מבצע סיפורי הנקה

[גלשני]

הנקה שבמהלכה תזה.....

עוד לפני הלידה, לפני שידעתי איזו אמא אני הולכת להיות ומה אני חושבת על האמהות בכלל ועל עצמי כאמא בפרט, היה לי ברור שאני רוצה להניק. אחותי הגדולה וגיסתי הניקו כשנה את ילדיהן ותמיד החיבור הזה היה נראה לי עוצמתי, מדהים ומרגש גם יחד. ילדתי ומיד לאחר הלידה מתן התחבר לציצי וינק (טוב נו, לא יודעת אם הוא ממש ינק, אבל היה שם איזה חיבור מדהים שנוצר באותו רגע). אחר כך הופרדנו לשש שעות והוכנסתי לניתוח בגלל חתכים בדרגה רביעית וכשהתאוששתי מהניתוח והועברתי לחדר במחלקת יולדות התאחדתי עם מתן שוב. ההנקות בבית החולים וגם בבית היו ארוכות ומכאיבות. כל יניקה ארכה בערך שעה- שעה וחצי ואני זוכרת שלא הבנתי איך אפשר לתפקד ככה, לא הצלחתי לנשום. בנוסף, כתוצאה מהיניקות הארוכות הללו (שנבעו כנראה מתפיסה ראשונית לא טובה) נוצרו פצעים נוראיים וכאבי תופת. המשכתי להניק ומרחתי את הפיטמות כל הזמן במשחות, הסתובבתי בבית חשופת חזה מהבוקר עד הערב וכעבור כשלושה שבועות בערך הפצעים החלימו, התפיסה השתפרה וזמן היניקה התקצר מאוד. גם ברגעי הכאב, לא עלתה בי המחשבה להפסיק, בכלל לא חשבתי שיש דרך אחרת. ובחיי שאני לא יודעת מאיפה ינקתי כבר אז את ההתמכרות לזה, בטח שלא מאמא שלי שהמשפט "את בטוחה שיש לך מספיק חלב" הוא המשפט השגור ביותר בפיה עד עצם היום הזה.... חוויית ההנקה המופלאה שלי (שנמשכת לשמחתי עד עצם היום הזה והלוואי ותמשיך עוד הרבה) גרמה לי לרצות לעשות את התזה שלי בנושאי ההנקה והנשיות, השירשור הזה רק מחזק את ההרגשה שלי שהנושא הזה מכיל הרבה יותר ממה שנראה "על פניו".

 

[אפרת12]

מניקה בשביל האגו ../images/Emo3.gif - הסיפור שלי

אתחיל מסגירת שני הקצוות - לפני ההריון לא היתה לי כוונה להניק, והנה - שלשום, כשסיום ההנקה כמעט נפל עלי ב"בום" ,פתאום אמרתי לבעלי שנראה לי שאחרי הפסקת ההנקה נורא יבער לי עוד ילד - כדי שאוכל שוב להניק... אז במהלך ההריון השתנתה קצת דעתי על ההנקה. כלומר - זה עדין נראה לי

תי. גם היום, דרך אגב. אבל הגעתי למסקנה שאם הטבע עשה אותנו ככה אז כנראה שיש לזה סיבה (הגישה הטבעית...). אמרתי ננסה - יילך

טוב. לא יילך

הרבה ילדים גדלו על בקבוקים. החלטתי שאני רוצה ביות, אולי אפילו מלא, ולהניק בחדר הלידה בלה-בלה-בלה. מה היה בפועל

ההנקה בחדר הלידה היתה דחוקה - אבל הלכה בסדר. ביום הראשון הנקתי בלי בעיות, וסיון ישן די הרבה. הרגשתי מצוין עם ההנקה. לקחתי אותו לחדר בשעה מאוחרת יחסית. החלטתי לא לבקש ביות מלא (כי החדר שלי היה ממש מול התינוקיה) וחיכיתי לבוקר שלמחרת כדי לבלות עם הקסם יום שלם. והרגע הגיע. וזה הפך להיות סיוט. הייתי בהיי - כמעט לא ישנתי ולא בא לי לאכול. וסיון

מהבוקר הוא ינק, נרדם, ישן רבע שעה וחוזר חלילה. את האוכל שהאיש הביא לי בסביבות אחת אכלתי רק בארבע. זה לא נראה לי תקין. שאלתי אחות בתינוקיה והיא אמרה שזה בסדר - מחר יהיה לי יותר חלב והתינוק יהיה יותר רגוע. בהנקה של חמש בבוקר הוא פשוט לא עזב לי את הציצי עד שבאו לקחת אותו, וכשהאחות ראתה אותו היא שאלה אם אפשר לתת לו מוצץ. הסכמתי בלית ברירה, אבל היא הגיעה אחרי כמה דקות וקראה לי לחדר ההנקה להמשיך להניק עד שעת הביקורת. אני לא יודעת מה היה אח"כ, אבל בהמשך היום הוא היה רגוע יותר (אולי נתנו לו בקבוק

לא אמרו לי). השתחררנו הביתה. הוא ירד יותר מידי במשקל. מעט מחשיד, לאור העובדה שהוא כמעט לא הפסיק לינוק. ביקשו שנלך ביום ראשון לט"ח לשקול אותו. ב

המצב היה סביר. הוא ינק הרבה, אבל גם נח לפרקי זמן יותר ארוכים. בערב התכנס אצלנו חמ"ל הפקת הברית. אחרי שכולם הלכו התחיל הסיוט - עוד בערב החלתי להרגיש את הגודש המפורסם. אבל הוא לא הציק לי יותר מידי, אז אמרתי - נפיג אותו בהנקה. היה לילה חם. לא היו לנו רשתות בחלונות ובחדר השינה הסתובב מדגם של כל חרקי הסביבה (וגם כמה כאלו שבאו לבקר אותם). סיון לא הפסיק לצרוח, אבל החל מאחת בלילה הוא גם לא ינק. הוא נראה כאילו השדיים הענקיים שלי מפחידים אותו. והוא צרח וצרח. בסביבות ארבע האיש הלך לישון בקומה השניה (כי לעזור הוא לא יכול היה). בסביבות שמונה הרגשתי שהתינוק חם. מדדתי לו תחת בית השחי והתוצאה - 38.2. הערתי את האיש וחזרנו לבית החולים. שם הסתבר שהתינוק הקטן שלי התיבש, ומצבו על סף הקריטיות. הסתבר שבאופן מוזר אין לי חלב. הגודש כבר עבר. סיון היה מאושפז יומיים. מתוכם 24 שעות עם עירוי בגולגולת (בגלל ההתיבשות קרסו לו הורידים בידים וברגלים). כל הזמן הזה הייתי בבית החולים - נוסעת סמויה. כל שלוש שעות הייתי הולכת לשאוב ולהאכיל אותו, השלמה הוא קיבל עם מטרנה. בהתחלה היה לי 1 סמ"ק, שאותו הוא קיבל עם מזרק. אח"כ 5, 10 ולבסוף 20 (וואו

). ולכל אחת מהאחיות היו עצות אחרות (אחת טענה ש-20 סמ"ק זה בסדר ביום השלישי אחרי הלידה. מה לעשות שבשביל תינוק גדול כזה - זה ממש לא...). בסופו של דבר, אחרי 48 שעות אשפוז, יצאנו משם עם הנחיה להניק כל שעה וחצי ואח"כ לשאוב ולתת לו את זה בתור השלמה. שלא יאכל תמ"ל בכלל. ושגם נשקול אותו כל יום. שכרנו משקל תינוקות והתארגנו למבצע. היתה לי משאבה חשמלית שאורגנה מחברה, וידנית שקנינו. אבל הגענו הביתה ועשינו חשבון שזה לא הגיוני כל שעה וחצי. אני לא זוכרת באיזו תוכנית בחרתי, ובכל אופן למחרת הגיעה מדריכת הקורס להכנה ללידה, שהיא גם מדריכת הנקה (ביקור הבית הוא חלק מהקורס, למרבה המזל. אני לא בטוחה שהייתי מזמינה מדריכת הנקה, אלא סומכת על עצמי, ואז אולי הייתי מפספסת את ההנקה). היא שמעה הכל, בדקה את דיווח ההנקה שלי ונתנה תוכנית שפויה יותר. כן - כולל תמ"ל. וזהו - נכנסנו למשטר, כולל להעיר את סיון כל שלוש שעות לינוק. ארוחה אחת רק תמ"ל, ארוחה אחת רק שאוב. ולא לשקול כל יום - לא להיכנס לאטרף הזה. לקח בערך שבועיים, ובאופן טבעי וזורם כבר הפחתתי בכמויות התמ"ל, והפסקתי להעיר את סיון לאוכל (ואז הגיעה התקופה הנהדרת שהוא ישן לילה שלם... היו לילות...) והפכתי להיות אם מניקה במשרה מלאה. אני לא יכולה להגיד שמההתחלה נהניתי. פשוט הנקתי. רק אחרי שחזרתי לעבודה התחלתי גם ליהנות מההנקה. ההנקה היא דבר מאוד נוח - אני עד היום לא מבינה איך מסתדרים לוגיסטית בחוץ עם ענין הבקבוקים... ואז, אחרי שבעה חודשים בערך, הגיעה הפטריה.... וזה מציק נורא

וכשהוא חולה הוא נושך לי את הפטמה. ובגיל שמונה חודשים שוב פטריה, ושוב חולה ונושך את הפטמה. החלטתי להפסיק להניק. לא בבת אחת, אלא בהדרגה. זה אכן מאוד מדורג - סיון בן אחד עשר חודשים, ועדין לא סיימנו את הגמילה, אבל אנחנו ממש בקצה. אני צריכה להפסיק להניק כדי שאוכל לחזור לטיפולי הפריון ולהביא לסיון אח או אחות. ולא חשבתי שיהיה לי קשה במיוחד - קשה לי לראות את הנרקומן הקטן סובל, אבל חשבתי שלי זה לא מזיז. וגם אמרתי שהיה נחמד להניק את סיון, אבל לא בטוח בכלל שאניק את הילד הבא. יש עוד אופציות.... ואז הגיע המרשם לויוקס נגד כאבי הגב שלי, שלא כל כך הולך עם ההנקה. המחשבה הראשונה היתה לסיים את הגמילה בבת אחת - הרי כבר לא נשאר הרבה. אבל אז הגיע הכאב שלי... וכאן הגענו לפתיחת הסיפור - כן, אני כבר רוצה להניק את הילד הבא. אבל למה אגו

לפני כמה שבועות שאלה אותי מישהי למה נלחמתי

הרי ההנקה לא היתה כל כך חשובה לי. אז נזכרתי במה שהרגשתי אז - שאני לא אצליח להניק

שלי לא יהיה חלב

הרגשתי שזו פגיעה באגו הנשי שלי, משום מה. לא הרגשתי אמא רעה - פשוט הרגשתי פגומה...

 

[אמא של אריאל ומוריה]

וואו, איזה סיפור

כל הכבוד לך על ההתמדה. ובהצלחה בטיפולים כשתתחילי אותם.

 

[galiaS]

אז גם שלי

לפני הלידה לא היתה לי עמדה נחרצת בנושא ההנקה. מן, ילך - ילך, לא ילך- לא ילך. ראיתי סביבי כל הרבה אמהות שלא הצליח להניק והיה נראה לי שאני, שניחנתי בשתי ידים שמאליות בטוח לא אצליח. בנוסף לזה, ממש פחדתי שאני לא אצליח להתחבר לכל נושא האמהות ובכלל זה להנקה. שהסתכלית סביבי, חברותי ההרות נראו לי מעין "אמא אדמה" ורק אני בטעות כאן...החלטתי לא לפתח עמדה נחרצת בנושא ההנקה כדי שהכאב על כשלונה לא יהיה גדול מדי. אם היתה לי סיבה אחת שרציתי להניק זה כדי לעצבן את אמא שלי שחושבת ש"רק פרות מניקות". ואז נטע נולדה ופתאום כל החששות שלי נעלמו. מצחיק שאי אפשר אפילו לנסות לנחש איך זה ירגיש. נטע לימדה אותי איך להניק, היא באמת יונקת מופלאה. אני עדין מניקה (היא בת 9 חודשים) ובימים אלו חושבת זהו, מספיק. עכשיו אני צריכה לגייס כוחות כדי לגמול את עצמי מההנקה, כי זה לפעמים לא קל אבל בהחלט כיף גדול.

 

[אמא של אריאל ומוריה]

החוויה המתקנת שלי - הנקת אריאל

לפני הלידה אמרתי לעצמי שאנסה להניק ואם ילך- ילך ואם לא-לא!! למרות זאת, כבר הייתי בתוך הפורומים ונכנסתי לפורום הנקה והדפסתי את החוברת המצוינת שלהם. קראתי את כל ההודעות בפורום הנקה וחלק מהמאמרים, הצצתי בתמונות ההנקה, אפילו רציתי ללכת לסדנת הנקה, אבל עד שכבר התקיימה כזאת באיכילוב עם אסתר, אני כבר ילדתי. כבר בחדר לידה הנקתי את אריאל, המיילדת עזרה לי להצמיד אותו. ילדתי בשתיים בלילה, כך שאחרי ההנקה בחדר לידה, הוא ינק רק בתשע בבוקר. הלכתי להדרכת הנקה של אסתר, היה מצוין. אבל כל פעם שרציתי שאסתר תראה איך הוא יונק, הילד פשוט נחר. הנקתי אח"כ בחדר, מידי פעם באה אחות לעזור לי והוא ינק, רק מה? כל הזמן. רק הנחתי אותו בעריסה אחרי שנרדם עלי והוא בוכה. עברנו את זה. בלילה לא רציתי להניק, מה שבאמת היתה בעיה בבוקר ללמד אותו שוב לינוק, אבל עברנו את זה. בשבת הייתי לבד, כי אני דתיה ובעלי היה בבית עם מוריה, מזל שחברה טובה לא דתיה בילתה איתי כמה שעות טובות. בשבת בכיתי והרבה. הוא כל הזמן ינק ולא הבנתי למה הוא מחובר כל הזמן. האחיות דווקא היו מקסימות והרגיעו אותי שזה בסדר. הגענו הביתה, ההנקה לא היתה קלה, אבל הוא למד התחבר יפה וינק במרץ. רוב הזמן, באמת לא היה קשה, אבל היתה לי תקופה שאריאל ינק אחה"צ ללא הפסקה עד אמצע הלילה ואני בכיתי הרבה לבנות בפורום הנקה, אבל גם התקופה הזו עברה. אריאל כבר בן חמישה חודשים ואני נהנת מכל רגע שהוא יונק. קשה לתאר את ההרגשה הזאת, אבל זה פשוט מדהים. אני מרגישה שזו ממש החוויה המתקנת שלי על אי ההנקה אצל מוריה. אין לי מושג עד איזה גיל אניק אותו, אבל אם פעם היו שואלים אותי הייתי אומרת שגג עד גיל שנה, היום אני לא שוללת גם מעבר לשנה וחצי, הכל תלוי אם יהיה טוב לשנינו.

 

[She Dolphin]

שני סיפורים שמתאחדים לאחד../images/Emo23.gif../images/Emo23.gif

וכמו שאני מכירה את עצמי זה הולך להיות ארוך

בהריון עם תומר (לפני שלוש וחצי שנים) היה לי ברור שאני אניק (למרות שגם תמיד הוספתי "אם יתאפשר"

) אבל לא עשיתי הכנה מיוחדת ולא היה אז פורום הנקה, בקיצור, לא ידעתי כלום מהחיים שלי בכל מה שקשור בהנקה פרט לקצת מידע (שחלקו די מוטעה, כך אני יודעת היום) שקיבלתי מחברות. תומר נולד בלידה מדהימה ומהירה וינק מיד בחדר הלידה. שלוש שעות אחרי הלידה אחות צינוקיה בתה"ש ניסתה למנוע ממני להניק אותו וכשהתעקשתי הושיבה אותי על כסא פלסטיק מכוער ולא נוח באמצע הצינוקיה הרועשת והמוארת כשמסביבי תינוקות זעירים צורחים ואף אחד לא מביא אותם לאמא שלהם, כי "אסור להוציא מהתינוקיה מחוץ לשעות ההאכלה" (טוב, אז עוד הקשבתי להוראות הלא חוקיות האלה - כאילו, מה זה בית סוהר פה?). ככה ישבנו לנו, אני ומלאכי הבלונדיני המתוק כשאבא לצידנו והוא ינק בשלווה כאילו אנחנו במקום הכי נפלא בעולם. תקופת ההנקה הראשונה (אני כבר לא זוכרת בדיוק, אבל זה נמשך במידה כזאת או אחרת עד שתומר היה בערך בן חצי שנה) הייתה לי מאוד קשה. אני מרגישה שזה קצת אכזרי להגיד שסבלתי והתלוננתי אל מול כל הסיפורים הבאמת קשים שנכתבו כאן, אבל זאת היתה האמת שלי - אני, בחורה בת 33 לא איזו ילדונת מפונקת שהגיעה אל הלידה לפני שעברה משהו בחיים, הרגשתי שאני מפוצלת: מצד אחד הכל הלך טוב - היה לי חלב, תומר צימח צמיגים לשמחת כולם, כמעט שלא היו לי כאבים ופצעים, הוא היה תינוק ממש רגוע, יפה, מתוק, ואף ישן לא רע (טוב, הכל יחסי, היו ימים שפשוט הרגשתי שאני מאבדת צלם אנוש מחוסר שינה), ובנוסף הייתה לי תמיכה מקיר אל קיר. בראש ובראשונה על ידי בן זוגי האהוב, בני משפחותינו, חברים ומי לא. בקיצור - שום דבר להתלונן עליו. מצד שני הרגשתי שעובר עלי משהו קשה- הגוף שלי הופקע ממני והפך לכלי שמשמש מישהו קטן, חסר אונים, שתלוי בו לחלוטין שבא משום מקום ואני בעצם לא מכירה אותו! זאת אומרת, אהבתי אותו (חה, רק היום אני מבינה עד כמה מה שמרגישים בהתחלה זה רק מאית בערך מה שמרגישים בהמשך

), אבל הרגשתי שזאת מין אהבה שהיא יותר אינסטינקט חייתי וזה שלט בי ולא נתן לי לחשוב באמת על לא להניק, כי ברור שאני פועלת עכשיו לפי צו הטבע, אבל... הו... כמה קשה היה עולו של הצו הזה עלי

ימים רבים הרגשתי שבסוף היום אני לא רוצה שאף אחד יגע בי מרוב שאני כבר לא מסוגלת להכיל מגע של גוף אחר בגוף שלי. הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך תחילת האמהות וההנקה היוותה חלק ניכר מכך. היום במבט לאחור כל כך ברור לי שזה טבעי ונורמלי ולכך נועדנו, אבל באותם רגעים הרגשתי לפעמים שזה ממש קשה לי מנשוא. אני לא רוצה שיצטייר מדברי כאילו הנקתי כמו אוטומאט - ממש לא ולא!!! איכשהו הייתה אצלי הפרדת מנגנונים והצלחתי לשמור את החלק הזה בצד ולא לתת לו להשפיע על חיינו, אבל אני ממש זוכרת את עצמי מפנטזת "עד גיל חודש וזהו" ואחר כך "עד שלושה" ו"עד חצי שנה" ועד 10 חודשים" ואז פתאום הסתכלתי אחורה ולא הבנתי בכלל איך שקלתי להפסיק. כשתומר היה בן חצי שנה בערך קראתי פעם ראשונה (באינטרנט, אלא איפה?!

) על הנקת צמד. הזדעזעתי קשות מהרעיון לא בגלל שילד גדול יונק עם תינוק קטן - פשוט זה נראה לי קשה לבלי נשוא לאמא (דמיינתי את עצמי מניקה שנים עם איך שהרגשתי עם תומר בחודשים הראשונים - והתמונה הבאה שדמינתי היתה: אני קופצת ממגדלי עזריאלי - בחיי!). כשתומר היה בן שנה וחצי תכננו וביצענו הריון נוסף. תומר עדיין ינק והחלטנו ללכת צעד צעד עם העניין ולראות מה יקרה עם ההנקה שלו. הוא לא הפסיק, נגמל בלילה אבל המשיך לינוק (למרות שכבר לא היה חלב) ואני התחלתי להתרגל ולאהוב את הרעיון של הנקת צמד (וכמובן גם קראנו מאמרים וסיפורים אישים והחלטנו שזה משהו שאנחנו מרגישים שיכולים לבדוק אותו אצלנו) - פשוט הרגשנו שלתומר ולי זה נכון להמשיך עכשיו וגם אחר כך. הסביבה הרימה גבה אבל לא יותר מכמה נסיונות שכנוע קלושים (טוב, כבר מכירים אותנו ויודעים שחבל על הזמן

) עזבו אותנו בשקט עם השגעונות שלנו. לפני שבעה חודשים ילדתי את שירה. סיפור אחר לגמרי. עזבנו את בית היולדות 12 שעות אחרי הלידה והתייעצות דרך האינטרנט עזרה לי לעזור לה לתפוס את הפטמה (ותודה מיוחדת לקלואי פישר

). היא התחילה לינוק נפלא ובכלל היא תינוקת מצטיינת עד היום. רגועה, שלווה, אוהבת לישון, חייכנית וצחקנית עד אין קץ

טפו שלוש פעמים. התחושות הקשות מהפעם הקודמת נעלמו ואינן - הנסיון עושה את שלו. תומר בן שנתיים ו 11 חודש, עדיין יונק - בדרך כלל פעמים-שלוש ביום, בכל פעם לכ 10- שניות ולא יותר, משתף פעולה כשאני מבקשת "לא עכשיו - בבית" או "קצת ודי" או "בוא אני אכין לך שוקו"

ולאחר שמתנתק מהפטמה תמיד אומר בחיוך "טעים חלב של אמא". בניגוד לכל התחזיות הוא לא כועס ולא מקנא - לפחות לא יותר מילד רגיל שלא יונק בצמד עם אחותו ולדעתנו הרבה פחות מה"רגיל". אוהב את שירה מאוד והיא מעריצה אותו. בינתיים אנחנו ממשיכים ככה עד שנרגיש שמישהו מאיתנו צריך שינוי (אולי קראת ההריון הבא...?

) כי לאף אחד אין תלונות. זהו, עד כאן, מקווה שלא התייאשתן

 

[אמא של אריאל ומוריה]

ארוך, ארוך, אבל כרגיל מרתק

 

[ענתש]

אין עלייך דולפינה !!! וכמה הזדהיתי

עם התחושות בהנקה של תומר, העלת לי דמעות בעיניים. במיוחד עם ההחלטות האלו של "רק עד גיל חודש", "רק עד שלושה חודשים" וגם עם זה שהזדעדעת מהנקת טנדם. אני גם חטפתי בחילה פעם ראשונה ששמעתי על משוגעת אחת שמניקה ילד מעל גיל שנה (בעעעע....). איך שאנחנו משתנים, מצחיק.

 

[She Dolphin]

ענת ../images/Emo24.gif

אני זוכרת שבזמן שהיית בהריון עם נגה, אני כבר הייתי כמה חודשים אחרי הלידה של תומר והייתי משתתפת בעיקר סבילה בפורום הריון ולידה. קראתי הודעה שלך שבה את מדברת על חששותייך מהנקה והזמנתי אותך לבוא לפורום הנקה. את זוכרת?

כבר אז קלטתי שיש פה פונטנציאל

 

[ענתש]

בטח זוכרת ../images/Emo24.gif בחזרה.

 

[מעיןבר]

הנקה שלא נצליחה זה כאן ../images/Emo140.gif

ספרו לנו מה קרה ומה הגורמים שלדעתכן הובילו לכישלון ההנקה...

 

[משוש30]

ואם יש משהו באמצע? ../images/Emo12.gif יצא ארוך

זה מתחיל פסימי ממשיך אופטימי ונגמר (כמעט) בינוני... מתן הוא ילד ראשון. מראש אמרתי שאני על הנקה לא מתעקשת ולא רוצה להיות פנאטית לשני הכיוונים. אם ילך -ילך אם לא-לא שום דבר לא טרגדיה. ממש לא ציפיתי לזה שאני אתנגד נחרצות למתן תמל כבר בבית חולים... מתני נולד קטן לכן הכריחואותי להאכיל אותו כל 3 שעות. מעבר לפעם הראשונה לא זכיתי לייעוץ טוב, מתן היה ישנוני ולא רצה לינוק וההנקה הפכה למלחמה מתישה ומלחיצה כשברקע משננים לי שהוא קטן מדי הוא יורד ולא ישחררו אותו מבית החולים. החלטתי שהכי חשוב לי שישחררו אותו ואת נושא ההנקה נסדיר כבר בבית בלי לחץ. כשבאתי הביתה מתן היה כבר אחרי כמה בקבוקי תמל ובלי שום חשק להתאמץ ולינוק. הוא היה פותח פה על הציצי ונשאר עם פה פעור מחכה...לינוק? לא תודה...כבר היום הראשון בבית הגיעו כל החברות שלי עם הילדים שלהם ועשו לי קורס מזורז להנקה, גם יצרנו קשר עם לה לצ'ה שעזרו מאד ושבוע אחר כך הלכתי ליועצת הנקה מקסימה. די מהר ההנקה נכנסה למסלול ושנינו נהננו ממנה ומהקרבה הנובעת ממנה מאד. האידיליה נמשכה עד ליום בו חזרתי לעבודה כשמתן היה בן 3 חודשים. עבדתי שעות ארוכות ולא היה מנוס מלתת בקבוק. שאבתי ונתנו גם תוספת. מהר מאד מתן התחיל לשבות וגם בימים שהייתי בבית לא היה מוכן לקחת ציצי במשך היום. פשוט ברגע שמוציאים לו ציצי הוא מסובב את הראש ומתחיל להתעניין באינטנסיביות בקיר או בציור שממול...מאז למרות כל הניסיונות הוא לא מוכן לינוק במשך היום והחלב שלי הולך ונעלם. היום לא שאבתי כל היום ולא הרגשתי שום אי נוחות

. הוא ממשיך לינוק בלילה מתוך שינה, אבל גם מתעורר כל שעה וחצי. אני ממשיה להניק בלילה כי חשוב לי שלא יחיה על התמל לבדו וככה אני גם משלימה קצת שעות מתן (ואולי גם הוא שעות אמא). מדי פעם אני גם נותנת בקבוק בלילה. מאני מקווה שאני אוכל להמשיך עם ההנקה החלקית לפחות על שיגיע לגיל חצי שנה ולמוצקים (אחרי סיפור הרמדיה זה מלחיץ אותי), ואני כבר מחכה לילד הבא ולהנקה הבאה...

 

[MASHY BOSTON]

../images/Emo24.gif ../images/Emo60.gif

 

[lulyK]

הנקה שלא הצליחה - בהחלט כאן.

יותם נולד ומיד ינק. אני נוצרת את תחושת ה"אמא אדמה" הזו, כי זו הפעם הראשונה והאחרונה שהרגשתי אותה (עד הילד הבא, לפחות...). כבר מהיום השני - סירוב מוחלט להתחבר לציצי. כל האחיות במחלקת יולדות א' עטות לי על הציצי, דוחפות את הראש הקטן בכוח, לוחצות ומועכות. תמיד זה נגמר בבכי של שנינו וקולסטרום בכפית (שהאחות סחטה כי אני לא מצליחה...). מגיעים הביתה, ואני לא יודעת איך יגיע המזון לפיו של יותם. מדריכת הנקה מספר אחת - כלנית קיין (תזכרו את השם) שמייעצת עצות אחיתופל תמורת 400 ש"ח (להניק רק מצד אחד, לנתק אחרי 40 דקות...). כל הנקה מתחילה ב-10 דקות של סירוב להתחבר ושני אנשים מבוגרים (אני ואבא של יותם שלקח חופשת הנקה מהעבודה) שעובדים קשה על החיבור. מהרגע שיותם מתחבר - הוא נמצא על הציצי שעתיים על השעון. אני פצועה לגמרי, מותשת ומפחדת מההתעוררות הבאה שתגרור את הבכי הנורא של הרעב. כשהוא כבר מחובר ותופס לא נכון, אני חוששת לנתק אותו כי ההתחברות, הו ההתחברות האיומה הזו. הוא כל כך לא רוצה, ואני כל כך משוכנעת שזה הדבר הכי טוב בשבילו. שלושה שבועות חלפו והוא עדיין לא החזיר את משקל הלידה שלו. עוד יועצת הנקה, עוד 400 ש"ח. עוד אדם זר שסוחט לי את הציצי ונוגע לי בתינוק. היועצת מייעצת - אולי טיפול באגרסיה של הקטן. בעלי שיחיה רק שומע על העצה הזו, ואומר שמבחינתו - עד כאן. אין שיפור בתפיסה, אין שיפור בהתחברות, אין עליה במשקל. אני עוברת לשאיבות (שואבת כל 3 שעות ומצליחה לספק רק 2/3 מהארוחות שלו). המעבר לבקבוק הוא הדבר הטוב ביותר שקורה ליותם, הבכי הנורא פוסק והוא יכול להתחיל ולהתמסר לי. אני מפסיקה להניק ומתחילה את חיי החדשים כאמא. (השאיבות הולכות ופוחתות ונפסקות עם ייבוש סופי של החלב אחרי 3 חודשים).

 

[MASHY BOSTON]

../images/Emo24.gif ../images/Emo60.gif

 

[ayush]

../images/Emo24.gif

 

[עמית@]

../images/Emo10.gif ../images/Emo24.gif

 

[עינבלית]

../images/Emo24.gifסיפור קשה אבל עם סוף טוב!

יותם גדל, מאושר, ואמא שלו מבסוטית- וזה מה שחשוב!

 

[בימבילי]

את אמא אדמה! מה הקשר בין זה

לבין הנקה או לא הנקה? מי שלא ראה אותך לא ראה אמא אדמה מימיו!

 

[nubi]

הסיפור שלנו

יצא די ארוך.