מבצע סיפורי הנקה

[galiaS]

גאווה גדולה

כולי התפעלות.

 

[אמא של אריאל ומוריה]

רק גאווה?? גאווה גדולה

אני ממש מתרגשת מהסיפור שלך. חזקי ואימצי.

 

[שוקו האחת]

סיפור מרגש ונוגע ללב אין כמו

אהבת אם...

 

[1איתן ולהב שלנו]

../images/Emo45.gif

 

[miss1s]

הסיפור שלי עדיין ממשיך

בזכות העקשנות שלי... לאחר לידה לא קלה בלשון המעטה, רציתי להניק כבר בחדר לידה, פטרו אותי ואמרו לי שיהיה לי עוד הרבה הזדמנויות ועכשיו צריך לתפור (תפרו אותי שעה ורבע!!), לא משנה בכל מקרה ילדתי בשעה 9:00 בערב והביאו לי את שחר בשעה 5:30 בבוקר – אחרי לילה לבן מכאבים, אמרו לי לא להניק אותה כי היא פלטה המון מי שפיר לפני כן, הייתי עוד עסוקה בלהתבונן בה בשעה 7 באה "מדריכת הנקה" כולה אחות שהסבירו לה על רגל אחת את ההנקה, היא הסתכלה עליי , יותר נכון על הפטמות שלי ואמרה "את לא יודעת שאי אפשר להניק מפטמות שטוחות כאלה? רוצי לקנות פטמות סיליקון" אני בלחץ, לא הולך לי, בעלי ודודה שלי מסתכלים עליי , נותנים לי הוראות ואני בוכה (ההורמונים עדיין משתוללים), אין לי מישהי שאני באמת סומכת עליה כבר הרגשתי כישלון. בשעה 11 מגיעה אחות בשם שמחה (מלאך) היא האחראית הנקה במחלקה, אישה סבלנית, מקסימה ומרגיעה שהסבירה לי את כל הסטיגמות בנוגע להנקה ואמרה לא להתייחס לשאר האחיות (שלא תבינו לא נכון – בהריון עברתי הדרכת הנקה אבל זה משול לקורס הכנה ללידה....) בגלל שלא כל כך הלך לי להניק , היה לשחר קשה לתפוס אז התחלתי עם הפטמות סיליקון (לא נוח אבל לא נורא), בכל פעם ששמחה לא הייתה במשמרת רק סבלתי מהיחס של האחיות מבחינת סבלנות (צביטות, לבדוק אם יש חלב, "היא לא אכלה" ישר דחפו מטרנה וכו'). בבית כל הזמן הייתי בלחץ כי שחר לא התנתקה לבד מהפטמה כמו שאומרים, כל הזמן הרגשתי שאני מניקה לא נכון (לא היה לי גודש ולא פצעים אבל כך הרגשתי) ושהתחלתי להשתתף בפורומים , המנהלות ממש התנגדו לפטמות סיליקון אז חשבתי שאוטוטו סיפור ההנקה הולך ליהגמר ולא מרצוני... במשך 3 חודשים הרגשתי קפיצת גדילה אחת ארוכה ארוכה עד שבגיל שלושה חודשים, שחר החכמה פשוט תפסה את פטמת הסיליקון והורידה אותה וינקה ישירות, מאז ההנקה הרבה יותר קצרה עם מרווחים יותר גדולים והפשושית מבסוטה (מתבטא בגרגרורים, מלמולים לציצים וכן הלאה...) כיום אני שמחה על כך לא התייאשתי כל כך מהר אני מרוויחה זמן עם הנסיכה שלי יחד עם חסכון בזמן וכסף ....

 

[עינבלית]

יה...איזה סיפור מרגש!

 

[אמא של אריאל ומוריה]

באמת מרגש מאד

וכל הכבוד לשחר החכמה, היא יודעת מה טוב בשבילה.

 

[POOH*]

איזה סיפור מרגש.....

אני יושבת פה ובוכה... ורק בקשה אחת - אם את יכולה לבקש משחר ללמד את גיא שלי לינוק בלי הפטמת סיליקון בבקשה... POOH

 

[miss1s]

סבלנות , זה הכל

היו לי גם סיטואציות ששכחתי את הפטמות סיליקון ושחר צרחה מרעב ולא הצליחה לתפוס, היא בכתה וכמובן גם אני, ונאלצנו לחזור הביתה (שרק הגענו למקום...) ופתאום ביום בהיר אחד זה קרה.

 

[גלים של שניים]

לא הנקתי. הילדים קיבלו חלב אם

האמת שזה נראה לי מוזר לכתוב סיפור הנקה - לא ראיתי את עצמי העולם כמניקה כי לא הנקתי. בימבלי נתנה לי את האוץ לכתוב. בכלל לא נכנסתי לשירשור הזה עד היום כי לא נראה לי שיש לי מה לתרום בנושא אז התעלמתי. אז ככה: ילדתי תאומים בשבוע ה-31 להריון. פגים במשקלים 1.300. לפני ההריון רציתי להניק וגם ידעתי שזה יכול להיות מסובך וקשה בגלל התאומות אבל רציתי לפחות לנסות. אז יש לי פגים, מעבר לשוק ולהלם, מה עושים עכשיו? שואבים חלב אומרים לי בפגיה. כל טיפה חשובה. בסדר מתיישבת ליד המשאבה בב"יח ושואבת. בהתחלה יצא רק קולסטרום. אח"כ התחיל לזרום החלב. אני מגיעה כל האכלה כמה דקות קודם שואבת. בבינתיים רק אחד מקבל, השני במצב מאוד לא טוב ולא מקבל תזונה דרך הפה בכלל. הוא מונשם מלאכותית ומקבל עירויים עם כל מה שצריך. משחררים אותי הביתה. בבי"ח בו הייתי היתה מחלקת ילודים חדשה ומשוכללת עם חדר מיוחד ויפה להנקה, כל הזמן היה נעול. ניסיתי להבין מה עושים עם השאיבות בבית, איך מגדילים את הכמות, לא היה לי מושג. מסתבר שאין יועצות הנקה והחדר עומד עזוב. כל אחות בפגיה אמרה לי משהו אחר. אבל הסבירו לי שאני צריכה כל שלוש שעות בבית לשאוב - כאילו הם יונקים ממני באמת. לא עמדתי בזה. לא הייתי מסוגלת לשאוב בלילה - לקום במיוחד ולהתחבר למשאבה הכואבת ואח"ע לקום בבוקר לעוד יום מתיש פיזית וריגשית בפגיה (שכולל שעה ורבע נסיעה לכל כיוון). כמובן שננזפתי ע"י האחיות היודעות הכל - מלבד איך זה להיות אמא לפגים (על הרגשת האבל והאובדן של הריון תקין, החרדה הבלתי נתפסת לקיומם של הקטנטנים האלה, החוסר אונים מול המכשירים והעייפות..זה כבר לשירשור אחר). אבל בינתיים יש לי חלב לשניהם. את החלב ששאבתי בבית זרקתי - לא הסכימו לקבל אותו בפגיה מחשש לזיהום. אני חושבת על כל הכמויות האלה שנזרקו לכיור כי פשוט לא ידעתי אחרת. בינתיים המצב של הילדים משתפר וכל הזמן מגדילים להם את כמויות האוכל. יוצא שבסוף היום אין לי מספיק בשביל שניהם - ואני מדי פעם ננזפת וגם עומדת בפני הדילמה: למי לתת את החלב ולמי לתת את הפורמולה? לפעמים גם מתגנב חיוך זדוני לשפתיהן של האחיות כשהן שואלות אותי...מחליטה לתת לתאום שהתקשה יותר. בפני הדילמה הזו של למי לתת יותר באופן כללי אני עומדת גם כיום, מחליטה לזה שזקוק לי יותר גם עכשיו (זה מתחלף). חברה שלי שומעת שאני זורקת את החלב בבית ומציעה לי להקפיא וזה מה שאני עושה. עוברים שישה שבועות הקשים בחיי והילדים משוחררים הביתה במשקל 2.00 קילו וגיל הריון של 37 שבועות. האחות הראשית מזהירה אותנו לא להשתמש בחלב הקפוא, בעלי זורק הכל לפח. איזה תמימים היינו, איזה טיפשות. אני מנסה להמשיך בשאיבות האינטנסיביות ונגמרת לגמרי, פשוט מוצאת את עצמי על סף התמוטטות. ולמה לא ניסיתי להניק? כי פחדנו פחד מוות . פשוט כך. הילדים בקושי תפסו בקבוק (בב"יח את רוב הארוחות קיבלו בזונדה), נלחמנו על כל גרם של אוכל שנכנס להם. לא היה שום סיכוי שאעמוד בנסיונות הנקה כשאני לא יודעת אם באמת נכנס משהו. החרדה והחוסר ודאות הכריעו (כמה זמן אפשר לעמוד בזה - תחילה אשפוז הריון בסיכון אח"כ פגיה ועכשיו גם?). אז זהו הפסקתי לשאוב. הילדים קיבלו תמ"ל מיוחד לפגים. הם העלו במשקל ואנחנו נרגענו, והרגשנו יותר בטוחים (היה עוד פה ושם טלפונים לחוצים לפגיה באמצע הלילה). ועכשיו אחרי שנה אני עדיין מקנא באמהות מניקות בגלל כל הסיבות שיש אבל אני את הבחירה עשיתי וזה מה שיש. אני שמחה שיכולתי לתת להם בפגיה את מה שנתתי. היו ימים שזה הדבר היחיד שיכולתי לעשות בשבילם. לא להרים אותם, לא לעזור להם, לא להאכיל אותם בקושי לגעת בעדינות. רק לשאוב. ולשבת ליד המיטת טיפול נמרץ ולראות את האוכל יורד בזונדה. קשה לי עם שירשורי ההנקה כי אני ממש מרגישה לפעמים שאני צריכה להיות בעמדת התגוננות. לא נלחמת מספיק, לא סבלת מספיק= אמא פחות טובה. אולי זה נכון אבל זה מה שיש. לא צריכה שנשים שלא מכירות אותי ומעולם לא עמדו במצבי שופטות אותי. וכמובן שאני מקנא בהנקה שלהן שעושה אותן כל כך בטוחות באמהות שלהן ובדרך שלהן עד שקשה להן לקבל החלטות אחרות. זה סוג של אושר שכנראה לא אחווה.

 

[אמא של אריאל ומוריה]

את ממש לא צריכה להתנצל

בפני אף אחד. כל קודם לא קיבלת את המידע הנכון, לזרוק את החלב ששאבת בבית? מדהים כמה שאנשים חסרי ידע בהנקה וזה מה שעצוב כ"כ, שבבתי חולים לא תמיד יש יועצות הנקה מוסמכות. כמה נשים היו מצליחות להניק אם רק היה יותר מידע בנושא. בכל מקרה, אל תרגישי רע, דווקא תרגישי טוב עם זה שנתת להם חלב שלך כמה שיכולת. תהיי שלמה עם עצמך, כי להחזיר את הגלגל אחרוה לעולם לא תוכלי.

 

[שיפסלה]

אני חושבת שאת בכלל לא צריכה

להרגיש מתגוננת! ניסית וזה מה שחשוב! נלחמת בשביל הבריאות של ילדיך עשית את הטוב ביותר שידעת עבור הילדים שלך את אמא נהדרת! מניסיוני, בפעם הבאה יהיה לך יותר קל. מה גם שהיום יש לך ידע שלא היה לך אז. כל החיים לומדים. לא צריך להתגונן בגלל חוסר ידע בעבר. רק ללמוד איך להשתפר

 

[עמית@]

מה שכואב היא גם התחושה שלך.

וןבעיקר חוסר האינפורמציה והבורות של האנשים שייעצו לך ומנעו ממך להצליח, הרי היה חלב ונהגת נכון ושאבת וחבל שבגלל אי בהירות הכל התפקשש, אבל את עצמך בטח לא צריכה להרגיש כמו אמא רעה, חוסר הודאות והמתיחות של היות התאומים בפגיה יכול להפיל כל אחד, וחבל שלא היתה תמיכה מספקת, בדיוק בשביל זה שרשורי ההנקה הם לא צריכים להיות רק מקור לכאב אלא גם מקור לידע בשבל הריוניות וכאלו שיהיו כאלה (בילד הבא זה יהיה אחרת..)

 

[lulyK]

אלוהים, מה שעברת.

לשפוט אותך? להעריץ אותך

 

[ילדונט]

עצוב לקרוא

עצוב שבגלל בורות במערכת שאמורה לתמוך בך כל הדברים הנכונים והטובים שעשית ירדו לטמיון. עצוב עוד יותר שאת מרגישה חובה להיכנס לעמדת התגוננות בגלל זה. עמדת בקשיים כל כך גדולים בגוברה רבה כל כך. אני לא מבינה למה לא תחווי הנקה. לא יהיו עוד ילדים? את מראש חושבת שלא תוכלי?

 

[גלים של שניים]

מקווה מאוד שיהיו עוד ילדים

התכוונתי שעם הילדים שלי כיום לא אחווה הנקה או את האושר שהנקה נותנת לחלק מהאמהות.

 

[POOH*]

איזה סיפור...

קודם כל מאחלת לך בפעם הבאה הריון מלא ולידה קלה ומהירה... וחווית הנקה מתקנת... מאחלת לך המון רגעי אושר עם הקטנים.... גם בלי הנקה... וחוץ מזה כל הכבוד לך שלמרות הכל שאבת.. וניסית... ואני באמת לא חושבת שאת צריכה להרגיש בעמדת התגוננות מול שירשורי הנקה -כי אפילו לפי המשוואה שלך את בסדר. נלחמת בהחלט.... סבלת בטוח מספיק... ואני בטוחה שאת אמא נפלאה... POOH

 

[בזזזזזזז]

כל הכבוד !!!

את לא צריכה אישור מאף אחד. והסיפור שלך הוא הדוגמא המובהקת למה צריך הדרכה נכונה של הורים לתינוקות ראשונים ועוד יותר לפגים ועוד יותר לתאומים (לאו דוקא בסדר הזה). ואני את בתי הבכוה הנקתי רק 3 חודשים והפסקתי בגלל יעוץ רע ואיום. אבל זה כבר סיפור אחר. אל תרגישי רע אפילו לרגע.

 

[בימבילי]

מבינה אותך (כמובן). גם בדעתי

אף פעם לא עלה להשתתף בשרשורים שכאלו. גם אני לא מחשיבה את עצמי מניקה. אלא יותר "מצילת חיים בעזרת חלב שאוב". אבל את חייבת להבין שאנחנו אמהות נהדרות וטובות. נלחמנו למען חיי ילדינו! ושאבנו חלב! מבחינתי זו ממש גדולה. אז אל תתני לאף אחד לשפוט אותך ותתקשרי אלי אם את צריכה קצת הערצה. ורק חבל על כל החלב שנשפך...איזה מין עצת אחיתופל זו? (אצלנו פעם בהעברת חלב מהשקית לבקבוק נשפכו 20 מ"ל על ידי בעלי. זה היה אחד המשברים הגדולים שידענו בפגייה.)

 

[TWEETY =^.^=]

../images/Emo41.gif../images/Emo41.gifהמאבק שלנו עדין בעיצומו../images/Emo41.gif../images/Emo41.gif

נתחיל עם זה שחלמתי על הנקה כל ההריון, קראתי כל מידע אפשרי, למדתי רבות ושאלתי את כל אשר לא הבנתי. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד

נתחיל מזה שהלידה הייתה תסריט אימים ולא טבעית כפי שחלמתי ומרגע זה ואילך הכל התחרפש וכל מה שידעתי הלך פארש ושנינו התחלנו את חיינו המשותפים תוך לימוד הדדי מאפס - "טבול אראסה" בהנקה הראשונה לאחר הלידה, שכבה לידי חבילה עטופה בחיתולים מכפ רגל ועד ראש, אני מותשת מהלידה שוכבת על הצד מסתכלת על החבילה, מנסה לקרב ציצי ולא הולך, שולחת יד לקרב ת'חבילה, אבל היא רכה מידי ואני נרתעת. לבסופ שכבנו שנינו על צידנו בוהים זה בזאת ומנסים להבין מה הלאה. בבוקר, הבאתי את החבילה שכבר קיבלה צורה של תינוק עם בגדים ותסרוקת לחדר, וניסיתי להרים, אבל היא נמעכת ומתקווצצת ואנ'לא מצליחה

חברה לחדר נחלצת לעברי, מושיבה אותי בנוח כדי שהתפרים לא יורגשו ומגישה לי את החבילה האנושית הזו להנקה. הדבר הזה ישר התחיל לפתח את מיתרי הקול והביע את דעתו הנחרצת בעניין ההנקה - כישלון נחרץ. אני מחזירה את החבילה האנושית הזו לתינוקיה, ומספרת שיש לנו קושי - האחות מסתכלת לי על הציצי ואומרת לי שאני צריכה פיטמות סילקון כי הן שטוחות - טופ אני רצה למטה וקונה לי פיטמות. בהנקה הבאה הוא ישן, וככה רוב הפעמים שאני לוקחת אותו, באמצע הוא קצת ינק אבל בעיקר ישן. בתינוקיה אמרו, שזה פסדר ויומיים ראשונים הם לא ממש יונקים. אחת אחרת אמרה שהוא כבר יורד במשקל ושאתן לו תוספת

לא רוצה

אני עונה

יום השחרור הגיע - יש צהבת ואנחנו נשארים. בערב הצהבת כבר ירדה, ובנתיים אני קצת מניקה והוא בעיקר ישן. המשקל ממשיך לרדת והם מתחילים עם מכבש הלחצים שאתן תוספת

ואני בשלי לא רוצה, רוצה הנקה בלבד. בערב הוא חובר לאינפוזיה כי הוא התחיל להתייבש, ואני עם דמעות תנין מבקשת מהדבר הקטנטן הזה והחסר אונים, מליון סליחות שבעולם. היום אני יודעת שפשוט בחרתי ללדת בבית חולים עם תנאי תינוקיה מימי הביניים - אין שם ביות מלא, יש שעות קבועות שבהם אפשר לקחת את הילדים, ומה לעשות עם התינוק שלי בוחר לישון דווקא שבתינוקיה קבעו שזו שעת הנקה

כאילו דאאאאא תינוק זה לא דבר מתוכנת של שעות וחוקים יבשים, כל תינוק הוא ישות בפני עצמו עם מנגנון

תפעול שונה משל תינוק אחר. ועוד משו,,,למה לא סיפרו לי שגם לחלב שאוב קוראים תוספת

יכולתי לשאוב מההתחלה ולא להיכנס ללחצ מעניין התמ"ל,,, בקיצקצ,,,יש לי הרבה דברים קשים לומר על התינוקיה של בית חולים העמק

ואני בכוונה מציינת את שמו

אני לא אוסיפ לספר על מעללי התינוקיה הזו, כי רק מהסיפור הזה אפשר לפתוח שרשור בפני עצמו,,, יום השחרור הגיע וזה ערב יום העצמאות,,, החנויות סגורות ואני עם עולל קטן וללא הוראות תפעול - שכחו לתת לי

העולל לא יונק, מסרב בתוקפ ונכנס להתקפות זעם עם כל נסיון. מזל שיש לי דוגמית של תמ"ל בבית שקיבלתי באחד מהכנסים לנשים הרות ובקבוקים משומשים שקיבלתי מחברים כי סתם שיהיה על כל צרה שלא תבוא, אז עוד לא ידעתי עד כמה שהצרה קרובה לפתח ביתי

- אבל איך לעזעזל מכנים את זה

וכמה בכלל

אז יש תינוק חדש בבית, ביום חג הוא בוכה כי הוא רעב ומסרב לינוק ואמא שלו מהלחצ שוכחת שיש דבר שנקרא טלפון ושיש חברים שאפשר להתיעצ לגבי ההאכלה. הוא ממשיך לצרוח, אני בלחצ, לא מצליחה לקרוא את ההוראות הקטנות שעל הקופסא, ובסופ ממלאת מים זורקת איזה כפ גדושה בפנים מערבבת ויאללה להשתיק את זעקת הרעב של העולל

רק אחרי יומיים הסבירו לי שעל כל 60cc יש לשים כפית מדידה אחת מחוקה בדיוק על הסכין

,,, YYY פעם מיבשת אותו ופעם מאכילה אותו באוכל מדולל ככה בערך

מסכם קטן שלי, לא פלא שהיה רעב כל שעה שעתיים. וככה עברו עוד כמה ימים, הוא מתוחזק עם תמ"ל, אני שואבת קמצוצי חלב, כי כבר ממש אין לי ובעיקר מבכה על מר גורלי ועל מה שעוללו לנו בבית החולים. ואז,,,חברה לחצה עלי להזמין יועצת הנקה - אני לא ראיתי בזה צורך כי הבחור הקטן ממש מקולקל והחלב התייבש - אבל הזמנתי

והיא באה

וככה ניסינו יומיים להניק, הוא בוכה בהסטריה מסרב להתחבר ונכנס לאטרפים של עצבים כיאה למרוקאי קטן

ולי בכלל אמרו שאביו פולני

אני לא האמנתי שאצליח. העולל התמיד בסירובו. אני המשכתי לתת תמ"ל. ולשאוב הפסקתי כי כבר לא היה מה. ואז,,,לפני יומיים וחצי, לאחר שחזרתי ממסע קניות של בקבוקים ותמלים, הבנתי שהפיצי הזה אוכל יותר מידי, ולא יתכן שעולל בן 10 ימים יאכל 120cc כל שעתיים

אז החלטתי שאני מתחייבת לשנינו להחזיר אותו להנקה

השעה הייתה 5:30 בערב אחרי תמ"ל אחרון ואני מפשילה שרוולים ומתכווננת לקרב שלא אחר להגיע,,, הוא רעב, צועק בדרכו שלו א-ו-כ-ל,,,ואני בדרכי שלי צועקת בכייפפפ אבל מ-ה-צ-י-צ-י

הוא נכנס לאטרפים של צרחות ועצבים - מרוקאי קטן כבר אמרתי

ואני דוחפת ציצי (עם סילקון אגב), וכשלא הולך שמה לו לראשונה את משתיק הקול המפורסם - המוצצ אחרי כמה שעות הוא הסכים לכמה שלוקים שהרדימו אותו עד לערב,,,ובערב שוב מלחמה. להגיד לכם שזה קל

ממש לא, הלב נקרעעעעע לגזרים כי אני יודעת שהוא מתתת מרעב, אבל אני מאמינה שחלב של אמא יותר בריא ויותר טוב אז מחליטה להתעקש. העניין הוא שאין ממש חלב, והוא צריך לגרות את בלוטות החלב כדי שהלז יועילו בטובם לחזור למלאכת היצור הטבעית. טופ,,,הלילה הגיע, הבחור מתעורר באמצע הלילה ושוב צרחות ושוב מלחמות ושוב כמה יניקות,,,והפעם הוא קיבל בונוס 60cc תמ"ל על מציצה טובה

והבוקר הגיע,,,והוא כבר מסכים לקחת ציצי עם פחות מלחמות

יששש ואז,,,הוא פשוט לא יורד מהציצי עד היום

באותו יום הוא קיבל עוד פעמים 60cc כי בכל זאות אין חלב והוא רק מגרה את הבלוטות, אבל יום למחרת דהיינו אתמול - כבר היה חלב והוא כבר לא קיבל תוספות, כנל גם היום.

אז המאבק עדין נמשך, הוא אומנם כבר יונק, אבל גרוע ואני רואה כוכבים - או שהוא משלם לי על ההרעבה ההיא

השלב הבא זה לעבוד על התפיסה ולהתחיל להנות מההצלחה - שרק תמשיך אמןןןןן

מלח מים שומבצל. סליחה שיצא ארוךךךך, אבל זה עוד אחרי הרבההההה קיצורים