נייר.
פעם הייתי מבקר המון בספריה, והייתי קונה רק ספרים שממש הוכיחו את זכותם להיות על המדף שלי.
לפני כמה שנים זה התהפך כי החלטתי להמר על קניית ספרים שלא הכרתי (מה שהוריד את איכות הדיירים על המדף). כרגע אני מנסה לסיים את הספרים שעוד לא קראתי על המדף, יש שלושה-ארבעה כאלה (אני לא מהקונים הכבדים), ואז יש שתי אפשרויות. או שאחזור לספריה (למעט קניות של דברים חריגים), או שאחזור לקרוא ספרים ישנים מהמדף שלי, שאני לא זוכר מהם כמעט כלום. זה קצת תחושה מבאסת של לדרוך במקום, אבל מצד שני, מה הפואנטה לקרוא ספר אם אתה לא זוכר ממנו כלום? אז קריאה חוזרת תרענן את זכרוני (לתקופה מוגבלת). מה גם שזה אמור להיות כיף אם אלה ספרים שאהבתי.
נראה מה יהיה.
בכל מקרה, אני לא רואה את עצמי עובר בקרוב לדיגיטלי. כל ההורדות האלה זו יותר מדי התעסקות שמעולם לא היה לי כוח אליה, שלא לדבר על לדאוג לגיבויים. גם בסרטים ובמוזיקה אני לא מתעסק עם זה. וגם במוזיקה אני מאלה שעדיין קונים. עד שלא תהיה ברירה, מן הסתם. וחבל.
אני אוהב את הצבעוניות על המדף, אוהב את התחושה, אוהב את הנוכחות הפיזית - ולא מצליח לראות איך מפתחים חיבה לתיקיות של קבצים ונמנעים מהתחושה המזלזלת שמדובר במחסן נטול כל רגש.