מבצע סיפורי הנקה
- פותח הנושא אפרת12
- פורסם בתאריך
ואחרון ודי
אין דרך להפריד לדעתי בין מה שקורה מחוץ לבית לבין מה שקורה בתוך הבית. יש קשר ישיר ובלתי ניתן לפרוק ביניהם. כל פנים של בית הוא בסוף מיקרו קוסמוס שנגזר מהחלל הגדול ביותר שבתוכו הוא מתקיים. אם יש אי שיוויון מחוץ לבית, הוא נמצא ברמה כזו או אחרת גם בתוכו. צריך לעבוד מאוד מאוד מאוד קשה בשביל לא לתת לו להכנס. באותו אופן, אי אפשר להפריד לדעתי בין החברה והתפיסה המעוותת הכללית שלה כלפי נשים, לבין כל סוגיה באשר היא שקשורה לנשים - ובתוך זה מה לעשות, גם ההנקה. כי זה עוד מקום שבו באה לידי ביטוי התפיסה המעוותת ההיא. אין יוצאי דופן. המשפט "מה שיוצר את חוסר השוויון זה לא שאנחנו מניקות, זה שאנחנו יולדות" הוא משפט מסוכן מאוד בעיני. מאוד מסוכן, ולא רק סתם "מסוכן" בגלל שהוא נשמע כל כך קליט ומגניב, ומתחכם. בבסיס של משפט כזה נמצאת ההנחה שהמודל, הנורמה, הקו שעל פיו צריך להתיישר זה מי שלא יולד/מניק. כל מה שסוטה מהמודל הזה הוא לא תקין. הוא לא שווה (שווה למה?). אישה על פי המשפט הזה היא פשוט "לא גבר". היא יולדת לעומתו שלא. אני חושבת שהחשיבה הזו ששמה נשים מול גברים, מאדים מול נוגה, היא בעוכרינו. מה שיוצר את חוסר השיוויון זה לא שאנחנו יולדות ו/או מניקות. מה שיוצר את חוסר השיוויון זה שהעולם שבו אנחנו חיים לא עושה מקום להריון, לידה והנקה. וזה כנראה בגלל שלאורך כל ההסטוריה וגם היום, מי שעמד בראש כל המערכות שמרכיבות מנהלות ובונות את העולם הזה - הם לא אלו שיולדים - בלי קשר לאם הם היו מניקים כן או לא. ומשום שהעולם הוא כזה, ואנחנו צריכות לעבוד מאוד קשה כדי למצוא ולפתח את המקום שלנו בתוכו כנשים, מי שמניקה, ולא "רק יולדת" מוסיפה לעצמה עוד נדבך של קושי אם היא ממשיכה לנסות ולשמור על המקום שלה בעולם הזה. וזה בעצם, כל מה שרציתי להגיד...
אין דרך להפריד לדעתי בין מה שקורה מחוץ לבית לבין מה שקורה בתוך הבית. יש קשר ישיר ובלתי ניתן לפרוק ביניהם. כל פנים של בית הוא בסוף מיקרו קוסמוס שנגזר מהחלל הגדול ביותר שבתוכו הוא מתקיים. אם יש אי שיוויון מחוץ לבית, הוא נמצא ברמה כזו או אחרת גם בתוכו. צריך לעבוד מאוד מאוד מאוד קשה בשביל לא לתת לו להכנס. באותו אופן, אי אפשר להפריד לדעתי בין החברה והתפיסה המעוותת הכללית שלה כלפי נשים, לבין כל סוגיה באשר היא שקשורה לנשים - ובתוך זה מה לעשות, גם ההנקה. כי זה עוד מקום שבו באה לידי ביטוי התפיסה המעוותת ההיא. אין יוצאי דופן. המשפט "מה שיוצר את חוסר השוויון זה לא שאנחנו מניקות, זה שאנחנו יולדות" הוא משפט מסוכן מאוד בעיני. מאוד מסוכן, ולא רק סתם "מסוכן" בגלל שהוא נשמע כל כך קליט ומגניב, ומתחכם. בבסיס של משפט כזה נמצאת ההנחה שהמודל, הנורמה, הקו שעל פיו צריך להתיישר זה מי שלא יולד/מניק. כל מה שסוטה מהמודל הזה הוא לא תקין. הוא לא שווה (שווה למה?). אישה על פי המשפט הזה היא פשוט "לא גבר". היא יולדת לעומתו שלא. אני חושבת שהחשיבה הזו ששמה נשים מול גברים, מאדים מול נוגה, היא בעוכרינו. מה שיוצר את חוסר השיוויון זה לא שאנחנו יולדות ו/או מניקות. מה שיוצר את חוסר השיוויון זה שהעולם שבו אנחנו חיים לא עושה מקום להריון, לידה והנקה. וזה כנראה בגלל שלאורך כל ההסטוריה וגם היום, מי שעמד בראש כל המערכות שמרכיבות מנהלות ובונות את העולם הזה - הם לא אלו שיולדים - בלי קשר לאם הם היו מניקים כן או לא. ומשום שהעולם הוא כזה, ואנחנו צריכות לעבוד מאוד קשה כדי למצוא ולפתח את המקום שלנו בתוכו כנשים, מי שמניקה, ולא "רק יולדת" מוסיפה לעצמה עוד נדבך של קושי אם היא ממשיכה לנסות ולשמור על המקום שלה בעולם הזה. וזה בעצם, כל מה שרציתי להגיד...
אבל כן, אני מאמינה שיש חוסר שוויון
בסיסי וביולוגי בין נשים וגברים. אבל את לא יכולה להגיד, למשל, שאישה יכולה להיות סבל בנמל מוצלח כמו גבר... סתם דוגמא. אנחנו בנויים אחרת. אני עומדת מאחרי המשפט "זה בגלל שאנחנו יולדות" כי זה מקור הבדל - אני אישה. אני לא רוצה לשנות את זה ואני כן רוצה שבמסגרת היותי אישה יבינו בחברה שאני לא יכולה לתרום פיזית כמו גבר אבל מנטאלית, מבחינת השכל שלי, אני יכולה ועוד איך. אני לא מסכימה עם הקו בפימיניזם שדוחק בנשים להיות "גבריות" - לשאוף למודל אחד של "אדם" ולא גבר או אישה. מודל שדוחף נשים ללדת פחות, להניק פחות מתוך מחשבה שבגלל זה הן יהיו יותר "שוות" - דווקא התפיסה הזו היא זו שמנציחה כמה ההבדל הוא גדול - אישה צריכה לוותר על מהותה ועצמיותה בשביל להיות שווה משהו בחברה ?? כן, יש נשים שלא רוצות להיות אמהות, אבל הן היוצאות דופן (וזה גם מצב שאבוי לנו אם האנושות תשאף אליו) בפועל נשים נכנסות להריון, הן נושאות 9 חודשים בבטן תינוק על כל המשתמע מכך - הבחילות, העייפות, החולשה, הלידה, ההתאוששות הנדרשת ממנה... כמה שננסה להדחיק את זה ולהגיד "זה לא אומר עליי כלום" ככה מאוחר יותר נבין, כחברה, מה משמעות שוויון. פעם שמעתי דוגמא מצויינת באיזו הרצאה על "חוסר שוויון" - ההרצאה הייתה דווקא על דיסלקציה ועל "יחס מועדף" שמורים נותנים לתלמידים דיסלקטיים בכיתה ותחושת שאר ההורים (לילדים לא דיסלקטיים) לגבי זה שזה "לא שוויוני ולא פייר". המרצה אמר שאם אחד היושבים בהרצאה היה מתעלף פתאום בהרצאה ומפסיק לנשום והמרצה היה עושה לו הנשמה מפה לפה - היו קוראים לזה חוסר שוויון ? שהמרצה נותן תשומת לב עודפת לאותו משתתף בהרצאה ? שהוא נטש את כולם על מנת לעזור לאותו משתתף להתחיל שוב לנשום ? אני מספרת את זה כי זה בדיוק הנקודה החשובה - הצרכים שלנו בבסיסם לא זהים, של גברים ונשים, ולכן לא יכול להיות שה"זכויות" שלנו וההזדמנויות שלנו יהיו שוות בדיוק אחת לאחת, לעולם. להיות שווה לגבר זה אומר לקבל את הזכויות המגיעות לי במסגרת המגבלות שלי, וכנ"ל לגבי הגברים. וכן, ההבדל הוא שאני יולדת, אני בהריון ואני אישה, אף גבר לא יכול להביא לעולם חיים כמוני ואף גבר לא יכול לשלם את המחיר שאני משלמת בשביל זה. אני לא רוצה שאף מעסיק (לצורך הדוגמא) יתיחס אליי כשווה לגבר, אני רוצה שהוא יתיחס בהשלמה ובשוויון נפש לעובדה שאני אישה, לא בכעס, לא ביאוש, לא בהסתייגות, לא בעצבנות. יראה את היתרונות שבמצב (ויש המון) ויתן לי את הזכויות המגיעות לי כאשה - ללדת, להניק, לטפל בילדיי אם זו הבחירה שלי. וכל זאת בלי להפלות אותי לרעה מול אף גבר שנמצא במצבי. נמצא במצבי היינו - עובד אותן שעות כמוני למשל. אני לא רואה כאפליה העדפה של גבר שמוכן לעבוד פי שתיים ממני מבחינת שעות למשל. זו בחירה מוצדקת של מעסיק על בסיס כישור בסיסי שאין לי ואני לא רוצה שיהיה לי - זמן פנוי "לבזבז" בעבודה. אם זה היה כל כך חשוב לי הייתי לוקחת מטפלת שתשמור על הילדים שלי כל יום עד הלילה ועובדת. זה פימיניזם - שגם למי שבוחרת "להנציח את האפליה" לכאורה יש מקום להיות מאושרת בבחירות שלה. סליחה שיצא קצת מבולבל... אני שפוכה קצת, יום ארוך.
בסיסי וביולוגי בין נשים וגברים. אבל את לא יכולה להגיד, למשל, שאישה יכולה להיות סבל בנמל מוצלח כמו גבר... סתם דוגמא. אנחנו בנויים אחרת. אני עומדת מאחרי המשפט "זה בגלל שאנחנו יולדות" כי זה מקור הבדל - אני אישה. אני לא רוצה לשנות את זה ואני כן רוצה שבמסגרת היותי אישה יבינו בחברה שאני לא יכולה לתרום פיזית כמו גבר אבל מנטאלית, מבחינת השכל שלי, אני יכולה ועוד איך. אני לא מסכימה עם הקו בפימיניזם שדוחק בנשים להיות "גבריות" - לשאוף למודל אחד של "אדם" ולא גבר או אישה. מודל שדוחף נשים ללדת פחות, להניק פחות מתוך מחשבה שבגלל זה הן יהיו יותר "שוות" - דווקא התפיסה הזו היא זו שמנציחה כמה ההבדל הוא גדול - אישה צריכה לוותר על מהותה ועצמיותה בשביל להיות שווה משהו בחברה ?? כן, יש נשים שלא רוצות להיות אמהות, אבל הן היוצאות דופן (וזה גם מצב שאבוי לנו אם האנושות תשאף אליו) בפועל נשים נכנסות להריון, הן נושאות 9 חודשים בבטן תינוק על כל המשתמע מכך - הבחילות, העייפות, החולשה, הלידה, ההתאוששות הנדרשת ממנה... כמה שננסה להדחיק את זה ולהגיד "זה לא אומר עליי כלום" ככה מאוחר יותר נבין, כחברה, מה משמעות שוויון. פעם שמעתי דוגמא מצויינת באיזו הרצאה על "חוסר שוויון" - ההרצאה הייתה דווקא על דיסלקציה ועל "יחס מועדף" שמורים נותנים לתלמידים דיסלקטיים בכיתה ותחושת שאר ההורים (לילדים לא דיסלקטיים) לגבי זה שזה "לא שוויוני ולא פייר". המרצה אמר שאם אחד היושבים בהרצאה היה מתעלף פתאום בהרצאה ומפסיק לנשום והמרצה היה עושה לו הנשמה מפה לפה - היו קוראים לזה חוסר שוויון ? שהמרצה נותן תשומת לב עודפת לאותו משתתף בהרצאה ? שהוא נטש את כולם על מנת לעזור לאותו משתתף להתחיל שוב לנשום ? אני מספרת את זה כי זה בדיוק הנקודה החשובה - הצרכים שלנו בבסיסם לא זהים, של גברים ונשים, ולכן לא יכול להיות שה"זכויות" שלנו וההזדמנויות שלנו יהיו שוות בדיוק אחת לאחת, לעולם. להיות שווה לגבר זה אומר לקבל את הזכויות המגיעות לי במסגרת המגבלות שלי, וכנ"ל לגבי הגברים. וכן, ההבדל הוא שאני יולדת, אני בהריון ואני אישה, אף גבר לא יכול להביא לעולם חיים כמוני ואף גבר לא יכול לשלם את המחיר שאני משלמת בשביל זה. אני לא רוצה שאף מעסיק (לצורך הדוגמא) יתיחס אליי כשווה לגבר, אני רוצה שהוא יתיחס בהשלמה ובשוויון נפש לעובדה שאני אישה, לא בכעס, לא ביאוש, לא בהסתייגות, לא בעצבנות. יראה את היתרונות שבמצב (ויש המון) ויתן לי את הזכויות המגיעות לי כאשה - ללדת, להניק, לטפל בילדיי אם זו הבחירה שלי. וכל זאת בלי להפלות אותי לרעה מול אף גבר שנמצא במצבי. נמצא במצבי היינו - עובד אותן שעות כמוני למשל. אני לא רואה כאפליה העדפה של גבר שמוכן לעבוד פי שתיים ממני מבחינת שעות למשל. זו בחירה מוצדקת של מעסיק על בסיס כישור בסיסי שאין לי ואני לא רוצה שיהיה לי - זמן פנוי "לבזבז" בעבודה. אם זה היה כל כך חשוב לי הייתי לוקחת מטפלת שתשמור על הילדים שלי כל יום עד הלילה ועובדת. זה פימיניזם - שגם למי שבוחרת "להנציח את האפליה" לכאורה יש מקום להיות מאושרת בבחירות שלה. סליחה שיצא קצת מבולבל... אני שפוכה קצת, יום ארוך.
כנראה שלא הצלחתי להסביר את עצמי
גם אני כמוך - "אני לא רוצה שאף מעסיק (לצורך הדוגמא) יתיחס אליי כשווה לגבר, אני רוצה שהוא יתיחס בהשלמה ובשוויון נפש לעובדה שאני אישה, לא בכעס, לא ביאוש, לא בהסתייגות, לא בעצבנות. יראה את היתרונות שבמצב (ונכון, יש המון) ויתן לי את הזכויות המגיעות לי כאשה - ללדת, להניק, לטפל בילדיי אם זו הבחירה שלי." עד כאן - מילים חצובות בסלע. אני איתך לגמרי. אבל אז את מוסיפה "וכל זאת בלי להפלות אותי לרעה מול אף גבר שנמצא במצבי". אז זהו, שפה יש לנו בעיה. כי אין, ולעולם לא יהיה, גבר במצבי. או במצבך. כי כמו שאמרת בעצמך, ואני לגמרי מסכימה ואמרתי את זה כמה וכמה פעמים בשרשור הזה, גברים ונשים הם שונים. ואי אפשר לצמצם את ההבדל הזה למימד אחד בלבד ולמדוד אותו כמו שאת מציעה למשל במספר שעות עבודה. גבר שעובד את אותו מספר שעות כמוך עדיין הוא גבר, ואת נשארת אישה. וכשיש לשניכם ילדים (לא בהכרח ביחד
) אז הוא אבא ואת אמא, ונלווה לזה עולם שלם של משמעויות שונות לגמרי. המעביד שלכם לא מסתכל עליו וחושב "אוי לא, רק ששוב לא יכנס להריון, ויצא לשלושה חודשים של חופשה"; הוא יודע שאליו לא יתקשרו מהגן כשהילד יהיה חולה ויבקשו שיצא מוקדם לקחת אותו; וכשהגבר הזה בא לראיון עבודה, אף אחד לא שואל אותו "ומה תעשה עם הילדים? יש לך סידור?" <ברור כמובן שזו הכללה, אבל זה המקרה הגורף; גם אם יש כמה מקרים שאנחנו מכירות באופן אישי ששם זה אחרת, הם עדיין המיעוט המצומם> ברובד הזה נמצא אי השיוויון - ברובד התרבותי והחברתי. ברובד שבו מעוצבות כל המשמעויות האלו שמגדירות אצלנו בראש, ואצל המעסיק הזה מהדוגמא הנ"ל - מה זה אומר להיות אמא ומה זה אומר להיות אבא. כי הרי כשהילד חולה, אין סיבה אובייקטיבית שנגזרת מהביולוגיה שלנו, שמונעת מהאבא שלו להוציא אותו מוקדם מהגן. וכשנולד ילד חדש במשפחה, מגיע גם לאבא להיות שם בשבילו יותר מאשר שלושה ימים - למשל לזכות בקצת חופשת לידה לעזור לכל המשפחה להסתגל למצב החדש, ולא רק לאמא ולתינוק שלה. אי השיוויון לא נמצא בזה שאנחנו יצורים לא דומים (במובן זהים) ביולוגית. אם תרצי, בטבע יש בינינו אי דימיון. בני האדם הפכו את זה לאי שיוויון. האפליה היא תוצר תרבותי, לא תוצאה של הטבע. ולכן המשפט שאמרת לא מדויק: אי השיוויון לא נוצר בגלל שאנחנו יולדות ו/או מניקות. מה שהופך את זה גם למאוד מסוכן זה שהרטוריקה מהסוג הזה, שמנגנת על כך שהאפליה היא בגלל הטבע השונה שלנו, לא משאירה מקום לשינוי חברתי, ולא לשאיפה לשיוויון. ואכן, כשאת ממשיכה ואומרת שאת לא רוצה שיפלו אותך מול גבר שנמצא במצבך, את נותנת לגיטמציה לאפליה הזו, כי אין, ולא יהיה לעולם גבר שנמצא במצבך. זאת אומרת שבהגדרה, לעולם את כאישה תהי מופלית. ואת בכלל אל סופרת את זה כאפליה. זה המצב הנכון בעיניך. ואמרת בעצמך - את "לא רואה אפליה כהעדפה של גבר שמוכן לעבוד פי שתיים ממך." השאלה פה היא לא אם הוא מוכן, או אם את מוכנה - אלא אם את יכולה גם לעבוד מספר כזה של שעות לאור התפקוד הביולוגי השונה שלך. לאור זה שאת עושה ילדים ומניקה אותם - שהרי מכאן התחיל כל השרשור. מכיוון שאת לא יכולה גם לעבוד כל כך הרבה שעות מחוץ לבית, בסביבה שלא מפרגנת להורות בכלל ולאמהות בפרט, וגם לגדל/להניק את הילדים שלך - אז מעסיק שלא בוחר בך בוחר בחירה שהיא לחלוטין לא מוצדקת כי הוא רוצה שיהיה לך משהו שאין ולא יכול להיות לך (שתהיי חופשיה מכל מה שכרוך בגידול הילדים שלך), לא כי את לא מוכנה, אלא כי את בנויה אחרת מגברים ויש לך צרכים אחרים, ומאפיינים אחרים שהופכים למגבלות בתוך שוק עבודה שלא מביא בחשבון את השוני הזה. וכאן - אחרי כל המניפסט שלך שגברים הם לא נשים ואת גם לא רוצה שיהיו כאלה (ואני מסכימה איתך לגמרי) - את בעצם מתעלמת מהשוני הזה, בזה שאת פותרת את הבעיה בהצעה לקחת מטפלת. מטפלת שתשמור על הילדים עד הלילה כמו שאת מציעה, זה לבטל לחלוטין את כל מהות הנשיות שלך והאמהות שלך שהיא תוצאה ישירה ממנה, ולמחוק אותה, להפוך להיות גבר. לומר שאני אישה ואמא אבל אני לא אגדל את הילדים שלי. בדיוק כמו שגברים לא מגדלים את הילדים שלהם - כמעט לכל הגברים יש "מטפלת" שעושה את זה בשבילם. זאת האישה שלהם, לא ככה? .... אז אם נשים לא יגדלו, וגברים לא יגדלו, מי יגדל? הם יגדלו לבד? אני האחרונה שתדחוק בנשים להיות "גבריות" בשם הפמיניזם. האחרונה שתחשוב שנשים צריכות להפסיק ללדת בשם השיוויון. ואני בטח שלא באה לקדם מודל שדוחף נשים ללדת פחות, להניק פחות מתוך מחשבה שבגלל זה הן יהיו יותר "שוות". סתם לשם הבהרה - זה נכון שיש זרם כזה של פמיניזם. אבל יש עוד מיליון לידו שאומרים בדיוק להפך. הפמיניזם שלי, שואף לשינוי הדרך שבה אנשים מתנהגים לא ככה שנשים יתחילו להתנהג כמו גברים כאילו הן לא יולדות ואין שם ילדים שצריך לגדל אותם ולהיות שם בשבילם; אלא שיהיה בעולם הזה יותר מקום לגידול ילדים ופחות לעבודה תובענית ומטורפת עבור שני המינים. גברים ונשים כאחד. כל עוד זה לא המצב. כל עוד העולם שלנו לא בנוי ככה שהוא מכיל בתוכו זה לצד זה עבודה ומשפחה אלא זה במקום זה, או זה על חשבון זה, נשים שעובדות מחוץ לבית, וממשיכות להניק תוך כדי זה, מוצאות את עצמן - לדעתי - במצב מאוד מאוד בעייתי, כי שני אלו מתנגשים. והן משלמות על זה מחיר, לדעתי. וזה משהו שאני חושבת שאישה צריכה לקחת בחשבון היום כשהיא מחליטה על הנקה מלאה. היא צריכה לקחת בחשבון, כי היא משלמת את המחיר. נכון שזה לא פייר, כי זה לא בגללה. וזה גם לא אשמת ההנקה - אם אפשר להגיד דבר כזה. זה פשוט המצב. זה לא אומר שהיא צריכה לוותר על הנקה, אבל אני חושבת שכדאי שתהיה מודעת לקושי הזה מראש. ואני חושבת שכל מי שמעודדת הנקה, כמוך למשל, חייבת לתת גם את הפן הזה, אפילו שזה לא הצד היפה ביותר של ההנקה. אחרת התסכול של נשים שמוצאות את עצמן אח"כ בצומת הזו גדול מאוד, והקושי רב עוד יותר. וכל העניין הוא שנעזור אחת לשניה, לא? <ואני מקווה שתשימו לב שמאוד השתדלתי לזכור להגיע בסוף למקום שממנו התחלנו, ולהחזיר את כל הדיון (המייגע?) הזה לסוגיית ההנקה....>
גם אני כמוך - "אני לא רוצה שאף מעסיק (לצורך הדוגמא) יתיחס אליי כשווה לגבר, אני רוצה שהוא יתיחס בהשלמה ובשוויון נפש לעובדה שאני אישה, לא בכעס, לא ביאוש, לא בהסתייגות, לא בעצבנות. יראה את היתרונות שבמצב (ונכון, יש המון) ויתן לי את הזכויות המגיעות לי כאשה - ללדת, להניק, לטפל בילדיי אם זו הבחירה שלי." עד כאן - מילים חצובות בסלע. אני איתך לגמרי. אבל אז את מוסיפה "וכל זאת בלי להפלות אותי לרעה מול אף גבר שנמצא במצבי". אז זהו, שפה יש לנו בעיה. כי אין, ולעולם לא יהיה, גבר במצבי. או במצבך. כי כמו שאמרת בעצמך, ואני לגמרי מסכימה ואמרתי את זה כמה וכמה פעמים בשרשור הזה, גברים ונשים הם שונים. ואי אפשר לצמצם את ההבדל הזה למימד אחד בלבד ולמדוד אותו כמו שאת מציעה למשל במספר שעות עבודה. גבר שעובד את אותו מספר שעות כמוך עדיין הוא גבר, ואת נשארת אישה. וכשיש לשניכם ילדים (לא בהכרח ביחד
מסכימה איתך מאד, אבל ../images/Emo8.gif
לא בטוחה שזה בדיוק "אבל". נדמה לי שענית לי מוקדם יותר בשרשור, שצריך לשנות את התפיסה המערכתית. הקטע הוא, שאם לא תהיינה יותר ויותר נשים מניקות, חזקות, שמשלבות, ומוכיחות למעסיקים שלהן שאפשר להיות עובדת טובה ו*נחוצה* גם כשאת אמא, עובדת שעות מוגבלות ומניקה, אז שום דבר אף פעם לא ישתנה. אני רואה סביבי תחילת תחילתו של שינוי. במקום העבודה שלי אבות יוצאים לקחת את ילדיהם החולים מהגן, נשארים לעבוד מהבית, לא באים בכלל ואח"כ למשך תקופה יוצאים מוקדם יותר מהעבודה לאחר שבת זוגם ילדה וכד'. מתחלקים במטלות האלו עם בנות זוגן. אבל זה התפקיד שלנו, לדאוג לכך שבני זוגינו ידרשו ויקבלו ממקומות העבודה שלהם את היכולת לנהוג כך. השינוי חייב להתחיל מאיזושהי נקודה, מאיזשהם יוזמים, והאנשים היחידים שהם בעלי מוטיבציה לגרום לשינוי הם אנחנו. נשים משכילות, מהמעמד הבינוני והבינוני גבוה, בעלות מקצוע, שיש להן אינטרס לחלק מחדש את הנטל. (קראתי, ואני מרגישה אידיאולוגית לגמרי
)
לא בטוחה שזה בדיוק "אבל". נדמה לי שענית לי מוקדם יותר בשרשור, שצריך לשנות את התפיסה המערכתית. הקטע הוא, שאם לא תהיינה יותר ויותר נשים מניקות, חזקות, שמשלבות, ומוכיחות למעסיקים שלהן שאפשר להיות עובדת טובה ו*נחוצה* גם כשאת אמא, עובדת שעות מוגבלות ומניקה, אז שום דבר אף פעם לא ישתנה. אני רואה סביבי תחילת תחילתו של שינוי. במקום העבודה שלי אבות יוצאים לקחת את ילדיהם החולים מהגן, נשארים לעבוד מהבית, לא באים בכלל ואח"כ למשך תקופה יוצאים מוקדם יותר מהעבודה לאחר שבת זוגם ילדה וכד'. מתחלקים במטלות האלו עם בנות זוגן. אבל זה התפקיד שלנו, לדאוג לכך שבני זוגינו ידרשו ויקבלו ממקומות העבודה שלהם את היכולת לנהוג כך. השינוי חייב להתחיל מאיזושהי נקודה, מאיזשהם יוזמים, והאנשים היחידים שהם בעלי מוטיבציה לגרום לשינוי הם אנחנו. נשים משכילות, מהמעמד הבינוני והבינוני גבוה, בעלות מקצוע, שיש להן אינטרס לחלק מחדש את הנטל. (קראתי, ואני מרגישה אידיאולוגית לגמרי
בכלל לא "אבל". נהפוך הוא ../images/Emo45.gif
אנחנו מסכימות לגמרי. יש מלכוד, אבל בתוכו אנחנו צריכות לפעול, אין ברירה. כל מה שאמרתי זה שבתוך המלכוד הזה, מן הראוי לקחת בחשבון ולא להסתיר את העובדה שיש בהנקה פוטנציאל גבוה ל"שדרוג" הקושי שקיים ממילא בניסיון לשלב עבודה ומשפחה (אמהות?) כיום בישראל. נראה לי רק הוגן שנשים שמעודדות נשים אחרות להניק, לא יסתירו את הקושי הזה, ויראו להן שהוא מחכה שם בהמשך הדרך. וכל הכבוד על האידיאלוגיה! אני אומרת לכי על זה לגמרי (אחותי
...). ודרך אגב - אני מקווה שברור לך שזה שעכשיו את מרגישה אותה לא אומר שקודם היא לא הייתה שם (האידיאלוגיה; כזו או אחרת). אז על אחת כמה וכמה, אין מקום להתכחש גם כאן
אנחנו מסכימות לגמרי. יש מלכוד, אבל בתוכו אנחנו צריכות לפעול, אין ברירה. כל מה שאמרתי זה שבתוך המלכוד הזה, מן הראוי לקחת בחשבון ולא להסתיר את העובדה שיש בהנקה פוטנציאל גבוה ל"שדרוג" הקושי שקיים ממילא בניסיון לשלב עבודה ומשפחה (אמהות?) כיום בישראל. נראה לי רק הוגן שנשים שמעודדות נשים אחרות להניק, לא יסתירו את הקושי הזה, ויראו להן שהוא מחכה שם בהמשך הדרך. וכל הכבוד על האידיאלוגיה! אני אומרת לכי על זה לגמרי (אחותי
מחמיא לי שאני מזכירה לך את בעלך...
ועכשיו ברצינות - מפנה אותך לתשובה שלי לילדונט: דיברתי על הורות שוויונית, ולא על ניהול משק בית באופן שוויוני. לטאטא ולשטוף זה עבודה לא קלה וחשובה, זה לא קשור להורות. אמבטיות אכן הן פעולה שקשורה באופן ישיר יותר לחוויות ההורות ולתכנים שלה, אבל אני תוהה אם את חושבת באמת שיש כאן הדדיות; כלומר נגיד שהפעילות העיקרית שלך עם התינוק היא לעשות לו אמבטיות, האם סוג הקשר שיווצר ביניכם יהיה זהה לזה שיווצר שם אם הפעילות העיקרית תהיה הרדמה, על כל מה שכרוך בזה. אבל את סוגיית ההרדמה הבאתי באמת רק כדוגמא שרירותית. אני לא מוצאת לנכון להכנס לפרטים הספציפיים של המקרה שלנו, מה שכן ניסינו, ואיך זה הלך או לא הלך. אני יכולה להבטיח לך שניסינו הרבה, במסגרת ה"מגבלות" של הילד המקסים שנולד לנו: ילד שלא אוהב לישון, שמעדיף להיות ער על פני להרדם, ושההנקה הייתה אחת הדרכים העיקריות שבהן הוא כן נרדם. תוך כדי ההנקה, ולא אח"כ על אמא. כל ילד וההעדפות שלו. כל מקרה לגופו, וכל אחת והניסיון שלה. אין מקום להשוואות לדעתי ובטח שלא לויכוח שמבוסס על הניסיון הפרטי שלנו, שהוא שונה בהגדרה. אני לא אתיימר להגיד לך מה יכול היה להיות אצלך. אני כן מרשה לעצמי להציע מחשבה מופשטת יותר, על הקשר שבין הנקה ארוכת טווח (הכל יחסי כמובן
) לבין הסיכוי ליישם מודל של הורות שיוויונית בשנים הראשונות. בואי נגיד, לפחות עד שיש תקשורת ברורה יותר בין ההורים לילדם, למשל מילולית כזו או אחרת. שנים שבהן לפעולות כמו האכלה, הרדמה, מגע, והטיפול הבסיסי על כל גווניו הם מאוד מרכזיות בקשר שלך עם התינוק. אני מסכימה אתך לגמרי ששוויוני לא חייב להיות בדיוק שווה בשווה אותו הדבר. נדמה לי גם שאמרתי את זה אי שם בתחילת דברי (משהו על זה שגבר זה לא אשה, ואמא זה לא אבא). השיוויון שאני מחפשת הוא למרות השוני - זה שאנחנו שונים לא אומר שמישהו מאיתנו שווה פחות - במובן של יש לו ערך פחות, לא שהוא טוב יותר או פחות, או משמעותי יותר או פחות. גם לא אמרתי שאי אפשר להיות פמיניסטית עם הנקה. הנה - אני מניקה. ואני פמיניסטית... אני גם יודעת שיש עוד כמה כאלו (בלי להכנס לשאלה המתבקשת מה זה פמיניסטית - הרי אין מקשה אחת של פמיניזם). מה שכן ניסיתי להגיד זה שעבור מי שהפמיניזם הוא ערך משמעותי בחייה, וחשוב לה ליישם מודלים שוויונים כאלה או אחרים, ההנקה לא תקל עליה. להיפך, היא מעצימה את הקונפליקט שממילא ישנו שם בעצם העובדה שנשים הרות ויולדות, וגברים לא. קונפליקט אמרתי - לא שני דברים שסותרים אחד השני ולא יכולים לשכון יחד בגופה של אישה אחת.
ועכשיו ברצינות - מפנה אותך לתשובה שלי לילדונט: דיברתי על הורות שוויונית, ולא על ניהול משק בית באופן שוויוני. לטאטא ולשטוף זה עבודה לא קלה וחשובה, זה לא קשור להורות. אמבטיות אכן הן פעולה שקשורה באופן ישיר יותר לחוויות ההורות ולתכנים שלה, אבל אני תוהה אם את חושבת באמת שיש כאן הדדיות; כלומר נגיד שהפעילות העיקרית שלך עם התינוק היא לעשות לו אמבטיות, האם סוג הקשר שיווצר ביניכם יהיה זהה לזה שיווצר שם אם הפעילות העיקרית תהיה הרדמה, על כל מה שכרוך בזה. אבל את סוגיית ההרדמה הבאתי באמת רק כדוגמא שרירותית. אני לא מוצאת לנכון להכנס לפרטים הספציפיים של המקרה שלנו, מה שכן ניסינו, ואיך זה הלך או לא הלך. אני יכולה להבטיח לך שניסינו הרבה, במסגרת ה"מגבלות" של הילד המקסים שנולד לנו: ילד שלא אוהב לישון, שמעדיף להיות ער על פני להרדם, ושההנקה הייתה אחת הדרכים העיקריות שבהן הוא כן נרדם. תוך כדי ההנקה, ולא אח"כ על אמא. כל ילד וההעדפות שלו. כל מקרה לגופו, וכל אחת והניסיון שלה. אין מקום להשוואות לדעתי ובטח שלא לויכוח שמבוסס על הניסיון הפרטי שלנו, שהוא שונה בהגדרה. אני לא אתיימר להגיד לך מה יכול היה להיות אצלך. אני כן מרשה לעצמי להציע מחשבה מופשטת יותר, על הקשר שבין הנקה ארוכת טווח (הכל יחסי כמובן
מאיה ורוני
New member
הנקה, מי יודע מה זה? (ארוך!)
בפורום הריון ולידה ביקרתי עוד בתור בחורה רווקה. התנדבתי אז במחלקת יולדות וחדר לידה בתל השומר והרגשתי שאני יכולה להועיל לנשים בהריון בתמיכה וירטואלית במקביל. ממילא, כשהייתי בהריון עם שירי הרגשתי שם בבית. ברור שהיו דברים שהיו חדשים לי אבל באופן כללי הכל היה ברור וידוע. ידעתי לקראת מה אני הולכת, מה הסיכונים , ואיך נראית לידה (מחזה מופלא, אגב). לכן, כשדובר על הנקות בפורום כלל לא הרגשתי צורך להתערב. משום מה לא היה לי שום ספק שאניק ולא היה לי שום ספק שזה יזרום. כמובן שהתבדיתי בגדול ולכן היום אני חושבת שראוי להזהיר את ההריוניות שזה בכלל לא פשוט. בזמנו חשבתי שמי שלא מניקה עושה זאת כי היא מפונקת, כי אין לה חשק לקום בלילות, כי היא פוחדת מחזה נפול ואין לה סבלנות לאחוז ילד צמוד לציצי יותר מדי שעות. פתאום כשהתחלתי עם זה ראיתי כמה זה הרבה יותר מסובך. יום אחד, אחרי שעתים תמימות שישבתי עם שירי בבית החולים ו"הנקתי" אותה, היא בכתה בכי תמרורים של רעב. ניגשתי לתינוקיה ושאלתי את האחות כיצד יתכן שהיא מצצה שעתים ועדיין רעבה. האחות נגעה לי בפטמה, לחצה מעט וכאילו שחררה פקק. מסתבר ששירי לא אכלה ממני כלום. ישבתי ובכיתי על זה שאני פשוט לא מסוגלת עם כל הסבלנות שיש לי והילדה שלי, שנולדה קטנטונת אינה מסוגלת לשבוע או לאכול בכלל ממה שיש לי. כמעט נשברתי אבל החלטתי להמשיך לנסות. בימים הבאים סבלתי קשות מסדקים, סתימות וגודשים. עלי הכרוב ששמתי בחזיה היו נראים כאילו בישלתי אותם על אש חזקה מדי, החזה שלי היה אדום וחם , לא העזתי להוריד את החזיה מלבד באמבטיה וכל נסיון הנקה שלי גרם לי לפרוץ בבכי של כאב. עם כל הידע שלי בתחומים אחרים, הרגשתי חסרת אונים ומיואשת והפכתי למעריצה של כל אם מניקה שאני מכירה. ביקשתי חרש סליחה מכל אלו שחשבתי שהן מפונקות וקינאתי בהן על שהיו שלמות עם עצמן והפסיקו. רק בסוף השבוע השני לחייה של שירי העזתי להרים טלפון ליועצת הנקה שהבהירה לי שאני כנראה סובלת מסתימה מלבד הסדקים. היא הדריכה אותי כיצד לשחרר את החלב ומשם והלאה הוקל לי. נשארו רק הסדקים בהם טפלתי במשחות שונות ובסבלנות אדירה חזרתי לעצמי. הנזילות גרמו לי גם כן לתיסכול עמוק, עם פדי ההנקה עדיין היו לי בימים הללו כתמים שעברו לפעמים לחולצה ולא יכולתי לסבול את עצמי, אבל גם הענין הזה התאזן לבסוף. היום אני מניקה מלא, קשה לי להאמין שחמישה חודשים חלפו מאז שהתחלתי וקשה לי עוד יותר להאמין שכמעט ויתרתי על הפלא הזה. מי שראה את שירי בגלריה רואה שהיא אוכלת ומתפתחת יפה מאד (ראה ערך לחיים) . ושתינו נהנות מהקרבה האינטימית בינינו כמה שאפשר . לאור הקשיים שעברתי, אני לא מרגישה שיש לי זכות להטיף להנקה. זה קשה ולא כולן מסוגלות. אבל בסופו של דבר חשוב לזכור שזה מתגמל ומשתלם וכרגע אני לא מעלה בדעתי לוותר על זה.
בפורום הריון ולידה ביקרתי עוד בתור בחורה רווקה. התנדבתי אז במחלקת יולדות וחדר לידה בתל השומר והרגשתי שאני יכולה להועיל לנשים בהריון בתמיכה וירטואלית במקביל. ממילא, כשהייתי בהריון עם שירי הרגשתי שם בבית. ברור שהיו דברים שהיו חדשים לי אבל באופן כללי הכל היה ברור וידוע. ידעתי לקראת מה אני הולכת, מה הסיכונים , ואיך נראית לידה (מחזה מופלא, אגב). לכן, כשדובר על הנקות בפורום כלל לא הרגשתי צורך להתערב. משום מה לא היה לי שום ספק שאניק ולא היה לי שום ספק שזה יזרום. כמובן שהתבדיתי בגדול ולכן היום אני חושבת שראוי להזהיר את ההריוניות שזה בכלל לא פשוט. בזמנו חשבתי שמי שלא מניקה עושה זאת כי היא מפונקת, כי אין לה חשק לקום בלילות, כי היא פוחדת מחזה נפול ואין לה סבלנות לאחוז ילד צמוד לציצי יותר מדי שעות. פתאום כשהתחלתי עם זה ראיתי כמה זה הרבה יותר מסובך. יום אחד, אחרי שעתים תמימות שישבתי עם שירי בבית החולים ו"הנקתי" אותה, היא בכתה בכי תמרורים של רעב. ניגשתי לתינוקיה ושאלתי את האחות כיצד יתכן שהיא מצצה שעתים ועדיין רעבה. האחות נגעה לי בפטמה, לחצה מעט וכאילו שחררה פקק. מסתבר ששירי לא אכלה ממני כלום. ישבתי ובכיתי על זה שאני פשוט לא מסוגלת עם כל הסבלנות שיש לי והילדה שלי, שנולדה קטנטונת אינה מסוגלת לשבוע או לאכול בכלל ממה שיש לי. כמעט נשברתי אבל החלטתי להמשיך לנסות. בימים הבאים סבלתי קשות מסדקים, סתימות וגודשים. עלי הכרוב ששמתי בחזיה היו נראים כאילו בישלתי אותם על אש חזקה מדי, החזה שלי היה אדום וחם , לא העזתי להוריד את החזיה מלבד באמבטיה וכל נסיון הנקה שלי גרם לי לפרוץ בבכי של כאב. עם כל הידע שלי בתחומים אחרים, הרגשתי חסרת אונים ומיואשת והפכתי למעריצה של כל אם מניקה שאני מכירה. ביקשתי חרש סליחה מכל אלו שחשבתי שהן מפונקות וקינאתי בהן על שהיו שלמות עם עצמן והפסיקו. רק בסוף השבוע השני לחייה של שירי העזתי להרים טלפון ליועצת הנקה שהבהירה לי שאני כנראה סובלת מסתימה מלבד הסדקים. היא הדריכה אותי כיצד לשחרר את החלב ומשם והלאה הוקל לי. נשארו רק הסדקים בהם טפלתי במשחות שונות ובסבלנות אדירה חזרתי לעצמי. הנזילות גרמו לי גם כן לתיסכול עמוק, עם פדי ההנקה עדיין היו לי בימים הללו כתמים שעברו לפעמים לחולצה ולא יכולתי לסבול את עצמי, אבל גם הענין הזה התאזן לבסוף. היום אני מניקה מלא, קשה לי להאמין שחמישה חודשים חלפו מאז שהתחלתי וקשה לי עוד יותר להאמין שכמעט ויתרתי על הפלא הזה. מי שראה את שירי בגלריה רואה שהיא אוכלת ומתפתחת יפה מאד (ראה ערך לחיים) . ושתינו נהנות מהקרבה האינטימית בינינו כמה שאפשר . לאור הקשיים שעברתי, אני לא מרגישה שיש לי זכות להטיף להנקה. זה קשה ולא כולן מסוגלות. אבל בסופו של דבר חשוב לזכור שזה מתגמל ומשתלם וכרגע אני לא מעלה בדעתי לוותר על זה.
פעם ראשונה מזה המון זמן ששרשור הנקה
גורם לי לחשוב...ולבכות
עד היום שרשורים כאלו אוטומטית גרמו לי לעבור לנושא אחר, אין לי מושג למה- הכחשה? אכזבה ? רגשות אשם ? לא יודעת... את ההנקה הקצרצרה שלי אי אפשר לקטלג כמוצלחת או לא מוצלחת. ועד היום אני מנסה להבין למה בעצם הפסקתי להניק כל כך מהר (4 שבועות) ההנקה התחילה נהדר, התחברות קלה, בלי כאבים, שפע של חלב, אבל נמשכה כל היום. היום אני יודעת שככה זה. גם לפני 11 חודשים ידעתי שיש "קפיצות גדילה" אבל אצלנו הקפיצה התחילה ביום הלידה ונגמרה בגיל חודש. בר נולד עם צהבת, שוחרר הביתה לאחר 3 ימים וחזר לביה"ח יומיים לאחר מכן. כל הזמן טפטפו לי שההנקה מעכבת את ההחלמה מהצהבת, בוא נגיד שהסביבה לא היתה תומכת במיוחד, מצד אחד חמותי שתחיה שלא הניקה כלל ולא תרמה לשקט הנפשי שלי, מצד שני אמא שלי, מניקה סדרתית שהניקה 4 ילדים מתוכם תאומים עד גיל 9 חודשים ואצלה הכל ורוד, יפה, פשוט ובכלל על מה אני מתלוננת. תרוצים, כמו שאתן יודעות לא חסר. כל יום כמעט, עד גיל 3 שבועות, נסענו לאיכילוב לבדיקות דם, דקירות, בכי, סיוט שלא יתואר. איך בכל הפרוצדורה הזו להניק ללא הפסקה, להתמודד עם כאבי בטן איומים ולהשאר שפויה ? לא יודעת. כנראה שאני חלשת אופי, בסוף התייאשתי. ניסינו לתת בקבוק- הצלחה כבירה. פתאום שקט של 4 שעות. לא יאמן. מתפתה להשאיר עוד 2 הנקות בוקר וערב אבל מהר מדי, בקלות מדי נכנעת לנוחות ופתאום אני כבר לא מניקה. האמת ? החיים הרבה יותר פשוטים, יפים ורגועים. כתבתי בבלבול, פעם ראשונה שאני משתתפת בשרשור הקשור להנקה. עדיין מנסה לגבש דעה לגבי הילד הבא. קשה לי לחשוב על זה. לפני שאטבע פה בים של דמעות , אסיים.
גורם לי לחשוב...ולבכות
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.