מבצע סיפורי הנקה
- פותח הנושא אפרת12
- פורסם בתאריך
אמא של אריאל ומוריה
New member
../images/Emo24.gif../images/Emo24.gif
את מה שהיה לי להגיד לך כבר אמרתי בזמנו. מה שחושב שלמדת מהטעויות. אסור לך להרגיש רע עם שקרה, זה לא יעזור לכלום.
את מה שהיה לי להגיד לך כבר אמרתי בזמנו. מה שחושב שלמדת מהטעויות. אסור לך להרגיש רע עם שקרה, זה לא יעזור לכלום.
גם אני בנכשלות...
ועד היום, ולמרות ששחר גדל ומתפתח נהדר גם עם סימילאק (
), כל דיון בנושא ההנקה מביא אותי לידי דמעות. גם אני מאוד רציתי להניק, וקראתי לפני הלידה בשקידה בפורום הנקה ובפורום של אסתר. ולמרות שידעתי שאחרי קיסרי קשה יותר, בסתר לבי ידעתי שאנחנו נצליח בכ"ז. אז זהו, שלא. ביום הלידה עברו שעות ארוכות עד שסוף סוף ראיתי את שחר, מתוק מאוד וישנוני מאוד. ניסיתי לעשות לו היכרות עם הציץ בדקות הבודדות של ערות, אבל לא היה על מה לדבר, ובטח שלא על התחברות. נדנדתי לאחיות (הבאמת נחמדות ותומכות) בזו אחר זו, וכולן אמרו שזה לא נורא, וכשהוא יהיה רעב הוא יאכל. בלילה דידינו, הקטטר ואני, לחדר ההנקה, רק כדי למצוא שוב תינוק ישן שנת ישרים. למחרת התחלתי לסחוט לכפית, והילד כבר היה עירני יותר, אבל עדיין לא מצליחים להתחבר בכלל. וכולם מנסים לעזור - אמא שלי, חברה טובה, האחיות, ואפילו יועצת הנקה - ושום דבר. בשום תנוחה, בשום מצב, לא תופס. ואז עוד סשן איום במיוחד של שלוש שעות, שבסופו הקיפו אותי ארבע יועצות הנקה, כל אחת תופסת פינה אחרת שלי או של שחר, שכבר צרח מרעב, ועדיין לא הצלחנו. כנראה משהו לא בסדר אצלי. אנחנו עוברים לסימילאק, כי הוא חייב לאכול. כמו שאומרת אחת האחיות ה"נחמדות" של ילודים, כבר נשברתי. לא ידעתי עד כמה זה היה לי חשוב עד השבירה הזאת, אבל פשוט לא היינו מסוגלים (עניין פיזי שלי). אבל כדי לא לסיים בנימה לגמרי קודרת, ההאכלה בתחליף חלב היא לא תחליף מבחינתי: עבורי, כשהילד אוכל אצלי מהבקבוק יש בינינו בדיוק אותה רמת קשר, ואינטימיות, וקרבה כמו שהיתה נוצרת בהנקה.
ועד היום, ולמרות ששחר גדל ומתפתח נהדר גם עם סימילאק (
אמא של אריאל ומוריה
New member
את לא צריכה להתנצל בפני אף אחד
הכוונה לפיסקה האחרונה. את באמת עשית כל מה שיכולת בשביל שההנקה תצליח. גם מוריה לא ינקה ושם נשברתי מאד מאד מהר. והיא גדלה כילדה לתפארת. ואת אריאל אני מניקה כבר 5 חודשים וזו ממש חוויה מתקנת אצלי. אז רק נותר לאחל לך שבפעם הבאה תצליחי להניק.
הכוונה לפיסקה האחרונה. את באמת עשית כל מה שיכולת בשביל שההנקה תצליח. גם מוריה לא ינקה ושם נשברתי מאד מאד מהר. והיא גדלה כילדה לתפארת. ואת אריאל אני מניקה כבר 5 חודשים וזו ממש חוויה מתקנת אצלי. אז רק נותר לאחל לך שבפעם הבאה תצליחי להניק.
מסכימה עם אמא של אריאל ומוריה
ומוסיפה. כשיש מצב נתון, אין מה לבכות, ואין מה להכות על חטא. זה מה יש, ואת האמא הכי טובה שאת יכולה להיות. התיאור שלך, של ארבע יועצות הנקה שדוחפות את שחר הצורח עליך, נשמע לי נורא ואיום. אני לא כל כך מבינה מה הבעיה הפיזית שמנעה את ההנקה, אבל נשמע לי יותר מדי עליהום בשביל שאפשר יהיה להניק גם אם אין בעיה מי-יודע-מה. את יכולה לקרוא בסיפור ההנקה שלי כמה היה קשה לי עם ההתעקשות והלחץ.
ומוסיפה. כשיש מצב נתון, אין מה לבכות, ואין מה להכות על חטא. זה מה יש, ואת האמא הכי טובה שאת יכולה להיות. התיאור שלך, של ארבע יועצות הנקה שדוחפות את שחר הצורח עליך, נשמע לי נורא ואיום. אני לא כל כך מבינה מה הבעיה הפיזית שמנעה את ההנקה, אבל נשמע לי יותר מדי עליהום בשביל שאפשר יהיה להניק גם אם אין בעיה מי-יודע-מה. את יכולה לקרוא בסיפור ההנקה שלי כמה היה קשה לי עם ההתעקשות והלחץ.
הכישלון הוא שלי!
ישי נולד במשקל 3,690 ובבית חולים הוא ינק מצויין. מדריכת ההנקה אמרה שהוא "יונק מלידה". אני הרגשתי כאילו הוא יונק בשמחה מציצי שמאל ולא כל כך מציצי ימין אבל...מה אני יודעת?! הגענו הבייתה ו...היה לי סיוט של שבועיים. הייתי עם ישי לבד בבית (ההורים שלי גרים קצת רחוק ממני ובעלי עובד עד שעות מאוחרות) היה גשם כל הזמן!הייתי לבד בבית עם תינוק רעב ועצבני! מי שבא לבקר בא רק בערב וגם אז היו רק "עצות". ישי לא ישן בכלל! לא ביום ולא בלילה-ביחוד לא בלילה. עדיין הרגשתי שהוא יונק רק מצד אחד. הוא היה עצבני ובכה כל הזמן ואני התייאשתי וכנראה שמהר מדי. התחלתי לשאוב חלב ובאמת יצא לי חלב רק מציצי שמאל ומימין כמעט ולא. הייתי שואבת 20CC לתינוק שרצה 60CC. את יום השבירה אני זוכרת היטב!!! נתתי לישי תוספת של סימילאק ו... הוא נרגע! עד גיל חודשיים הנקתי+תוספת. הנקתי רק מצד שמאל וזו הייתה טעות! אני מצטערת שלא התייעצתי עם מדריכת/יועצת הנקה בשלב הזה. בגיל חודשיים ישי עבר רק לסימילאק והוא ישן לילה שלם, עלה במשקל ואני נטשתי את ההנקה ואת השאיבות עד ש...קצת לפני 3 חודשים הוא היה חולה - דלקת בסימפונות: שיעולים, קצת חום וליחה. היינו צריכים לעשות לו אינהלציות והוא שנא את זה!! מסביב אמרו לי: "חבל שאת לא מניקה, חלב אם היה מצויין בשבילו עכשיו..." לא קטלתי את הדברים וניסיתי לשאוב...עשיתי אמבטיה חמה, עיסוי בציצי ו...יש חלב! בשלב הזה התייעצתי בפורום ייעוץ הנקה עם אסתר גרונייס ובפורום של ד"ר ליבוביץ. לפי ההמלצות שלהן שאבתי 8-10 פעמים ביום במשאבה חשמלית של מדלה - לקטינה ששכרתי (משאבה מצויינת) ו-2 ארוחות ביממה ישי קיבל חלב שאוב. אני לא יודעת אם בזכות החלב או שהוא פשוט הבריא עם הזמן אבל...הוא הבריא! ואני המשכתי לשאוב ולתת לישי חלב שאוב. ההמלצה שקיבלתי מד"ר ליבוביץ הייתה להמשיך ולשאוב גם מצד ימין אפילו אם זה "על ריק" ואכן עם הזמן היה לי חלב גם משם. היום כשישי כמעט בן 5 חודשים אני שואבת ונותנת סימילאק ואני רוצה לעשות כך לפחות עד 6 חודשים, שנתחיל מוצקים. אני שמחה שישי מקבל חלב אם אבל מרגישה שחבל שהוא לא מקבל את זה ישירות מהמקור. זה כנראה הכישלון שלי כי לא היו לי בעיות ציצי מיוחדות: דלקות או גודש. רק כאבים בהתחלה. אני מרגישה קצת פיספוס כי עם עוד קצת מאמץ וקצת עזרה מבחוץ הייתי יכולה להצליח. אגב, אחרי המקרה של אבא של בעלי לא היה לי חלב, כתבתי על זה בפורום ייעוץ הנקה וקיבלתי תשובה להמשיך ולשאוב והחלב יגיע. כנראה בגלל טראומה נפשית פסק החלב אבל...הוא חזר. מקווה להצלחה בילד הבא...למדתי דבר אחד או שניים על הנקה! תודה למי שקראה עד הסוף!
ישי נולד במשקל 3,690 ובבית חולים הוא ינק מצויין. מדריכת ההנקה אמרה שהוא "יונק מלידה". אני הרגשתי כאילו הוא יונק בשמחה מציצי שמאל ולא כל כך מציצי ימין אבל...מה אני יודעת?! הגענו הבייתה ו...היה לי סיוט של שבועיים. הייתי עם ישי לבד בבית (ההורים שלי גרים קצת רחוק ממני ובעלי עובד עד שעות מאוחרות) היה גשם כל הזמן!הייתי לבד בבית עם תינוק רעב ועצבני! מי שבא לבקר בא רק בערב וגם אז היו רק "עצות". ישי לא ישן בכלל! לא ביום ולא בלילה-ביחוד לא בלילה. עדיין הרגשתי שהוא יונק רק מצד אחד. הוא היה עצבני ובכה כל הזמן ואני התייאשתי וכנראה שמהר מדי. התחלתי לשאוב חלב ובאמת יצא לי חלב רק מציצי שמאל ומימין כמעט ולא. הייתי שואבת 20CC לתינוק שרצה 60CC. את יום השבירה אני זוכרת היטב!!! נתתי לישי תוספת של סימילאק ו... הוא נרגע! עד גיל חודשיים הנקתי+תוספת. הנקתי רק מצד שמאל וזו הייתה טעות! אני מצטערת שלא התייעצתי עם מדריכת/יועצת הנקה בשלב הזה. בגיל חודשיים ישי עבר רק לסימילאק והוא ישן לילה שלם, עלה במשקל ואני נטשתי את ההנקה ואת השאיבות עד ש...קצת לפני 3 חודשים הוא היה חולה - דלקת בסימפונות: שיעולים, קצת חום וליחה. היינו צריכים לעשות לו אינהלציות והוא שנא את זה!! מסביב אמרו לי: "חבל שאת לא מניקה, חלב אם היה מצויין בשבילו עכשיו..." לא קטלתי את הדברים וניסיתי לשאוב...עשיתי אמבטיה חמה, עיסוי בציצי ו...יש חלב! בשלב הזה התייעצתי בפורום ייעוץ הנקה עם אסתר גרונייס ובפורום של ד"ר ליבוביץ. לפי ההמלצות שלהן שאבתי 8-10 פעמים ביום במשאבה חשמלית של מדלה - לקטינה ששכרתי (משאבה מצויינת) ו-2 ארוחות ביממה ישי קיבל חלב שאוב. אני לא יודעת אם בזכות החלב או שהוא פשוט הבריא עם הזמן אבל...הוא הבריא! ואני המשכתי לשאוב ולתת לישי חלב שאוב. ההמלצה שקיבלתי מד"ר ליבוביץ הייתה להמשיך ולשאוב גם מצד ימין אפילו אם זה "על ריק" ואכן עם הזמן היה לי חלב גם משם. היום כשישי כמעט בן 5 חודשים אני שואבת ונותנת סימילאק ואני רוצה לעשות כך לפחות עד 6 חודשים, שנתחיל מוצקים. אני שמחה שישי מקבל חלב אם אבל מרגישה שחבל שהוא לא מקבל את זה ישירות מהמקור. זה כנראה הכישלון שלי כי לא היו לי בעיות ציצי מיוחדות: דלקות או גודש. רק כאבים בהתחלה. אני מרגישה קצת פיספוס כי עם עוד קצת מאמץ וקצת עזרה מבחוץ הייתי יכולה להצליח. אגב, אחרי המקרה של אבא של בעלי לא היה לי חלב, כתבתי על זה בפורום ייעוץ הנקה וקיבלתי תשובה להמשיך ולשאוב והחלב יגיע. כנראה בגלל טראומה נפשית פסק החלב אבל...הוא חזר. מקווה להצלחה בילד הבא...למדתי דבר אחד או שניים על הנקה! תודה למי שקראה עד הסוף!
אמא של אריאל ומוריה
New member
קראתי עד הסוף ושמחה שכך ../images/Emo24.gif
אל תרגישי רע עם עצמך. זה ממש לא יעזור לכלום. העיקר שלמדת מזה ואני מקווה שבפעם הבאה תצליחי להניק. אני בטוחה שתתעקשי.
אל תרגישי רע עם עצמך. זה ממש לא יעזור לכלום. העיקר שלמדת מזה ואני מקווה שבפעם הבאה תצליחי להניק. אני בטוחה שתתעקשי.
../images/Emo26.gif הסיפור שלנו. אני גם לא .....
אני גם לא יודעת אם זה לגמרי נחשב כשלון, אבל זו באמת הזדמנות (בעיקר בשביל עצמי) לכתוב אז אני אנסה לנצל אותה ... (מתנצלת אם חלק מהדברים דומים לסיפורים אחרים - עוד לא היה לי זמן לקרוא הכל) והתנצלות נוספת
זה די ארוך ולא בטוח שמעניין ... כתבתי כבר בסיפור הלידה שהיו לי 2 מטרות : לנסות ללדת "לידה טבעית" ולהניק זמן ממושך [כבר בתחילת ההריון ידעתי שאני אלך לקורס של יועצת ההנקה הכי טובה בחיפה כי הבנתי (בעיקר מהפורום) שזה חשוב ביותר (נדמה לי שאפילו חלק מהכותבות בשרשור הזה הלכו גם אליה בעקבות המלצתי). היה לי ברור שמי שלא מניקה פשוט לא רצתה כי אם היא היתה נעזרת ביועצת טובה - רוב בסיכויים שזה היה מסתדר. ] ההנקה אף היתה חשובה לי יותר מהלידה עצמה אני חושבת ... אבל, הלידה עברה בהתאם לשאיפות וההנקה לא ... מיד לאחר הלידה נשארנו מס' שעות בחדר (הטבעי) ונגה ינקה כל הזמן. גם בלילה כעבור מס' שעות היא ינקה כשעתיים. בבוקר היא היתה קצת אפאטית (בדיעבד הסתבר שזה כנראה בגלל שטיפת קיבה שעשו לה בתינוקיה) אבל בהמשך היום היא קצת המשיכה לינוק (בצהריים אחות בי"ח שעברה הכשרה כיועצת הציעה לי את עזרתה - אבל היא פשוט דחפה את הפיטמה בפה שלה בכח ...)ובערב יועצת ההנקה שלי הגיעה לבקר אותי בבית החולים. היא הסתכלה איך נגה יונקת וראתה שהיניקה שלה ממש לא יעילה. היא הנחתה אותי לשאוב קצת ולהניק מיד אח"כ וסברה שעם העליה בכמות החלב יהיה לנגה יותר קל והיא תגיע לבד לשיטה היעילה לינוק (מדי פעם היא ינקה נכון אך מיד חזרה ליניקה שיותר מוצצת מאשר שואבת). היועצת אמרה לי לתת לה קצת תמ"ל בכפית כדי שלא תהיה רעבה ובינתיים לשאוב ולהניק כל פרק זמן מסויים (אם אני זוכרת נכון - כשעתיים). למחרת היועצת ביקרה אותי שוב וראתה שאין כ"כ שיפור. המשכנו באותה מתכונת כאשר מעט הקולסטרום שהצלחתי לשאוב ניתן לנגה בבקבוק והשלמת הכמות נעשתה מיניקה + תמ"ל על מנת שיהיו לה יציאות ולא תווצר צהבת ילודים (אי שחרור בילירובין ע"י קקי). <נראה לי שאני מפרטת יותר מדי אז אני אשתדל קצת לקצר ...> ובכן, באמת עלו ערכי הבילירובין ונתנו לה יותר תמ"ל ובאיחור של כמה שעות שוחררנו מבית חולים. באותו ערב קנינו משאבה ידנית ע"מ לשאוב לה קולסטרום, להגביר את ייצור החלב ובמקביל גם להניק (וגם לקחנו תמ"ל להשלמות). הימים הבאים היו הרבה הנקות שעייפו את נגה, גרמו לה כל פעם להרדם וכנראה שלא כ"כ השביעו כי התעוררה אחרי זמן די קצר והמשיכה לינוק. המשכתי בשאיבות ובתוספת קצת תמ"ל והיועצת ביקרה כמה פעמים. היא התרשמה שהיניקה עדיין מאוד לא יעילה. מה שהטריד אותנו בעיקר היה העדר
שגרם לנו להבין שהיא לא מקבלת מספיק אוכל. היו לי גם שלבים של בכי (שלי) תוך כדי הנקה כשחלק מהמחשבות הן - למה היא לא יונקת טוב - אולי היא לא בסדר ... ומחשבות אחרות שאולי אני לא משקיעה מספיק וכו' וכו' ... השאיבות לא הניבו מספיק חלב וכמות התמ"ל גברה. כשנגה היתה בת 3 שבועות היתה לי כבר בבית משאבה שכורה - חשמלית של מדלה כמו שיש בבית החולים. אליה קניתי ערכה שמאפשרת לשאוב משני השדיים בו זמנית. נראיתי ממש כמו מחלבה משוכללת ועם הזמן גם פיתחתי שיטות שאיפשרו לי אפילו יד פנויה לעשות משהו תוך כדי השאיבות שלא משנה כמה הן התמשכו - לא הניבו מספיק חלב. וזהו בעצם הגורם השלישי ואולי המכריע בכשלון להגיע להנקה מלאה - חוסר זמן. בהתחלה עוד אמא שלי יכלה להיות אצלי לא מעט וזה אפשר למצוא זמן גם להניק וגם לשאוב וגם לאכול בעצמי ...
אבל בהמשך היא היתה פחות פנויה ובמקביל גם קנינו בית ובעלי נאלץ לנצל את השעות בהן הוא היה נוהג להגיע יחסית מוקדם מהעבודה (18:30 בערך) לצורך השלמת שעות רבות שהחסיר בגלל סידורים שקשורים לבית ולשיפוצים. כך יצא שהוא הגיע פעמים רבות אחרי 21:00 ואני מצאתי פחות ופחות זמן לשאוב. בינתיים גם עברתי להנקה בפטמות סיליקון (לאחר שנסיון אחר - finger feeding עם מזרק לא גרם לשיפור מצופה בהנקה) שגרמו לנגה לינוק טוב יותר אך אף פעם לא נראה שההנקה השביעה אותה ואם נתתי לה תמ"ל אח"כ - היא אכלה בשקיקה. בטיפת חלב בינתיים כל הזמן ציינו שהיא עולה במשקל - אבל היה עדיף אם היא היתה עולה יותר ... כאן חשוב לי לציין שפעמים רבות אני מרגישה לא נוח לקטר על קשיים כשבעצם כמעט ולא סבלתי פיזית מפצעים או מגודש (היה קצת גודש כמה פעמים שגרם לי לחשוב שהנה זה הצליח - אך אז לא מצאתי זמן להמשיך לשאוב מספיק והיו גם נסיגות). כל הזמן הזה המשכתי גם להניק אותה , בעיקר בבקרים (עד היום) ותמיד נראה שהיא נהנית מזה (וגם אני כמובן !) אך זה לא משביע אותה ... השאיבות נפסקו בשבוע בו עזבנו את הדירה השכורה (כמה ימים של אריזות) וגם פיטרו אותי מהעבודה (דבר שגרם לתסכול נוסף שהנה קיבלתי יותר זמן עם נגה ואני לא יכולה לנצל אותו להנקה מלאה). נגה היתה בת חודשיים ומאז (עוד לא נכנסנו לבית החדש, בינתיים אנחנו אצל אמא של בעלי - קושי נוסף ...) ועד היום המתכונת היא של הנקה במיטה שלנו מ-5 בבוקר (הזמן בו היא מתעוררת) עד בערך 8-9 כשאני קמה להכין לה תמ"ל ולפעמים גם בערב וכשנראה שהיא קצת רעבה\עצבנית בין הארוחות). את המשאבה השכורה החזרתי ובינתיים גם אין לי משאבה. אני מאוד נהנית להניק , היא נהנית לינוק (לא היתה לה אף פעם בעיה לעבור בין פיטמה לבקבוק למוצץ וכו'...) אבל בכל פעם ששואלים אותי אם אני מניקה, אני מרגישה תחושת כשלון ומסבירה שניסיתי - אבל זה לא הצליח ... ולפעמים גם יש לי מחשבות שמצד אחד אולי זה פשוט גם נח לי היתרונות שתמ"ל נותן (כמו בנסיעות שהיינו צריכים לעשות איתה מחיפה לת"א לצורך צילומי US) ומצד שני אולי כשנעבור בקרוב סופסוף לבית שלנו אפשר יהיה עדיין לשקם את ההנקה (עדיין אפשר בגיל 4 חודשים ?) כשהבעיה העיקרית היום היא מיעוט חלב (אני חושבת שהיא כבר יונקת טוב). לסיכום - כהנקה מלאה זה כשלון אך יש לנגה בהחלט זמן יניקה בכל יום ממנו שתינו מאוד נהנות , אז אני לא יודעת אם ההגדרה כשלון מתאימה לגמרי ... מצטערת שוב על האורך ...
אני גם לא יודעת אם זה לגמרי נחשב כשלון, אבל זו באמת הזדמנות (בעיקר בשביל עצמי) לכתוב אז אני אנסה לנצל אותה ... (מתנצלת אם חלק מהדברים דומים לסיפורים אחרים - עוד לא היה לי זמן לקרוא הכל) והתנצלות נוספת
כשאני קוראת סיפורים כמו שלך
אני חושבת שעם כל הקיטורים, וכל הצרות, כן, אפילו עם הדלקות הנוראיות, מזלי שפר עלי, כי דבר אחד שלא היה חסר לי מעולם זה חלב. אני מניחה שאם הייתי חושבת ששחר לא מקבלת מספיק אוכל (בין אם התחושה הזו היתה מוצדקת ובין אם לאו), היא היתה מקבלת תמ"ל כבר בשלב מאד מוקדם.
אני חושבת שעם כל הקיטורים, וכל הצרות, כן, אפילו עם הדלקות הנוראיות, מזלי שפר עלי, כי דבר אחד שלא היה חסר לי מעולם זה חלב. אני מניחה שאם הייתי חושבת ששחר לא מקבלת מספיק אוכל (בין אם התחושה הזו היתה מוצדקת ובין אם לאו), היא היתה מקבלת תמ"ל כבר בשלב מאד מוקדם.
אמא של אריאל ומוריה
New member
על הנקה שלא הצליחה - מוריה
כל זמן שהייתי בהריון, היה לי ברור שאני רוצה להניק. לא הייתי מודעת לקיומם של פורומים, גם לא בטוחה שאז פורום הנקה היה קיים, אבל לא היה לי קשר לאינטרנט בכלל אז. חשבתי שלהניק זה מאד קל, רק לחבר ציצי וזהו. קראתי קצת חומר כתוב, אבל לא יותר מדי. אחרי שילדתי לא הנקתי בחדר לידה, כי לא הציעו לי ולא ידעתי שזה אפשרי בכלל אח"כ ניסיתי להניק, הלך חלקית ובלילה ביקשתי שיתנו לה בקבוק כדי שאוכל לישון. בהמשך הבילוי בבי"ח הצלחתי חלקית להניק וכשלא הצלחתי פשוט נתתי תמ"ל. יצאתי הביתה. ביום שישי, הגענו שעתיים לפני שבת כל המשפחה הגיעה, אני עייפה, צריכה להניק, כול מנסים לתת עצות ומוריה צוקחת ללא הפסקה. אז שוב נשברתי ונתתי תמ"ל. ככה היה ממש מעגל קסמים. בשבת שכנה שלי בילתה אצלי וגיסתי הגיעה והן ניסו לעזור לי לחבר את מוריה לציצי והיא מסרבת וצורחת ללא הפסקה (כמובן שזה בגלל מליון הבקבוקים שנתתי לה קודם) ואז שוב נשברתי והיא קיבלה בקבוק. מיותר לציין שבכל הזמן הזה, אני בוכה בלי הפסקה. כולם כבר חשבו שאני בדיכאון אחרי לידה. אבל מותר לבכות אחרי לידה, לא?? ביום ראשון היתה נקודת השבירה הסופית מבחינתי. זה היה היום של הגודש שממש לא ידעתי שיעבור אחרי יום ורק צריך להניק ושוב היא לא התחברה טוב וצרחה ואני בכיתי ואז אמרתי לבעלי די, לא רוצה יותר , נמאס לבכות כל הזמן, רוצה לחזור להיות אני והלכנו לרופא שנתן לי כדורים לייבוש החלב. בלילה הייתי עם 40 מעלות חום מהגודש, לא ידעתי שבנוסף לכדורים צריך גם לשים עלי כרוב, והגעתי למיון. כמובן ששחררו אותי הביתה ואמרו לי לשים עלי כרוב. מיום למחרת מוריה שתתה רק סימילאק ואני והיא הפכנו לרגועות הרבה יותר. אני לא מצטערת על זה היום, למרות שלא מזמן היתה לי נקודת שבירה, אחרי שקראתי סיפורים קשים יותר בפורום הנקה, אבל עבר לי. אני מאמינה שאם היתה לי הדרכה הייתי מצליחה, אבל זה לא ממש משנה. מוריה גדלה כילדה לתפארת וההנקה של אריאל היא החוויה המתקנת שלי.
כל זמן שהייתי בהריון, היה לי ברור שאני רוצה להניק. לא הייתי מודעת לקיומם של פורומים, גם לא בטוחה שאז פורום הנקה היה קיים, אבל לא היה לי קשר לאינטרנט בכלל אז. חשבתי שלהניק זה מאד קל, רק לחבר ציצי וזהו. קראתי קצת חומר כתוב, אבל לא יותר מדי. אחרי שילדתי לא הנקתי בחדר לידה, כי לא הציעו לי ולא ידעתי שזה אפשרי בכלל אח"כ ניסיתי להניק, הלך חלקית ובלילה ביקשתי שיתנו לה בקבוק כדי שאוכל לישון. בהמשך הבילוי בבי"ח הצלחתי חלקית להניק וכשלא הצלחתי פשוט נתתי תמ"ל. יצאתי הביתה. ביום שישי, הגענו שעתיים לפני שבת כל המשפחה הגיעה, אני עייפה, צריכה להניק, כול מנסים לתת עצות ומוריה צוקחת ללא הפסקה. אז שוב נשברתי ונתתי תמ"ל. ככה היה ממש מעגל קסמים. בשבת שכנה שלי בילתה אצלי וגיסתי הגיעה והן ניסו לעזור לי לחבר את מוריה לציצי והיא מסרבת וצורחת ללא הפסקה (כמובן שזה בגלל מליון הבקבוקים שנתתי לה קודם) ואז שוב נשברתי והיא קיבלה בקבוק. מיותר לציין שבכל הזמן הזה, אני בוכה בלי הפסקה. כולם כבר חשבו שאני בדיכאון אחרי לידה. אבל מותר לבכות אחרי לידה, לא?? ביום ראשון היתה נקודת השבירה הסופית מבחינתי. זה היה היום של הגודש שממש לא ידעתי שיעבור אחרי יום ורק צריך להניק ושוב היא לא התחברה טוב וצרחה ואני בכיתי ואז אמרתי לבעלי די, לא רוצה יותר , נמאס לבכות כל הזמן, רוצה לחזור להיות אני והלכנו לרופא שנתן לי כדורים לייבוש החלב. בלילה הייתי עם 40 מעלות חום מהגודש, לא ידעתי שבנוסף לכדורים צריך גם לשים עלי כרוב, והגעתי למיון. כמובן ששחררו אותי הביתה ואמרו לי לשים עלי כרוב. מיום למחרת מוריה שתתה רק סימילאק ואני והיא הפכנו לרגועות הרבה יותר. אני לא מצטערת על זה היום, למרות שלא מזמן היתה לי נקודת שבירה, אחרי שקראתי סיפורים קשים יותר בפורום הנקה, אבל עבר לי. אני מאמינה שאם היתה לי הדרכה הייתי מצליחה, אבל זה לא ממש משנה. מוריה גדלה כילדה לתפארת וההנקה של אריאל היא החוויה המתקנת שלי.
אוזה האוזה
New member
../images/Emo7.gifאני לא מאמינה שעדיין לא התגברתי
על כישלון ההנקה .כל פעם שהנושא עולה הצביטה חוזרת כל כך מוחשית וכואבת . התכוננתי לכל ,לקשיים ולכאבים אבל תינוקי שנולד קטנטן לא הצליח לינוק ולא עלה במשקל ואחות טפ"ח פסקה שיש לעבור לתמל כי הוא רעב ואני למרות כל הידע שצברתי במהלך ההריון חזרתי הבייתה ופתחתי את קופסאת המטרנה..
על כישלון ההנקה .כל פעם שהנושא עולה הצביטה חוזרת כל כך מוחשית וכואבת . התכוננתי לכל ,לקשיים ולכאבים אבל תינוקי שנולד קטנטן לא הצליח לינוק ולא עלה במשקל ואחות טפ"ח פסקה שיש לעבור לתמל כי הוא רעב ואני למרות כל הידע שצברתי במהלך ההריון חזרתי הבייתה ופתחתי את קופסאת המטרנה..
שרון של לוטן
New member
זו הפעם הראשונה שאני כותבת את
סיפור ההנקה שלי. ממש לא התחשק לי עד היום לשחזר את הסיוט. גם עכשיו לא בא לי, אבל כבר הרבה זמן אני מרגישה שזה חשוב כדי לסגור את הנושא... גם אני ממכורות פורום הנקה, עוד לפני שנכנסתי להריון. היה ברור לי שאניק, ולא היתה עוד אופציה. לוטן נולדה 3.380 ק"ג. כבר בחדר הלידה הנקתי אותה בנונשלנטיות, תוך כדי שיחה עם הורי בטלפון. ביומיים הבאים לוטן ינקה כל הזמן, 24 שעות ביממה. היינו בביות מלא, כך שזה התאפשר. האחיות היו מודאגות, בייחוד מאחר ולפני השחרור שקלו אותה והסתבר שהיא ירדה 10% ממשקלה. אני ביטלתי את דאגתן, כי הן רק אחיות ולא יועצות הנקה ומה הן יודעות. הגענו הביתה, אני הייתי כבר עם סדקים בפטמות. לוטן עדיין ינקה ללא הפסקה. יותר נכון, כל הנקה ארכה שעתיים-שעתיים וחצי, והיא ינקה כל שלוש שעות. מאחר ותמיד אומרים "לזרוק את השעון" לא ייחסתי לזה חשיבות. צלצלתי לטיפת חלב כדי לשאול מתי לבוא לשקילה. שאלו איך ההנקה. אמרתי שלוטן יונקת כל הזמן. אמרו שזה בסדר ושנמשיך כך ושנגיע כשתהיה בת שבוע. כדי לתקן את התפיסה בדקתי בפורומים השונים איך זה צריך להראות. בסופו של דבר, הגעתי ביום השישי לחייה של לוטן ליועצת הנקה, אשר תיקנה את התפיסה. כבר באותו יום הנקתי ללא כאבים. ביום למחרת הגענו לטיפת חלב. שקלנו את לוטן. 2.850 ק"ג. הלב נפל לי לתחתונים. חצי קילו התינוקת שלי איבדה בגללי. היא נראתה כל-כך קטנה ומקומטת. ואני אפילו לא הבחנתי בכך. האחיות ניסו להרגיע אותי. רופא בדק ואמר שהתינוקת מיובשת קצת, אבל אם הייתי אצל יועצת הנקה והתפיסה תוקנה, אפשר להסתפק בלתת כמה בקבוקי תוספת ולהמשיך להניק. אחרי התייעצות עם היועצת, אשר קבעה חד משמעית שהתינוקת צריכה לאכול ולתת לה בקבוק ומייד - הלכנו לסופר פארם, וקנינו את כל מה שסירבתי להכניס עד אותו היום הביתה - בקבוק אחד (לא הסכמתי ליותר) ואבקה. בסוף כל הנקה נתנו ללוטן בקבוק והיא אכן החלה לעלות במשקל תוך יומיים. הגענו כל יום לשקילה במשך שבועיים וגם לביקורת אצל הרופאה של לוטן. אני, בינתיים, שתיתי המון תה עם חלב, חלב-רב של רפאל, תה לואיזה, שקדיה, תה שומר, עשיתי דיקור סיני להגברת החלב, אכלתי קרפיון... לפעמים כולם ביחד ולפעמים לסירוגין. לפעמים היה נדמה לי שזה עובד ושיש יותר חלב. אני חשבתי שלאחר כמה בקבוקים נוכל להוריד אותם ולוטן תסתפק בהנקה, כי הרי תיקנו את התפיסה. אבל לא. כל הנקה נמשכה עדיין שעתיים, נגמרה בבכי ובבקבוק. ישבתי איתה כל היום וכל הלילה על הספה בסלון, בחוץ חורף אפור וגשום. לא ישנתי וכל מה שאכלתי ושתיתי נועד לייצור החלב. כשהיתה בת 16 יום, חזרנו ליועצת ההנקה. היועצת החליטה שצריך לבדוק מה לא בסדר. התפיסה - מושלמת. זו לא הבעיה. ייצור החלב? חצי שעה היא עבדה על לנסות לסחוט משדי חלב. היו זרזיפים דקים, שאני הייתי גאה בהם מאוד (כי לא ידעתי איך זה אמור להראות) אבל אף אחד אחר לא התרשם. "את כמעט ולא מייצרת בכלל חלב", היה פסק הדין המכאיב מכל. מאחר וגיליתי מוטיבציה רבה לתקן את המצב, החליטו לנסות לעזור לי להגביר את ייצור החלב. היועצת רשמה לרופאה שלי אלו כדורים עלי לקחת (מוטיליום, או דומפרידון בשמם השני). בנוסף, החלטנו להפסיק להשתמש בבקבוק ולתת ללוטן את התוספת דרך מתקן ושמו SNS, מן בקבוקון ובו התוספת, אשר קשור בחוט סביב הצואר ויוצאות ממנו שתי צינוריות אשר מודבקות לצד הפטמות. כשלוטן ינקה, הצינורית היתה בפיה, וכשנגמר החלב שלי, שחררתי את התוספת לצינורית. היא המשיכה בתנועות היניקה ובכך גרמה לגירוי של השד. היועצת בחרה ב-SNS ולא בשאיבה לאחר כל הנקה, כי גם כך כל הנקה ארכה זמן רב ולא היו בי הכוחות לשאוב בנוסף. שלושה שבועות התמדתי עם המוטיליום וה-SNS. אחרי שלושה שבועות הוחלט שהמוטיליום לא עובד עלי ולכן כנראה שום דבר כבר לא יגביר את ייצור החלב שלי. המשכתי עוד כמה ימים רק עם ה-SNS וראיתי ירידה משמעותית בייצור החלב. כבר אי אפשר היה לדעת מה גרם לירידה, מרוב פקטורים בהנקה שהשתנו כל הזמן. מה שידעתי הוא שהיניקה עם ה-SNS פוגעת בתפיסה של לוטן ולוקח לה שעות לשאוב את התוספת מהצינוריות הדקות. ניסיתי כל קומבינציה אפשרית: להניק ואז לחבר את ה-SNS, להניק יחד עם ה-SNS, צד אחד כזה וצד שני אחרת. זה היה מן FINE TUNING כזה, וכל שינוי גרם להארכת כל הנקה בחזרה לשעתיים. הייתי כבר תשושה לחלוטין מלשבת איתה שעות בכל הנקה. לא יכולתי ללכת לשום מקום כי התביישתי להניק בפומבי עם ה-SNS. הלכתי רק להורי וגם שם ישבתי סגורה בחדר והנקתי. בשמחה רבה החזרתי את ה-SNS ליועצת והחלטתי שאני מניקה בדרך הטבע. לא הייתי מסוגלת להרגיש ולו לרגע אחד נוסף כמו מתקן השקיה. לאחר כמה ימים של הנקה ובקבוק, חזרה לי המוטיבציה לנסות בכל זאת. התחלתי לשאוב בסוף כל הנקה, בעיקר כי ההנקות התקצרו, כנראה כי לא היה שם הרבה מה לינוק. קניתי משאבה והתחלתי לשאוב. במשך היום, בשאיבות לאחר כל הנקה, הצלחתי לאסוף 30CC ביחד. גיליתי שאם אני לא שואבת כל היום אלא רק בערב, אחרי שלוטן הולכת לישון, אני מצליחה לשאוב בפעם אחת 50CC. אחרי תקופת שאיבה אינטנסיבית שלא עשתה כלום לייצור החלב, עברתי לשאיבה אחת ביום. כשלוטן היתה בת שלושה חודשים ויומיים, היא סירבה לינוק. הסירוב נמשך כמה ימים עד שנשברתי. זה היה תהליך שהיה כרוך בהרבה דמעות שלי, טלפונים ליועצת וצרחות אימים של לוטן. לא הבנתי איך היא לא מוכנה לשתף פעולה איתי, אחרי כל המאמצים שעשיתי. נשארתי רק עם השאיבות. כבר לא היו בי הכוחות להתחיל לשאוב כמה פעמים ביום. נשארתי עם שאיבה אחת. כמות החלב הלכה וירדה במהירות. החלב נגמר סופית כשלוטן היתה בת 4.5 חודשים. ניתן לקרוא לזה סיפור הנקה שנכשל. עם זאת, אם לוקחים בחשבון שמראש לא ייצרתי מספיק חלב, אני מאוד גאה בזה שלוטן קיבלה כמות כלשהי של חלב אם עד גיל 4.5 חודשים. יש בינינו עד היום קשר פיסי חזק מאוד שנרקם גם בשעות ההנקה המשותפות שלנו. גם כשעברנו רק לבקבוק, הקפדתי מאוד על קשר פיסי והמון מגע בזמן ההאכלה. נכון שההנקה היתה קשה ומתסכלת, אבל היו בה גם את רגעי ההנאה שחווה כל זוג של מניקה ויונק/ת. בסופו של דבר, רגעים אלו הוסיפו בזמנו לתחושת התסכול. לא הבנתי איך מהנקות כל-כך מהנות לא צומחת הנקה תקינה ובריאה. היה בזה הרבה שברון לב. אולי בגלל זה, החלטתי שלפחות אמנע מעצמי רגשות אשמה ולכן עשיתי כל מה שהיה ביכולתי כדי להמשיך ולהניק. היום אני שמחה על כך. תודה על כך שהגעתן עד כאן וסליחה על האורך.
סיפור ההנקה שלי. ממש לא התחשק לי עד היום לשחזר את הסיוט. גם עכשיו לא בא לי, אבל כבר הרבה זמן אני מרגישה שזה חשוב כדי לסגור את הנושא... גם אני ממכורות פורום הנקה, עוד לפני שנכנסתי להריון. היה ברור לי שאניק, ולא היתה עוד אופציה. לוטן נולדה 3.380 ק"ג. כבר בחדר הלידה הנקתי אותה בנונשלנטיות, תוך כדי שיחה עם הורי בטלפון. ביומיים הבאים לוטן ינקה כל הזמן, 24 שעות ביממה. היינו בביות מלא, כך שזה התאפשר. האחיות היו מודאגות, בייחוד מאחר ולפני השחרור שקלו אותה והסתבר שהיא ירדה 10% ממשקלה. אני ביטלתי את דאגתן, כי הן רק אחיות ולא יועצות הנקה ומה הן יודעות. הגענו הביתה, אני הייתי כבר עם סדקים בפטמות. לוטן עדיין ינקה ללא הפסקה. יותר נכון, כל הנקה ארכה שעתיים-שעתיים וחצי, והיא ינקה כל שלוש שעות. מאחר ותמיד אומרים "לזרוק את השעון" לא ייחסתי לזה חשיבות. צלצלתי לטיפת חלב כדי לשאול מתי לבוא לשקילה. שאלו איך ההנקה. אמרתי שלוטן יונקת כל הזמן. אמרו שזה בסדר ושנמשיך כך ושנגיע כשתהיה בת שבוע. כדי לתקן את התפיסה בדקתי בפורומים השונים איך זה צריך להראות. בסופו של דבר, הגעתי ביום השישי לחייה של לוטן ליועצת הנקה, אשר תיקנה את התפיסה. כבר באותו יום הנקתי ללא כאבים. ביום למחרת הגענו לטיפת חלב. שקלנו את לוטן. 2.850 ק"ג. הלב נפל לי לתחתונים. חצי קילו התינוקת שלי איבדה בגללי. היא נראתה כל-כך קטנה ומקומטת. ואני אפילו לא הבחנתי בכך. האחיות ניסו להרגיע אותי. רופא בדק ואמר שהתינוקת מיובשת קצת, אבל אם הייתי אצל יועצת הנקה והתפיסה תוקנה, אפשר להסתפק בלתת כמה בקבוקי תוספת ולהמשיך להניק. אחרי התייעצות עם היועצת, אשר קבעה חד משמעית שהתינוקת צריכה לאכול ולתת לה בקבוק ומייד - הלכנו לסופר פארם, וקנינו את כל מה שסירבתי להכניס עד אותו היום הביתה - בקבוק אחד (לא הסכמתי ליותר) ואבקה. בסוף כל הנקה נתנו ללוטן בקבוק והיא אכן החלה לעלות במשקל תוך יומיים. הגענו כל יום לשקילה במשך שבועיים וגם לביקורת אצל הרופאה של לוטן. אני, בינתיים, שתיתי המון תה עם חלב, חלב-רב של רפאל, תה לואיזה, שקדיה, תה שומר, עשיתי דיקור סיני להגברת החלב, אכלתי קרפיון... לפעמים כולם ביחד ולפעמים לסירוגין. לפעמים היה נדמה לי שזה עובד ושיש יותר חלב. אני חשבתי שלאחר כמה בקבוקים נוכל להוריד אותם ולוטן תסתפק בהנקה, כי הרי תיקנו את התפיסה. אבל לא. כל הנקה נמשכה עדיין שעתיים, נגמרה בבכי ובבקבוק. ישבתי איתה כל היום וכל הלילה על הספה בסלון, בחוץ חורף אפור וגשום. לא ישנתי וכל מה שאכלתי ושתיתי נועד לייצור החלב. כשהיתה בת 16 יום, חזרנו ליועצת ההנקה. היועצת החליטה שצריך לבדוק מה לא בסדר. התפיסה - מושלמת. זו לא הבעיה. ייצור החלב? חצי שעה היא עבדה על לנסות לסחוט משדי חלב. היו זרזיפים דקים, שאני הייתי גאה בהם מאוד (כי לא ידעתי איך זה אמור להראות) אבל אף אחד אחר לא התרשם. "את כמעט ולא מייצרת בכלל חלב", היה פסק הדין המכאיב מכל. מאחר וגיליתי מוטיבציה רבה לתקן את המצב, החליטו לנסות לעזור לי להגביר את ייצור החלב. היועצת רשמה לרופאה שלי אלו כדורים עלי לקחת (מוטיליום, או דומפרידון בשמם השני). בנוסף, החלטנו להפסיק להשתמש בבקבוק ולתת ללוטן את התוספת דרך מתקן ושמו SNS, מן בקבוקון ובו התוספת, אשר קשור בחוט סביב הצואר ויוצאות ממנו שתי צינוריות אשר מודבקות לצד הפטמות. כשלוטן ינקה, הצינורית היתה בפיה, וכשנגמר החלב שלי, שחררתי את התוספת לצינורית. היא המשיכה בתנועות היניקה ובכך גרמה לגירוי של השד. היועצת בחרה ב-SNS ולא בשאיבה לאחר כל הנקה, כי גם כך כל הנקה ארכה זמן רב ולא היו בי הכוחות לשאוב בנוסף. שלושה שבועות התמדתי עם המוטיליום וה-SNS. אחרי שלושה שבועות הוחלט שהמוטיליום לא עובד עלי ולכן כנראה שום דבר כבר לא יגביר את ייצור החלב שלי. המשכתי עוד כמה ימים רק עם ה-SNS וראיתי ירידה משמעותית בייצור החלב. כבר אי אפשר היה לדעת מה גרם לירידה, מרוב פקטורים בהנקה שהשתנו כל הזמן. מה שידעתי הוא שהיניקה עם ה-SNS פוגעת בתפיסה של לוטן ולוקח לה שעות לשאוב את התוספת מהצינוריות הדקות. ניסיתי כל קומבינציה אפשרית: להניק ואז לחבר את ה-SNS, להניק יחד עם ה-SNS, צד אחד כזה וצד שני אחרת. זה היה מן FINE TUNING כזה, וכל שינוי גרם להארכת כל הנקה בחזרה לשעתיים. הייתי כבר תשושה לחלוטין מלשבת איתה שעות בכל הנקה. לא יכולתי ללכת לשום מקום כי התביישתי להניק בפומבי עם ה-SNS. הלכתי רק להורי וגם שם ישבתי סגורה בחדר והנקתי. בשמחה רבה החזרתי את ה-SNS ליועצת והחלטתי שאני מניקה בדרך הטבע. לא הייתי מסוגלת להרגיש ולו לרגע אחד נוסף כמו מתקן השקיה. לאחר כמה ימים של הנקה ובקבוק, חזרה לי המוטיבציה לנסות בכל זאת. התחלתי לשאוב בסוף כל הנקה, בעיקר כי ההנקות התקצרו, כנראה כי לא היה שם הרבה מה לינוק. קניתי משאבה והתחלתי לשאוב. במשך היום, בשאיבות לאחר כל הנקה, הצלחתי לאסוף 30CC ביחד. גיליתי שאם אני לא שואבת כל היום אלא רק בערב, אחרי שלוטן הולכת לישון, אני מצליחה לשאוב בפעם אחת 50CC. אחרי תקופת שאיבה אינטנסיבית שלא עשתה כלום לייצור החלב, עברתי לשאיבה אחת ביום. כשלוטן היתה בת שלושה חודשים ויומיים, היא סירבה לינוק. הסירוב נמשך כמה ימים עד שנשברתי. זה היה תהליך שהיה כרוך בהרבה דמעות שלי, טלפונים ליועצת וצרחות אימים של לוטן. לא הבנתי איך היא לא מוכנה לשתף פעולה איתי, אחרי כל המאמצים שעשיתי. נשארתי רק עם השאיבות. כבר לא היו בי הכוחות להתחיל לשאוב כמה פעמים ביום. נשארתי עם שאיבה אחת. כמות החלב הלכה וירדה במהירות. החלב נגמר סופית כשלוטן היתה בת 4.5 חודשים. ניתן לקרוא לזה סיפור הנקה שנכשל. עם זאת, אם לוקחים בחשבון שמראש לא ייצרתי מספיק חלב, אני מאוד גאה בזה שלוטן קיבלה כמות כלשהי של חלב אם עד גיל 4.5 חודשים. יש בינינו עד היום קשר פיסי חזק מאוד שנרקם גם בשעות ההנקה המשותפות שלנו. גם כשעברנו רק לבקבוק, הקפדתי מאוד על קשר פיסי והמון מגע בזמן ההאכלה. נכון שההנקה היתה קשה ומתסכלת, אבל היו בה גם את רגעי ההנאה שחווה כל זוג של מניקה ויונק/ת. בסופו של דבר, רגעים אלו הוסיפו בזמנו לתחושת התסכול. לא הבנתי איך מהנקות כל-כך מהנות לא צומחת הנקה תקינה ובריאה. היה בזה הרבה שברון לב. אולי בגלל זה, החלטתי שלפחות אמנע מעצמי רגשות אשמה ולכן עשיתי כל מה שהיה ביכולתי כדי להמשיך ולהניק. היום אני שמחה על כך. תודה על כך שהגעתן עד כאן וסליחה על האורך.
לא לפה ולא לשם - רק כמה הרהורים
התחלתי לכתוב. יצא ארוך נורא, ומחקתי. ואז ראיתי את החלוקה של מעין - או שמצליחה ההנקה או שלא - ואני חוזרת. כי נראה לי שיש עוד כמה גוונים בסיפורי ההנקה, וזה בעצם המסר המרכזי שלי אני חושבת. יש הרבה אפור בהנקה, לא רק שחור או לבן. אני לא חשבתי על זה קודם. אולי אם אספר את זה פה, יהיו כאלו שזה יעזור להן דקה לפני - לכאן או לשם. קודם כל העובדות - היום איתמר בן 9 חודשים, ועדיין יונק. פעמיים שלוש ביממה בסך הכל (כי יש לו עוד 3 ארוחות מוצקים חוץ מזה) שזה הרבה פחות דומיננטי ממה שהיה פעם. לפני חודש עשינו גמילת לילה מהנקות. זה לא שהוא לא אוכל בלילה, אבל הוא אוכל (סימילאק) כל שלוש שעות, ולא מתעורר לינוק כל 20 דקות כמו שהיה בימים שהביאו אותי להחליט על הגמילה. היה לי חשוב להניק, ואפילו נפגשתי יחד עם כמה מהנשים שכאן עוד בתקופת ההריון עם מדריכת הנקה למה שהיה "סדנת הכנה להנקה". יש לי חברה טובה מאוד שהקדימה אותי בשמונה שבועות בהריון ובלידה וליוויתי מקרוב ובאדיקות את סיפור ההנקה הקשה שלה - כולל פגישות עם שתי יועצות הנקה (ואולי היה זה שלוש?). וחוץ מזה, על דגלי חרוטה הססמא "ידע זה כוח" (עד כדי אובססיה יש שיגידו) אז קראתי, ושמעתי, וידעתי והתכוננתי. כאן בא ההרהור הראשון: מהנסיון שלי, להגיד לפני הלידה "לא יודעת, אני אנסה להניק, אם ילך לי אז יופי ואם לא אז לא" זה פחות או יותר מתכון בטוח לכשלון ההנקה. אני יודעת שיש כאלו שזה לא ככה אצלן. אבל אצלי, ואצל הרבה אחרות שראיתי, צריך מאוד מאוד לרצות את זה, ולהיות מוכנה לקשיים מאוד גדולים. הנקה זה לא משהו שבא על הדרך. זה נורא נורא קשה ותובעני. וגם ככה כל מה שקורה לך שם זה כאוס מטורף. אז כן, היה לי נורא קשה. כל מה שכתוב בספרים תחת הפרק "בעיות בהנקה" - היה שם: פצעים, סדקים, דלקת, חום גבוה, אנטיביוטיקה, סתימות, שלפוחית חלב שבלית ברירה נאלצתי לפתוח בעצמי בעזרת מחט (זה נשמע נורא, אבל זה הרבה פחות מזה במציאות... בעצם לא. זה נורא). וזה מעבר לטירוף הזה של 12 הנקות ביום. שכל הזמן הוא יונק. בשבועיים הראשונים כל מה שעשיתי זה להניק, ולישון. בכל שניה פנויה. אמא שלי היתה כאן, ואבא של איתמר - הם עשו את כל היתר. בלי זה, לא הייתי שורדת. אם אני זוכרת נכון, עד שאיתמר היה בן 6 שבועות, זה היה ממש ממש ממש קשה. לא היה יום, שכשהוא נגמר - מה נגמר, הרי הימים הפכו עיסה דביקה ובלתי מובנת של מחזורי הנקה-שינה-קקי-הנקה-שינה-קקי כל שעה, שעתיים במקרה הטוב - ובכל זאת, כשהיום כאילו נגמר, כל יום, שאלתי את עצמי מחדש "למה? למה זה חשוב לי כל כך? למה אני לא מוותרת? למה אני מוכנה לעבור את הסבל הזה?" - ולא הייתה לי תשובה. עד היום אין לי. אני לא מתכוונת לתשובות של הספר - כי זה הדבר הטוב ביותר לתינוקך, וכל זה. ואני לא מזלזלת. אבל אני חושבת שיש כאן משהו שבמקרה שלי, אולי העביר אותי על דעתי. זה מתקשר אצלי לסוגיית הפנאטיות, ולאוירה שיש כאן (בארץ) סביב נושא ההנקה, ובכלל, אמהות, מה זה להיות אמא טובה (טוטאלית כמובן). וליכולת שלי (לא) לעמוד מול כל הלחצים האדירים האלו בתוך המהפכה שעברה על כל חיי באותה תקופה (ועדיין עוברת). אבל אני לא אכנס לזה עכשיו. היינו שם מספיק. מה שהיה לי הכי קשה, ולזה לא הייתי מוכנה בכלל, וזה משהו שלדעתי נשים שמתכוננות להניק לא לוקחות בחשבון, או בואו נגיד, אני בטח שלא לקחתי את זה בחשבון - זה כמה שההנקה תפגע בנסיונות שלי לבנות כאן בבית הורות שוויונית. כן, אני פמיניסטית, ולי זה מאוד חשוב. לא, אני לא חושבת שנשים הן כמו גברים, וברור לי לגמרי שאמא היא לא אבא, ולהפך, בטח בשנים הראשונות של גידול הילדים. אבל העובדה שהנקתי (ואני עדיין מניקה) גרמה לי להיות כל כך הרבה יותר חשובה לאיתמר מאשר אבא שלו, ולאבא שלו הפכה את הכניסה לדבר הזה שנקרא הורות כל כך הרבה יותר קשה. ואני מרגישה שיותר מהכל זה יצר תבניות והרגלים וקשרים שמאוד קשה לפרק גם אחרי ההתחלה האינטנסיבית, גם היום ונראה לי שגם בעתיד. למשל העובדה שגם היום, רק אני, מרדימה את איתמר כל ערב. על הציצי כמובן. רק אני יכולה לעשות את זה (בלי להלחם איתו ולערב בזה בכי ותסכולים אני מתכוונת). היה שלב שנלחמתי, והיו ניסיונות לייצר אלטרנטיבות, אבל מהר מאוד הבנתי שזה טפשי. אין טעם. זה הופך את הכל לסיוט עבור כולנו. והיו ימים שככה הוא היה נרדם גם במשך היום. רק ככה הוא היה נרדם. כל הזמן. רק אני. וזה נורא נורא קשה. שלא תבינו לא נכון. אני (גם
) מאוד נהנית מההנקה. כל הסיפורים על היד שמטיילת וכל זה - נכון. זה מקסים. זה קושר בינינו בצורה אחרת ממה שהיה אם לא. זה עזר לי מאוד להתחבר אליו, במקרה הפרטי שלי עם המגבלות הפרטיות שלי יש (כמה לא מפתיע לגלות שאני לא בן אדם שנוגע, ומחבק, ומלטף כל הזמן את כל מה שזז לידי...). אבל בשורה התחתונה, נדמה לי שמה שאני מנסה להגיד (סופסוף...) זה שעדיין, גם היום, עם הניסיון שיש לי ולמרות ואולי בגלל כל המאמצים שהשקעתי כדי שההנקה תצליח - עדיין יש לי רגשות מאוד אמביוולנטים. ולפעמים כשאני חושבת על זה, זה נראה לי ממש מוזר. כי אפשר היה לצפות שאחרי כל הקילומטראז הזה (שעדיין לא נגמר, ואני באמת לא יודעת עד לאן הוא יגיע) אני אהיה מה"פנאטיות" האלו. או לפחות מאוד מאוד בעד הנקה. אבל אני לא שם. לפחות לא באופן גורף וחד משמעי. וברמה פילוסופית יותר (עוד קצת זה נגמר; אל תפריעו לי, אני בשוונג...) - אמרתי פמיניסטית, אז אני חייבת לומר שהניסיון שלי עם ההנקה לימד אותי שיש כאן קונפליקט רציני. לא רק במה שההנקה עושה לאפשרות שלי ליישם שיוויון במרחב הפרטי שלי, בבית; אלא מה שהיא עושה לנשים בחוץ - בעבודה, ברחוב, בתקשורת, בקריירה. זה פשוט לא הולך יחד (ועוד מעט תבוא ענתש ותספר לי איך זה כן
ובכל זאת). בעולם של היום, המערבי, המודרני, המקום שנשים מניקות יכולות לתפוס, מאוד מצומצם. ובאופן מורכב יותר, המקום (והמעמד) של נשים בכלל נפגע ככל שיותר נשים מניקות. אני מתארת לעצמי שיסקלו אותי עכשיו - אבל תחשבו שניה קודם: ההנקה, פיזית, לא מאפשרת לאישה הרבה מרחב תימרון מבלי להיות צמודה לילד שלה. ויש מעט מאוד מקומות, ארגונים, מקצועות שבהם זה אפשרי לאורך זמן אם בכלל. זה לא שכולנו עובדות בשדות האורז שבקצה המאהל, והילד מסתובב איתנו במנשא במשך כל שעות העבודה... לכן עבור אישה שרוצה להניק היום (ולא רק בחופשת הלידה אני מתכוונת) זה lose-lose situation: או שהיא משלמת מחיר בעבודה, או שהיא משלמת מחיר בהנקה, או שהיא מאבדת את שפיותה בשאיבות מטורפות אם היא מנסה לעשות את שני הדברים ביחד... בכל מקרה, מי שנפגעות כאן, הן בעיקר אנחנו, הנשים (טוב מה חדש, אפשר לחשוב שזה לא קורה במקומות אחרים). ועד שלא ישתנה משהו בסיסי ביחס שבין עבודה למשפחה בעולם הזה, מדובר בקונפליקט משמעותי מאוד לדעתי, שעל המחיר הגבוה שנשים משלמות בגללו, אף אחד (וגם לא אחת) כמעט ולא מדבר(ת). אבל נדמה לי שנסחפתי קשות. אז אני אפסיק כאן ועכשיו. לפני שיהיה מאוחר מדי (אם לא עברתי כבר את הנקודה הרבה קודם...). סתם כמה הרהורים על הנקה... לא משהו רציני
התחלתי לכתוב. יצא ארוך נורא, ומחקתי. ואז ראיתי את החלוקה של מעין - או שמצליחה ההנקה או שלא - ואני חוזרת. כי נראה לי שיש עוד כמה גוונים בסיפורי ההנקה, וזה בעצם המסר המרכזי שלי אני חושבת. יש הרבה אפור בהנקה, לא רק שחור או לבן. אני לא חשבתי על זה קודם. אולי אם אספר את זה פה, יהיו כאלו שזה יעזור להן דקה לפני - לכאן או לשם. קודם כל העובדות - היום איתמר בן 9 חודשים, ועדיין יונק. פעמיים שלוש ביממה בסך הכל (כי יש לו עוד 3 ארוחות מוצקים חוץ מזה) שזה הרבה פחות דומיננטי ממה שהיה פעם. לפני חודש עשינו גמילת לילה מהנקות. זה לא שהוא לא אוכל בלילה, אבל הוא אוכל (סימילאק) כל שלוש שעות, ולא מתעורר לינוק כל 20 דקות כמו שהיה בימים שהביאו אותי להחליט על הגמילה. היה לי חשוב להניק, ואפילו נפגשתי יחד עם כמה מהנשים שכאן עוד בתקופת ההריון עם מדריכת הנקה למה שהיה "סדנת הכנה להנקה". יש לי חברה טובה מאוד שהקדימה אותי בשמונה שבועות בהריון ובלידה וליוויתי מקרוב ובאדיקות את סיפור ההנקה הקשה שלה - כולל פגישות עם שתי יועצות הנקה (ואולי היה זה שלוש?). וחוץ מזה, על דגלי חרוטה הססמא "ידע זה כוח" (עד כדי אובססיה יש שיגידו) אז קראתי, ושמעתי, וידעתי והתכוננתי. כאן בא ההרהור הראשון: מהנסיון שלי, להגיד לפני הלידה "לא יודעת, אני אנסה להניק, אם ילך לי אז יופי ואם לא אז לא" זה פחות או יותר מתכון בטוח לכשלון ההנקה. אני יודעת שיש כאלו שזה לא ככה אצלן. אבל אצלי, ואצל הרבה אחרות שראיתי, צריך מאוד מאוד לרצות את זה, ולהיות מוכנה לקשיים מאוד גדולים. הנקה זה לא משהו שבא על הדרך. זה נורא נורא קשה ותובעני. וגם ככה כל מה שקורה לך שם זה כאוס מטורף. אז כן, היה לי נורא קשה. כל מה שכתוב בספרים תחת הפרק "בעיות בהנקה" - היה שם: פצעים, סדקים, דלקת, חום גבוה, אנטיביוטיקה, סתימות, שלפוחית חלב שבלית ברירה נאלצתי לפתוח בעצמי בעזרת מחט (זה נשמע נורא, אבל זה הרבה פחות מזה במציאות... בעצם לא. זה נורא). וזה מעבר לטירוף הזה של 12 הנקות ביום. שכל הזמן הוא יונק. בשבועיים הראשונים כל מה שעשיתי זה להניק, ולישון. בכל שניה פנויה. אמא שלי היתה כאן, ואבא של איתמר - הם עשו את כל היתר. בלי זה, לא הייתי שורדת. אם אני זוכרת נכון, עד שאיתמר היה בן 6 שבועות, זה היה ממש ממש ממש קשה. לא היה יום, שכשהוא נגמר - מה נגמר, הרי הימים הפכו עיסה דביקה ובלתי מובנת של מחזורי הנקה-שינה-קקי-הנקה-שינה-קקי כל שעה, שעתיים במקרה הטוב - ובכל זאת, כשהיום כאילו נגמר, כל יום, שאלתי את עצמי מחדש "למה? למה זה חשוב לי כל כך? למה אני לא מוותרת? למה אני מוכנה לעבור את הסבל הזה?" - ולא הייתה לי תשובה. עד היום אין לי. אני לא מתכוונת לתשובות של הספר - כי זה הדבר הטוב ביותר לתינוקך, וכל זה. ואני לא מזלזלת. אבל אני חושבת שיש כאן משהו שבמקרה שלי, אולי העביר אותי על דעתי. זה מתקשר אצלי לסוגיית הפנאטיות, ולאוירה שיש כאן (בארץ) סביב נושא ההנקה, ובכלל, אמהות, מה זה להיות אמא טובה (טוטאלית כמובן). וליכולת שלי (לא) לעמוד מול כל הלחצים האדירים האלו בתוך המהפכה שעברה על כל חיי באותה תקופה (ועדיין עוברת). אבל אני לא אכנס לזה עכשיו. היינו שם מספיק. מה שהיה לי הכי קשה, ולזה לא הייתי מוכנה בכלל, וזה משהו שלדעתי נשים שמתכוננות להניק לא לוקחות בחשבון, או בואו נגיד, אני בטח שלא לקחתי את זה בחשבון - זה כמה שההנקה תפגע בנסיונות שלי לבנות כאן בבית הורות שוויונית. כן, אני פמיניסטית, ולי זה מאוד חשוב. לא, אני לא חושבת שנשים הן כמו גברים, וברור לי לגמרי שאמא היא לא אבא, ולהפך, בטח בשנים הראשונות של גידול הילדים. אבל העובדה שהנקתי (ואני עדיין מניקה) גרמה לי להיות כל כך הרבה יותר חשובה לאיתמר מאשר אבא שלו, ולאבא שלו הפכה את הכניסה לדבר הזה שנקרא הורות כל כך הרבה יותר קשה. ואני מרגישה שיותר מהכל זה יצר תבניות והרגלים וקשרים שמאוד קשה לפרק גם אחרי ההתחלה האינטנסיבית, גם היום ונראה לי שגם בעתיד. למשל העובדה שגם היום, רק אני, מרדימה את איתמר כל ערב. על הציצי כמובן. רק אני יכולה לעשות את זה (בלי להלחם איתו ולערב בזה בכי ותסכולים אני מתכוונת). היה שלב שנלחמתי, והיו ניסיונות לייצר אלטרנטיבות, אבל מהר מאוד הבנתי שזה טפשי. אין טעם. זה הופך את הכל לסיוט עבור כולנו. והיו ימים שככה הוא היה נרדם גם במשך היום. רק ככה הוא היה נרדם. כל הזמן. רק אני. וזה נורא נורא קשה. שלא תבינו לא נכון. אני (גם
קראתי כל מילה
בתור "מנהלת" אני עוד לא יודעת מה אני אעשה עם זה... אבל בתור קוראת - דבר ראשון מאוד התרשמתי מיכולת ההתנסחות והעברת הדברים ודבר שני - המשפט "ועד שלא ישתנה משהו בסיסי ביחס שבין עבודה למשפחה בעולם הזה, מדובר בקונפליקט משמעותי מאוד לדעתי, שעל המחיר הגבוה שנשים משלמות בגללו, אף אחד (וגם לא אחת) כמעט ולא מדבר(ת)" מגלם דילמה שלא קשורה אך ורק בהנקה, וכדי לא להסיט את כיוון השרשור הנוכחי, אני שומרת לעצמי את הזכות לפתח את הענין בהזדמנות קרובה.
בתור "מנהלת" אני עוד לא יודעת מה אני אעשה עם זה... אבל בתור קוראת - דבר ראשון מאוד התרשמתי מיכולת ההתנסחות והעברת הדברים ודבר שני - המשפט "ועד שלא ישתנה משהו בסיסי ביחס שבין עבודה למשפחה בעולם הזה, מדובר בקונפליקט משמעותי מאוד לדעתי, שעל המחיר הגבוה שנשים משלמות בגללו, אף אחד (וגם לא אחת) כמעט ולא מדבר(ת)" מגלם דילמה שלא קשורה אך ורק בהנקה, וכדי לא להסיט את כיוון השרשור הנוכחי, אני שומרת לעצמי את הזכות לפתח את הענין בהזדמנות קרובה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.