סיבוב ראשון - משחק 2

[ציףציף1000]

אני לא בטוחה שהבנתי את דבריך עד

הסוף, אבל אנסה לשער מה כוונתך, ותקן אותי אם אני טועה. אתה אומר כאן (למיטב הבנתי) כמה דברים: 1. יש הבחנה בין רגש ושכל במוסיקה. 2. יש אנשים שמקשיבים למוסיקה רק בשביל הרגש. 3. איכותה של המוסיקה שהיא רק-רגשית (או בעיקר רגשית) הוא ירוד. 4. והיא גם מוסיקה פופולרית. מוסיקה פופולרית היא באיכות ירודה; מוסיקה המוכרת רק למעטים (דהיינו, פחות פופולרית) היא יותר איכותית - ויותר "שכלתנית". אם אכן אלו הן טענותיך, הרי שאינני מסכימה לאף אחת מהן, מה לעשות, מלבד העובדה שאין קשר בין פופולריות לבין איכות, היינו ששיר פופולרי, נניח, אינו בהכרח שיר טוב. אבל ההפך איננו נכון: שיר יכול להיות גם פופולרי וטוב. להקה יכולה להיות בעלת קהל של מיליארדים, ולהיות טובה (הביטלס, לדוגמא). אני לא מכירה ממש אנשים שמאזינים למוסיקה רק בשביל "השכל"; אין לי אפילו מושג למה הכוונה. מעולם לא נתקלתי באדם שהאזין לאמן מסויים, נניח, בגלל שלאותו אמן יש תארים אקדמיים. או לזמר מסויים, כי הוא מסוגל לשיר 4 אוקטבות (במקום 2, נניח), או לגיטריסט כי הוא מנגן מהר. אני מבינה שבשלב מסויים של ההתפתחות המוסיקלית של כולנו, מאפיינים חיצוניים - מראה חיצוני, כלי נגינה נוצצים וכד' - יכולים להשפיע עלינו ולעשות רושם. לאורך זמן, ואם בודקים את הממוצע של חובבי המוסיקה בעולם - הם מעדיפים את התוכן, לא את הצורה, לא את העטיפה. מהו תוכן זה? תוכן זה הוא מה שמדבר על חיינו, ועל רגשותינו. אפשר לעשות את זה גם בלי מילים (ר' בטהובן, מאהלר וכד'). אבל בסופו של דבר, מה שנקרא "אנושיות" הוא מה שמועבר באמצעות המוסיקה. מוסיקה טובה היא מוסיקה המסוגלת לאחד בינינו על בסיס ערכים אנושיים אלו. כולנו - גם אתה - מחפשים את זה במוסיקה לה אנו מאזינים. אם אמן מסויים אינו מרגש אותנו, לא נאזין לו. הלא כן?

 

[avki]

לגבי הטענה הראשונה ש

"רוב חובבי הרוק לא ממש מחפשים "תובנה מלאה של כל כלי בקטע, רמת מינון של קליטות ומורכבות מאוזנת, קטעים... לא ארוכים מדי.. מקצבים, סולמות, הלחנה ועיבוד ברמות מדהימות... מיומנות טכנית.... פרופסור ושני דוקטורים למוזיקה" ". טוב, את עוד פעם גולשת לפסים של "מה הרוב מחפשים", שזה לא מדד.

 

[melancholy man]

יקירי

בעוונתי אני מכיר הייטב את ההרכב הזה, ויודע שבקהילת הפרוג בעיקר בארץ ובארה"ב זה הרכב ידוע ומוכר, העניין, שכל העניין הזה של "קהילת הפרוג" גם בארץ ובעיקר בעולם, עם כל הכבוד לתחיה המשונה שהאינטרנט נתן לכל העניין הזה, הוא דבר מאוד קטן ולא ממש חשוב, מה עוד שגם בקרב חובבי פרוג הסוג המסויים של DT לא בדיוק מדבר לכולם. בסך הכל, מדובר באיזוטריה.

 

[מורנא007]

או שלא ../images/Emo13.gif

 

[melancholy man]

אכן ../images/Emo13.gif

 

[j o n a]

הם דפקע דיי מפורסמים בארץ

יש להם גם אתר מצליח בהייד פארק שאין לי כרגע עצבים לעשות העתק הדבק

 

[ציףציף1000]

דפקע?

מוצא חן בעיני הביטוי. אני שוקלת לאמץ אותו.

 

[מורנא007]

באנציקלופדית גיברלטר

לרוק מתקדם היא מוזכרת ... אז מה אם מוג'ו או רולינג סטון לא כותבים עליהם? אני מניח שגם באקספוזה היא מוזכרת וכמובן שגם באתר של ברייטמן.

 

[ציףציף1000]

מורנא יקירי

אני מאוד מעריכה אנשים שמקדישים את זמנם לעיסוק באזוטריה, בין אם מדובר בחיי המין של חגבים אסקימוסיים או ההיררכיה של להקות פרוג-מטאל. זה לגיטימי, וכאמור אף ראוי להערכה. גם אצלי יש נטיה כזו לאובססיביות, כשמדובר נניח, בסצינת הפאנק במיניאפוליס של ראשית שנות השמונים, או פוסט-פאנק אנגלי של סוף שנות השבעים (אבל רק במידה). מה שעצוב עבורי - כצופה מהצד - זה שעיסוק זה בא (כמו במקרה של DT) על חשבון הכרת אמנים חשובים ומרכזיים. נניח שהייתי עושה כאן סקר קצר כמה מחובבי DT מכירים את היארדבירדז ופועלם? את הרולינג סטונס? את ג'יימס בראון? את צ'אק ברי? אנשים כאן מכירים את YES ו-ELP יותר טוב מהביטלס, מהקינקס או the who. אני חושבת שאתה מבין למה כוונתי. יש לי הרגשה - ותקנו אותי אם אני טועה - שהאזוטריה השתלטה, איכשהו, על המיינסטרים של הרוק בישראל. אחרת, קשה לי להבין כיצד להקה שולית כמו DT מוכרת בקרב רבים כל כך בפורום, בעוד בחו"ל יש התעלמות מוחלטת ממנה (מלבד בשוליים, אותם הזכרת). עדיין לא נהיר לי - וכאן אני אשמח לעזרתכם - כיצד נחשפתם ללהקות האלו? איך אתם מכירים להקות שוליים על בוריין, בעוד הידע על אמנים ולהקות שהם מאושיות הרוק הוא מקוטע?

 

[avki]

ציף, עם כל הכבוד לערך הפופולריות

היא להקה מעולה מאד. אם אני מכיר אותם, ולא את The Who, אין בזה שום בעיה. וד"א עוד פעם את טועה. יכול להיות שמי שאוהב מטאל או פרוג פשוט לא אוהב (מבחינת על טעם וריח אין להיתווכח) את הלהקות האלה שאת מדברת עליהם, וזה לא קשור ל'מה בא על חשבון מה'. אני למשל, אוהב מאד את Cream Little Richard Beatles The Who Queen ו Genesis ובכל זאת יש לי הערכה עצומה לDT שהיא לא פחותה מהערכה שלי אל שאר הלהקות שהזכרתי (חוץ מאל Little Richard, שאליו יש לי הערכה פחותה ביחס לכל האחרים שהבאתי כאן). מה יש לך נגד הלהקה הזאת? שהיא לא פופולרית או שהיא באה על חשבון להקות אחרות? או שמי ששומע אותה לא מאזין לBeatles? אם תוכלי לפרט מה מפריע לך בהערכה הלגטימית של אנשים ללהקה מעולה ומקצועית?

 

[ציףציף1000]

לא מפריע לי שמעריכים אותם

כלל וכלל, וגם אמרתי זאת. כן מפריע לי חוסר הפרופורציה - העיוות, אם תרצה - בתמונת עולם הרוק העולה מכתיבתם של רבים. אני לא מבקרת כאן אף אחד אישית, חלילה - להערכתי, זו בעיה 'מערכתית', היינו איזשהו 'קצר' בהעברת המידע, ולא חלילה פגם אצל המאזינים. DT היא להקה שולית. היא אינה מוערכת ע"י הביקורת - למעשה היא לא מוזכרת כלל במקומות בהם מתקיים הדיון (discourse) העיקרי על רוק כיום: בספרות המקצועית, בעתונות המוסיקה או באתרים החשובים. המקום היחיד בו נתקלתי בשמה הוא כאן, בפורום, ומכאן נובעת תהייתי. החשש שלי - ושוב, אני לא בטוחה שהוא נכון, ולכן העליתי את זה כשאלה - הוא שקיימת חשיפה גבוהה ללהקות שוליות כאלו, על חשבון הכרת אושיות הרוק, הבסיס והיצירות שהן בעלות חשיבות וערך רב, אמיתי. החשש שלי עולה כאשר אני רואה, מחד, אנשים שכותבים שהם אינם מכירים אלבומים רבים - היינו שהחשיפה שלהם למוסיקה היא מוגבלת - ומאידך רבים החוזרים והמזכירים (למשל, ברשימות 10 האלבומים הטובים לדעתם) שמות של להקות איזוטריות, כגון DT. אם המצב, כפי שאני קוראת אותו, הוא אכן כך, זהו דבר עצוב ומדאיג לטעמי, לאור הערכים בהם אני מחזיקה. מצד שני, אולי זוהי פשוט התפתחות טבעית: כל דור מוצא את ההשראה שלו. זה בסה"כ פופ, ומה שאתמול נחשב ל"אושיה", היום זה לא יותר מקישוט בסלון. מה דעתכם?

 

[afon]

עם כל הכבוד

אין שום ערך לספרות המקצועית, העיתונות המוזיקלית, או למבקרים המומחים. דעתם, או החשיפה שהם נותנים ללהקות מונעת ע"י פוליטיקה, כסף, ודעתם האישית, ולכן הקביעות הסובייקטיביות שלהם אינם מוכיחות שום דבר. מה עוד שאני מניח שאת קוראת את עיתונות המיין סטרים (רולינג סטון, מוג'ו וכו...) לכי לאתרי המטאל הגדולים ושם תראי איזה חשיפה יש ללהקות שבכלל לא ידעת על קיומם. ואין שום רע בלאהוב את DT, מטאליקה, אירון מיידן, מגה דאת', ביצפר ואורפנלנד בלי לדעת מי אלו "המי" או להבין את שורשי הבלוז. זה כמו שאני אגיד לך שבכדי לאהוב את הפאנק את צריכה להבין את המשבר הכלכלי בבריטניה בשנות ה80. מוזיקה צריכה להיות מנותקת מכל דבר אחר, אנשים אוהבים את זה וזה מספיק. ובנקודה הזאת אני יודע שאת מסכימה איתי כי זה אחד הדברים שאת תמיד אומרת.

 

[Elinor BC]

צודק, אני מצטרפת,

שכחתי לציין את הנקודה הזאת, שבאמת אין שום דבר רע בלאהוב להקות מטאל, מבלי להכיר את דה הו, ביטלס וכו'.. את יודעת מה, לפחות מטאל זאת לא מוזיקה ממוסחרת, כמו כל דבר של היום. אם יש דבר שאני שונאת יותר מכל, זה את כל הPUNK, פופ וכל צליל ניגון שמזכיר מיסחור דוחה איכס פשוט בלי להקיא.. זה מזעזעעע שכל אחד שפותח ת'פה מיד מוכר בכל העולם/ארץ, והופך לדמות חיקוי של הדור הדוחה שלי( אני בהחלט שונאת את הדור בו אני חיה)

 

[ציףציף1000]

גם כאן אני חולקת על דעתך

אנסה להתייחס לנקודות שהעלית, לפי הסדר: א. "אין שום ערך לספרות המקצועית, העיתונות המוזיקלית או למבקרים המומחים". לדעתי, יש ערך רב לכל המקורות הללו. הספרות המקצועית מקנה לנו ידע רב, כלים בעזרתם אנו יכולים להכיר את עולם המוסיקה - שהוא עולם רחב מאוד - ולנווט את דרכנו בתוכו. המבקרים נותנים לנו כלים להבין ולהעריך את מה שאנו שומעים, לפרש את היצירות, שלעיתים מגיעות מתרבויות הרחוקות מאוד (גאוגרפית או אף ערכית) מאלו שאנו באים מהן. עיתונות המוסיקה מאפשרת לנו דיווח על ארועים והתפתחויות עכשוויים (זה היה יותר נכון בעבר). ב. "דעתם, או החשיפה שהם נותנים ללהקות מונעת ע"י פוליטיקה, כסף, ודעתם האישית, ולכן הקביעות הסובייקטיביות שלהם אינם מוכיחות שום דבר." דברים אלו אינם מדוייקים, לדעתי. יש גם להבחין כאן בין מקורות שונים. 1) הספרות על מוסיקה כיום היא ענף הולך ומתפתח. מספר הכותרים היוצא בתחום גדל בטור הנדסי עם השנים. מספר הנושאים - והאמנים - הנסקרים בספרות המקצועית הולך וגדל. להערכתי, צמיחת הענף הזה בא בעקבות שקיעת עיתונות המוסיקה, מסיבות שונות שלא אכנס אליהן כרגע. להערכתי, הכסף או הפוליטיקה אינם מהווים מניע בספרות המקצועית. כאמור, אין כמעט סגנון או אמן שאינו מכוסה ע"י הספרות המקצועית - החל מהאמנים הכי פופולריים, ועד השוליים ביותר. 2) עתונות המוסיקה מונעת, במידה מסויימת, ע"י כסף. התחרות בתחום הזה היא גדולה, ולכן יש מניע למגזינים (אין כיום כבר עיתונים) לכסות אמנים פופולריים יותר, ואיכותיים פחות. יש כיום מעט מגזינים טובים בתחום המוסיקה. הטובים ביותר נמצאים בשוליים, ומוכרים הרבה פחות עותקים. "רולינג סטון" מזמן אינו מגזין איכותי (כבר 20 שנה לפחות). Mojo עדיין לא התפשר, למרות חששות הקוראים. Q גמר את הסוס. Uncut לא אחיד -לעיתים יש לו יציאות טובות, ולעיתים לא. Word הוא טוב, לטעמי. ויש עוד. למעשה, עיקר הכתיבה האיכותית על מוסיקה כיום היא בעיתונות המיינסטרימית - במדורי המוסיקה. כל העיתונים הגדולים באנגליה וארה"ב מחזיקים מבקרי-מוסיקה מהשורה הראשונה, הכותבים שם טורים אישיים. שם ניתן למצוא את עיקר הדיון (discourse) המוסיקלי העכשווי. וכן בתכניות מוסיקה מסויימות בתחנות מאוד מסויימות, בשתי המדינות. באשר ל"דעותיהם האישיות", כאן אנו נכנסים לתחום של מהות הביקורת, וזה מצריך מאמר בפני עצמו. כרגע רק אומר, שלא די בכתיבה סובייקטיבית ע"מ שרשימה מסויימת תחשב לרשימה ביקורתית. מבקר טוב צריך להכיר את התרבות ממנה בא האמן עליו הוא כותב, ולדעת להעביר לקהל הקוראים הן את כוונת המשורר, והן את דעתו עליה. יש עוד הרבה דברים כאן, שלא אכנס אליהם, אלא אם תהיה מעוניין בכך. ג. "מה עוד שאני מניח שאת קוראת את עיתונות המיין סטרים (רולינג סטון, מוג'ו וכו...) לכי לאתרי המטאל הגדולים ושם תראי איזה חשיפה יש ללהקות שבכלל לא ידעת על קיומם." כאן אתה נוגע בכמה עניינים. אחד הוזכר כאן מקודם בהודעה של מורנא, כמדומני, ואחד לא. נתחיל עם זה שלא: כאשר אנו כותבים מאמר מדעי, לדוגמא, ובו תאוריה מדעית כלשהי שאנו רוצים לקדם. כיצד אנו מפרסמים את הדבר ברבים? אנו שולחים את המאמר שכתבנו לפרסום. והיכן נפרסמו? נשתדל לפרסמו באותם ירחונים מדעיים "נחשבים". מה זה אומר "נחשבים"? אלו הירחונים שמפרסמים את המאמרים הכי איכותיים, על המחקרים הכי חדשניים בתחום בו אנו עוסקים. ומה מבחין בין ירחונים "נחשבים" אלו לירחונים "לא נחשבים"? לא, לא כסף. גם לא "מיינסטרימיות". גם לא עיסוק בנושאים "פופולריים". מה שמייחד אותם הוא מה שנקרא peer review. היינו, את טיוטת המאמר שלנו מעבירים לבדיקה אצל צוות מומחים בתחום. הצוות בודק את המאמר שלנו עם זכוכית מגדלת, ומחליט אם יש בו ערך לפרסמו, או לא. כך, מסנן הירחון את המאמרים ומפרסם רק את אותם מאמרים בעלי הערך הרב ביותר. ועל סמך מה עושים אותם מומחים את ה-peer review שלהם? על סמך ההכרות שלהם עם התחום המדעי הנדון, על סמך איכות הכתיבה, על סמך איכות המחקר, כפי שהיא עולה מתאור המחקר (שחייב להיות מפורט במאמר) - בקיצור, על סמך אתוס מדעי מסויים, כללים המוסכמים על הכל. אותו דבר קיים גם בביקורת אמנות - כל סוג אמנות. מבקרי המוסיקה יכולים להיות מומחים לסגנון מוסיקה כזה או אחר - יש המומחים למטאל, יש המומחים לפאנק, יש כאלו המתמחים בסול או בקאנטרי וכד' - אבל כולם מחוייבים לאתוס מסויים, והוא זה הקובע, אם רשימת ביקורת מסויימת ראויה להתפרסם או לא. כך, מעבר לשיקולים המסחריים שקיימים בעתונות המוסיקה, היא קודם כל מחוייבת לפרסם רשימות ביקורת העומדות באתוס זה. זוהי ה"אובייקטיביות" העיתונאית, בתחום הביקורת. עיתונות המוסיקה הנחשבת - אותם מקורות עליהם עמדתי מקודם, שהם המקבילה התרבותית לירחונים המדעיים הנחשבים - אינה מחשיבה ז'אנרים כמו פרוג או מטאל, כסגנונות מרכזיים. לא רק משום שמספר אוהדיהן הוא מועט, אלא בגלל שלדעת המומחים, על פי הקריטריונים הערכיים לשפיטת יצירות אמנות, מרבית המוסיקה המוקלטת במסגרת ז'אנרים אלו, אינה טובה דיה, מסיבות שונות. לכן הסיקור של סגנונות אלו, במגזינים הנחשבים ובטוריהם של המבקרים המובילים, הוא מועט. זה נכון גם ברדיו, למשל. ב-BBC יש מעט תכניות בהן ניתן לשמוע metal - בד"כ hard rock משנות השבעים. פרוג קשה למצוא שם. חיפשתי; יש רק לעיתים רחוקות, בתכניות על מוסיקה אזוטרית (כגון Freak Show של סטיוארט מקוני, או איך שקוראים לתכנית) או בתכניות נוסטלגיה, בהן מושמעות הופעות חיות שהקליט ה-BBC בשנות השבעים. כתוצאה מכך, פנו המטאל, הפרוג, ותתי-תרבויות אחרות, ליצירת מקורות משלהם. האתרים שהזכרת, פרסומים אחרים - הם מקורות "פנימיים" של אותם ז'אנרים. אלו מקורות מוטים, לא אובייקטיביים, שנועדו לטפח את הסגנונות האלו. אין לי ספק שיש בהן סיקור נרחב של מאות להקות, שמעולם לא שמעתי עליהן. מכיוון שאני בחורה מיושנת, כאמור, ואני בוחרת להחזיק בערכים הישנים והמסורתיים של הרוק, כך אני גם נשארת נאמנה לאתיקה הביקורתית הקיימת בעיתונות הכללית, ולסיקור של כל סוגי המוסיקה, הנעשה בהם. זוהי בחירתי האישית, הסובייקטיבית. ד. "ואין שום רע בלאהוב את DT, מטאליקה, אירון מיידן, מגה דאת', ביצפר ואורפנלנד בלי לדעת מי אלו "המי" או להבין את שורשי הבלוז." זה לא רע, אבל זה חבל. ומדוע? משום ששורשי הרוק הם גם הבסיס לערכיו. בלעדי הכרת השורשים, נאבד הקשר עם הערכים שהולידו את תרבות הרוק. ואני, כאמור, מאמינה שרוק הוא תרבות - עולם ערכים שלם - ולא רק ז'אנרים ומקצבים. זוהי תפישת עולמי. ה. "זה כמו שאני אגיד לך שבכדי לאהוב את הפאנק את צריכה להבין את המשבר הכלכלי בבריטניה בשנות ה80. מוזיקה צריכה להיות מנותקת מכל דבר אחר, אנשים אוהבים את זה וזה מספיק." אני חולקת על דעתך, מהסיבות האמורות לעיל. רוק לעולם לא יכול להיות מנותק מהתרבות בה הוא נעשה. הוא תוצר של תרבות זו, וגם מעצב אותה. זוהי עובדה, שלא ניתן להתעלם ממנה. זה לא אומר, כמובן, שאנו צריכים *להסכים* עם הדברים הנאמרים בשירים או רעיונות המקודמים על ידם וכד'. אך אם אנו רוצים להבין את כוונת המשורר, אנו צריכים לדעת מאיפה הוא בא. כך, לדעתי. ושוב, במידה ודבריי לא הובנו דיים: אינני מבקרת את טעמו של מאן-דהוא. זה בסדר גמור לאהוב את מגדת' או את Dream Theatre או את מי שתרצו. גם לי יש באוסף התקליטים והדיסקים שלי להקות רבות שמעולם לא שמעתם עליהן, ושמספר אוהדיהן קטן.

 

[afon]

תגובה

עיתונות המיין סטרים אכן לא תרצה להזכיר את כל סצנת המטאל והפאנק שקיימת ולו רק בגלל גורמים כספיים. אין היום עוד סיצנה שפעילה, גדלה, וחזקה כמו המטאל (אולי ההיפ הופ יותר) להקות מטאל מוכרות במספרים שעוברים את מיטב כוכבי הפופ. לפסטיבלי מטאל באירופה מגיעים מאות אלפי אנשים! באמת שאין פרופורציה בין הסיקור שניתן בעיתונות לבין גודלה של הסיצנה. אני ממליץ לכולם לקרוא כתבה שנעשתה על סיצנת המטאל בארץ בעיתון "ידיעות אחרונות" במוסף 7 לילות בסוף השבוע. עכשיו העיתונות השמרנית לא תכניס כתבות וחדשות על ההלהקות שמשתייכות לזרם הנ"ל מכיוון שזה לא מתאים לקהל הקוראים שלה וזה יגרום לירידה בקוראי העיתון ומשם לירידה ברווחים. הדבר האחרון שהייתי אומר על העיתונות בסיקורם על המטאל והפאנק המודרניים הוא אובייקטיבי. ציף באמת שאין פרופורציה בין הסיקור שיש על המטאל בעולם לבין גודלו האמיתי, הסיצנה היא ענקית ותאמיני לי שעוברת במכירותיה את כל אמני שנות ה60 וה70 ביחד. עוד דבר שאת יוצאת מנקודת הנחה שהמטאל התפתח מהרוק הכבד והרוק הכבד התפתח מהרוק של שנות ה60 שהתפתח מהבלוז. היסטורית הדבר נכון, אבל אוהדי המטאל אינם רואים ככה את המצב. הם כרגע מושפעים הרבה יותר מזרמים כגון פאנק, מוזיקה קלאסית, וזרמים שאם תשמעי אותם הדבר האחרון שיעלה בדעתך זה הביטס או המי. השירה שונה לגמרי, התופים והגיטרות הרבה יותר מתכתיים, ושילוב של כלים קלאסיים נפוץ מאוד, הליריקס עצמם עוסקים ברוב המקרים בעניינים ברומו של עולם. אין קשר בין המטאל העכשווי לבין הרוק של שנות ה60 70, הקשר היחיד הוא היסטורי. את לא מסכימה איתי שאפשר לאהוב להקה מבלי לדעת עליה ולו פרט אחד קטן? בסופו של דבר המוזיקה היום כל כך מפוצלת וחסרת עמוד טווח אחיד שאין עיתון אחד שיכול לסקר בצורה אובייקטיבית יותר משני ז'אנרים. רק המטאל מחולק ללפחות 20 סיגנונות עצמאיים. ככה שבאמת בנושא הזה אני מבקש ממך שאת השיפוט לגבי הלהקות שמשתיכות לזרמים הנ"ל תבצעי ע"י שמיעה וקריאת חומר עצמאי עליהם.

 

[ציףציף1000]

כל המקורות שלי עצמאיים

סצינת הרוק הכבד סוקרה תמיד ע"י עיתוני המוסיקה הגדולים. בשנות השבעים, להקות רוק כבד היו בין הפופולריות ביותר, ולכן זה היה אך טבעי. יחד עם זאת, היתה לסצינה הזו גם עיתונות משלה, עוד מתחילת שנות השבעים. עיתונים כמו Sounds ו-Kerrang (הקיים עד היום) ואחרים, סיקרו בהרחבה את הסצינה הזו (וגם אח"כ את הגראנז' וכו' וכו'). חלק מעיתונים אלו מכרו עשרות אלפי עותקים בשבוע, בזמנם (כך היה עם Sounds, לדוגמא, אף כי עיתון זה סיקר גם סגנונות יותר מיינסטרימיים). אבל עיתונים אלו היו בשוליים. תקשורת המוסיקה הטובה ביותר תמיד שאפה לתת לקוראים/מאזינים (בעבר, רק קוראים) מבט מקיף ככל האפשר, על מירב הסגנונות. גם כיום יש מגזינים כאלו, בהם ניתן לקרוא מדי חודש סקירת אלבומים על עשרות ומאות אלבומים מסגנונות שונים, כולל מטאל. בשנים האחרונות לפני מותו, נהג ג'ון פיל להשמיע לא מעט מטאל בתכניתו - בעיקר מטאל אירופאי. וזאת, לצד ראגיי, דנסהול, מוסיקה אקספרימנטלית, רוק אינדי ומוסיקה אפריקאית. הוא היה "עצמאי" - הבוסים שלו מעולם לא הצליחו להכריח אותו להשמיע משהו או להמנע מהשמעה, והוא לא היה "שפוט" של סגנון כלשהו. הוא ניגן את מה שהוא אהב לשמוע. תוכניתו היתה הדבר הטוב ביותר שהיה ב"רדיו 1" של ה-BBC מעולם. אבל עם השנים, המטאל נהפך ליותר ויותר שולי, מבחינה תרבותית ומבחינת מכירת אלבומים. אם לד זפלין היו, באמצע שנות השבעים, אחת הלהקות הגדולות בעולם, לא תמצא היום להקות מטאל בסדר גודל כזה. אפילו להקות הנו-מטאל האמריקאיות (לינקין פארק וכו' וכו') לא מתקרבות למצב שהיה בשנות השבעים. זה נובע, בעיקר, בגלל הפרגמנטציה של עולם המוסיקה, כמובן, כפי שציינת. אגב, זה איננו נכון שסצינת המטאל עוברת את מכירות אמני שנות השישים והשבעים; לפחות זה לא נכון בארה"ב ובאנגליה. אינני יודעת מה המצב במדינות אירופה, שאינן דוברות אנגלית. אך אירופה איננה מרכז תרבות הרוק, ומעולם לא היתה. עיתונות המוסיקה האנגלוסכסית הנחשבצ פשוט לא לוקחת את סצינת המטאל ברצינות, ולכן לא מקדישה לה סיקור רחב. אולי זה בגלל ההגזמה - ההופעות המוקצנות, המילים הטפשיות, המוסיקה הפשטנית והלא-מלודית - או בשל שילוב של חלק או כל הנ"ל. שיקולים כלכליים הם משניים כאן: ראשית, אם אכן סצינת המטאל היא כ"כ ענקית, העיתונות היתה נותנת לציבור זה את מה שהוא מבקש. שנית, עיתונות המוסיקה דוברת האנגלית מחולקת היום עפ"י נתונים דמוגרפיים. מטבע הדברים חלק מקוראי העיתונים מתעניינים במטאל (או לפחות רוק כבד), כך שאין סיבה כלכלית למנוע מהם לקרוא על כך. זוהי אינה עיתונות "שמרנית" כלל וכלל - אני ממליצה לך לנסות לקרוא לפחות חלק מעיתונים אלו, או אתרים רציניים על מוסיקה. ובכל זאת, אם אתה מחפש סיקור מקיף ואינטליגנטי על רוק כבד לסוגיו, הייתי ממליצה על המגזין Classic Rock שאותו ניתן לעיתים למצוא במחוזותינו. זהו מגזין אנגלי, ירחון כמדומני(?) שעורכו הוא ג'וף בארטון האגדי - עתונאי רוק אנגלי וותיק שהתמחותו הוא בסגנון זה. בארטון ועיתונאיו נאמנים לאתוס של הרוק, שהוא מבחינתי הקריטריון לעצמאות (ע"ע ג'ון פיל). דבר חשוב ומעניין אמרת: זה שלהקות מטאל כיום לא מושפעות ישירות ממה שהלך בשנות השישים והשבעים. חלק מזה - אולי העיקר - נובע מכך שסצינת המטאל *האירופאית* היא בעלת שורשים תרבותיים שונים מאוד מאלו של הרוק הכבד האנגלוסכסי, שנבנה ישירות מהבלוז. סצינה זו לקחה מאפיינים חיצוניים של הרוק האמריקאי והבריטי (ההעמדה, מבנה השירים וכד') והכניסה לתוכו תכנים תרבותיים מהתרבות לה הם שייכים. וכך, למעשה, הוכחת בדיוק את טענתי: שרוק משקף את התרבות ממנה הוא בא, ומשפיע עליה (היינו, יש כאן היזון חוזר). ולכן אני מחזיקה עדיין בדעתי הנ"ל: כדי להבין את המוסיקה שאתה אוהב, אתה צריך לדעת מה הם שורשיה התרבותיים. (מעבר לכך, קשה לי להבין איך אנשים לא ירצו להתעניין בלהקות האהובות עליהם, ולו באופן שטחי. אבל אולי יש אנשים כאלו).

 

[afon]

הסיצנה האירופאית

סיצנת המטאל האירופאית היא ענקית, גרמניה, שוודיה ופינלנד הן העיקריות בעסק. בשוודיה על כל חובב פופ+פסיכודליה+היפ הופ תמצאי שני מטאליסטים. אין בכלל מה להשוות נגיד את הפופלריות של אבבא אל מול להקות המטאל הסקנדינביות. כמו שעולם הרוק השתנה במהלך השנים גם מיקומו הגאוגרפי. אם יוצאים מנקודת הנחה שמטאל הוא סוג מסוים של רוק אז אפשר להסיק שבעצם מרכז הכובד של הרוק עבר מארה"ב-אנגליה לאירופה עצמה (וטוב שכך) האמריקאים הרסו ומיסחרו (כמו כל דבר בתרבות שלהם) גם את המוזיקה, הם פשוט עשו הרס טוטאלי למוזיקה. אם מסתכלים על ז'אנרים מובילים שממשיכים את דרך הרוק אפשר למצוא 2: הפופ והמטאל-פאנק. הפופ בסיסו הוא בארה"ב, רוב המכירות מגיעות משם וגם רוב האומנים (הרבה פעמים בשילוב עם היפ הופ שזה לא ממש סוג של רוק), לעומת זאת המטאל העתיק את מרכז הכובד שלו מארה"ב (המטאל של שנות ה80) לאירופה. שוודיה נחשבת היום למרכז המטאל העולמי. ולכן, מין הסתם לא תמצאי כתבות בעיתונות המיין סטרים על להקות מטאל, מכיוון שרוב המכירות, הלהקות, הסיצנה נמצאת באירופה בארצות שלא דוברות אנגלית. לא בגלל שסיצנת המטאל היא צדדית, אלא מכיוון שהיא צדדית אך ורק בארה"ב ואנגליה. סיפור אישי שימחיש את הדברים: במסע שלי לפולין לפני חודשיים נתקלנו במספר מקומות עם האוכלוסיה המקומית בגילי (קניונים ומרכזי ערים) אני וחברים שלי שוחננו מספר פעמים עם הנוער המקומי. עכשיו עם כל נער/ה שדיברנו הגענו גם לנושא המוזיקה. לא זכור לי אפילו מקרה אחד שבו אחד האנשים המקומיים לא הזכיר שהוא אוהב לפחות אחת מלהקות המטאל המפורסמות (סיסטים אוף א דווין, פנטרה, ספלטורה, צ'ילדרן) זה פשוט היה מדהים. אצלינו בישראל אני רגיל שיש מקסימום 4 אנשים שאני יכול לדבר איתם על מוזיקה מהשכבה שלי, בפולין לעומת זאת כל אחד שמע מוזיקה הרבה יותר כבדה ממה שאני שומע. ציף כדי להמחיש את הטענות שלי אני אשתדל מחר להביא נתוני מכירות וקצת מידע על הסיצנה ועל גודלה. ועוד פעם הטענה שלי, ההתעלמות של העיתונות מהמטאל הוא לא מכיוון שהיא תופעה צדדית ומצוצמת אלא מכיוון שהעיתונות פשוט לא נמצאת במקומות הנכונים, אין לה קשר למרכזי המטאל העולמיים. אני הולך לישון לילה טוב לכולם.

 

[ציףציף1000]

כאן אנחנו מגיעים לאזורים רגישים

ולכן אני משאירה את הדיון בנקודה הזו. אומר רק שאני נשארת נאמנה לתרבות הרוק האנגלוסכסית עליה גדלתי, ושאת ערכיה אימצתי עוד בנעוריי. מבחינתי, זהו גם הבסיס לדיון המוסיקלי בפורום הזה. המטאל האירופי עובד על תרבות וערכים שאינם מקובלים עלי. זכותך, כמובן, לאמץ ערכים מכל תרבות וחברה שתחפוץ. לעניינים האחרים: הניתוח שלך לגבי מה שקרה לכאורה בארה"ב והפופ הוא אינו מדוייק. כמו כן, שים לב להבחנה בין סצינה לבין דיון (discourse) על מוסיקה. מרכז הדיון במוסיקה בכלל וברוק בפרט היה ונשאר במדינות דוברות האנגלית. אני לא חושבת שזה ישתנה משום ש - כפי שאמרתי - הדיון הזה מבוסס על ערכים מסויימים שמקורן בתרבות האנגלוסכסית הנ"ל. אבל, כאמור, אנחנו מגיעים כאן כבר לאזורים רגישים, ולכן אני מעדיפה שלא להמשיך את הדיון בקו זה (גם אם התובנות שקיבלתי מהדיאלוג בינינו העלו בי מחשבות נוגות).

 

[avki]

עם כל הכבוד לביטלס

אני לא רואה שום דבר רע בלהכיר 10 אלבומים של DT ולהכיר "רק" אלבום אחד ועשר להיטים של הביטלס. כל אחד לפי טעמו. חוץ מהנקודה הזאת, מסכים איתך.

 

[מורנא007]

אין דבר רע

חוץ מפיספוס של חומר מעניין שעל בסיסו התפתח הפרוג (והפרוג מטאל), כמו ריבולבר או סרגנט פפר. מצד שני לא כל חובב מוסיקה צריך להיות מומחה בהיסטוריה של הרוק בשנות ה- 60. לכן זה מגניב שנהנים ממוסיקה, גם בלי לשמוע את I want to hold your hand של חיפושיות הקצב.