבת חייה שהגשים גם את החלומות שלו: למצוא את האחת, להתחתן ולגדל איתה שני ילדים. ועכשיו כששניהם קיבלו את מה שרצו, יוכלו להיות ביחד בפרק ב' של חייהם. למה בעצם הם נפרדו? כי הם רצו דברים שונים, ובאמת שניהם היו נעשים אומללים אם היו מתחתנים בסביבות גיל 30, אף אחד לא היה מקבל את מה שהוא רצה. אבל הם תמיד אהבו אחד את השני, ושנות ה50 שלהם הם בסופו של דבר השנים המושלמות להם בתור זוג.
טד: וואי... אני באמת לא מצליחה להחליט אם יש לו סוף טוב או לא. עד שסופסוף מצא את אהבת חייו, את האישה המושלמת בשבילו, הכותבים היו צריכים להרוג אותה. אבל: שש שנים אחרי, טד אומר תודה על שיצא לו לפגוש אותה ולחיות איתה, למרות שזה היה רק 11 שנים. הוא רואה את הצד החיובי ביחסים שלו עם טרייסי, והוא מוכן להמשיך הלאה. גם טרייסי מצאה את מי שהיא קראה לו אהבת חייה בצעירותה, וגם היא נאלצה להפרד ממנו יותר מדי מהר. שניהם חוו אובדן של בני זוג, ושניהם המשיכו הלאה. אני מאמינה שטרייסי היא אהבת חייו האמיתית של טד, ולא רובין, אבל אני גם מאמינה בלהמשיך הלאה.
מארשל ולילי: הסוף הכי טוב ומצוין הוא שלהם, ואין מה להרחיב יותר מדי.