פרוייקט סיפורי הלידה

[אפרת12]

והנה הסיפור שלי

 

[ayush]

והנה הסיפור שלי.

 

[עמית@]

גם אני רוצה.. אבל המחשב שלי

שבק, אצרחף ברגע שאוכל, אוף, אני כל כך מתגעגעת..

 

[עמית@]

הנה:

סיפור הלידה של תמר.

 

[sipor]

וואו.. איזה לידה זריזה..

תזהרי שבלידה שניה לא תלדי במעלית! ואת כותבת כל כך יפה, גמעתי את מילותיך בשניות !

 

[סם2]

סיפור הלידה של רומי

 

[sipor]

איזה לידה חביבה !!!

את מזכירה לי שאני הוכנסתי לחדר לידה יום לפני הביאו לי מילדת כזאת מגעילה שפשוט פחדדתי שאני אצטרך ללדת איתה בסוף ילדתי יום למחרת עם מיילדת מקסימה. מעניין שאת הלידה עצמה קיצרת לכמה שורות ואת כל הקודם לה זכרת בפרטי פרטים !

 

[miss1s]

זה נדמה לי או ש

פשוט הרופאים ממהרים לזרז? אני חשבתי שרוב הסיפורים יהיו סיפורי לידה טבעיים, אבל מסיפור לסיפור עולה התמונה שזירוז זה פעולה במקום הראשון של הרופאים.

 

[sipor]

לא נדמה לך , זה ככה..

הם ממהרים לזרז.. אחרת תבואי עוד כמה פעמים לא ?!!!

 

[אמא של פילפילון]

והנה אנחנו, בשני חלקים../images/Emo41.gif ../images/Emo41.gif

אני מצרפת גם את הסיפור של ההריון, מכיוון שקשה להבין את הלידה שלנו בלעדיו

לא סיפור קל, אבל, כידוע, עם סוף טוב. אני קוראת עכשיו שוב את כל הסיפורים. פשוט מרגש עד דמעות

מדהים איך אפשר לגעת בנו כל כך עמוק.

 

[פשושולה]

סיפור הלידה של עדן, הנסיכה הקסומה

 

[sipor]

אז הנה הסיפור שלי..

הוא אומנם תלוש מיומן שאני כותבת לביתי.. אז הוא מסופר לה.. מקווה שתוכלו להבין ממנו את כל סיפור הלידה, שערכה סה"כ 5 שעות ובאמת לא הייתה קשה...

 

[sipor]

ערכה= ארכה כמובן !

 

[wieci]

סיפור מתוק ../images/Emo70.gif אני מאחלת לי לידה

שניה כמו שלך!! אמן

 

[גל308]

הלידה שלי

הלידה שלי התחילה בשבוע 38 +4 , זה היה ביום חמישי התעוררתי בשעה 00:15 והלכתי לשירותים ופתאום ראיתי כי יש לי מעט דימום...התחלתי להרגיש כאבים..והערתי את בן זוגי .בעודי הולכת להתקלח התחילה ירידת מים.(האמת שהיתה לי הרגשה שאני אלד בסופשבוע זה)נסענו לאיכילוב ואז התחיל הסיוט. היתה לי ירידת מים עם צירים סדירים וללא פתיחה. החל משעה 02:00 התחילו לי כל שתי דקות ציר של דקה...זה נמשך 14 שעות וכמובן שלא יכולתי לקבל אפידורל כי לא היתה לי פתיחה..בשלב מסויים לאחר 12 שעות לקחתי פטידין כי הגעתי למצבים שפשוט התעלפתי מהכאב. לאחר אותן 14 שעות התחילה לי פתיחה ואז הורידו אותי לחדר לידה וקיבלתי את האפידורל. כמובן שמיד הפסיקו הצירים, עלה לי החום, קיבלתי זירוז וכל זה נמשך 7 שעות. בסוף הוציאו את בני בוואקום..וכדי שיהיה נחמד לסיום השליה שלי לא יצאה שלמה... 16 תפרים ומה נותר לומר אחרי 26 שעות כאלו. העיקר ילדתי את הדבר הכי מדהים בעולם!!!!!

 

[אביטלתל]

הנה הסיפור שלנו

הלידה של איילה וגם שלי

 

[משוש30]

אז הנה הסיפור שלי

 

[משוש30]

ותובנות לגבי הלידה שפרסמתי קצת אחרי

אז ככה אני רוצה להגיד לכן שלפני הלידה שלי הייתי מאד נגד כל דבר טבעי בלידה. אפידורל רציתי כבר חודש מראש שיהיה בטוח, על כך יולדות הבית למיניהן הסתכלתי בתמהון מעורב בתיעוב מה (כל ה"רוחניות" האלה נו באמת), ליולדות בחדר טבעי או השואפות ללדת שם התייחסתי ברחמים ובהתנשאות מה על הסבל המיותר שהן הולכות לעבור, בקיצור אם הייתי יכולה לדלג על "חווית" הלידה הייתי עושה את זה בשמחה. (רק שתבינו שהעכבר שלי במחשב הוא בצורת סוסון ים- החיה האהובה עלי ביותר כיוון שזה הבעל חיים היחיד שם הזכר הוא היולד ולא הנקבה...). בכל מקרה אני חייבת להגיד שהמון דברים השתנו אצלי אחרי הלידה. אז כן, אני עדיין בעד אפידורל, אבל אני, שאמרתי שאני בלי אפידורל לא יולדת, עברתי את כל צירי הזירוז שלי (6 וחצי שעות) וכאבי התופת המתלווים אליהם בלי אפידורל כי לא הייתה לי פתיחה,ורק בחצי שעה האחרונה נתנו לי את הזריקה המיוחלת. בשעה וחצי האחרונות קיבלתי טשטוש שגרם לעולם סביבי להתכווץ ולהתמקד בעיקר בכאבים, למרות שנתן לי הפסקות של 2-3 דקות בין הצירים... אבל בסוף הלידה פתאום הרגשתי תחושת החמצה מסוימת שהייתי עם טשטוש, הרגשתי איפשהו שפיספסתי במידה מסויימת את אותה חווית הלידה, ועם זאת הלידה הייתה אחת החוויות החזקות ביותר שהיו לי בחיים. כן זה כאב ואפילו מאד, אבל החוויה העיקרית שחוויתי באותו רגע הייתה חוויה זוגית מדהימה. בכל הכאבים היחיד שראיתי מולי כל הזמן (למרות שהיה צוות די גדול בחדר הלידה) היה בעלי. כל פעם כשהתחיל הציר עוד לפני שהתחלתי לצרוח הוא כבר ראה את זה על הפנים שלי והושיט אלי ידים, הוא החזיק אותי והרגיע אותי וליטף אותי והיה כל כולו בתוך החוויה האינטימית והחזקה שלנו, שלי ושלו. אפילו עכשיו כשאני חושבת על זה עולות לי דמעות בעינים. וכשמתן יצא החוצה הוא כמעט בכה וכל הזמן חזר ואמר "איזה קסם"...החוויה המדהימה הזאת של זוגיות, של יצירת קסם ביחד, של חיים חדשים שיצאו ממני היא חוויה בעלות עוצמות שחוויתי רק פעם אחת יחד עם בעלי, כשהיינו בחילוץ בתורכיה והשתתפנו בחילוץ של ילדה תורכיה שנמצאה חיה בהריסות אחרי 4 ימים והחילוץ שלה ארך יותר מיממה.גם שם הייתה הרגשה של קסם שנולדה מתוך כאב עצום, אפשר אולי להגיד שגם זו הייתה סוג של לידה וחוויה חזקה מאד לשנינו כזוג וכבני אדם. מה ניסיתי להגיד בהודעה האולי קצת מבולבלת הזאת? שלמרות, ואולי איפשהו בגלל, הכאבים החזקים לידה זה לא תהליך מפחיד. מהרגע שזה מתחיל אין דרך חזרה ופשוט מתמודדים עם זה. ובתהליך הזה מגלים המון על עצמך ועל הזוגיות ולא הייתי מוותרת על זה בחיים. אהה כן, למרות שאני אשמח לקבל אפידורל בלידה הבאה (ואם אפשר קצת קודם אפילו...) שיניתי את דעתי לגבי הבנות שבוחרות בלידה טבעית ולידת בית. זה עדיין לא כוס התה שלי אבל אני כבר לא אנטי.

 

[גלשני]

סיפור הלידה המפתיע של האושר שלי....

הכל התחיל בשיחת טלפון תמימה ביני ובין חברה שלי מירושלים שהתלוננה שהיא נכנסה לדירה חדשה ועדיין לא באתי לבקר אותה. כל ניסיונותיי להסביר לה שבכל זאת אני באמצע חודש תשיעי וגרה בצפון ומתכננת ללדת ב"רוטשילד" לא עזרו, אז החלטתי שבפורים זו הזדמנות טובה לקחת יום חופש, לצרף אליי עוד שתי חברות ולהדרים לירושלים. כמובן שבעלי היקר ואמא שלי השתבצו כשהם שמעו על תוכנית יום הכיף שלנו, אבל הרגעתי אותם שאין שום סיכוי שאלד בשבוע 38, וחוץ מזה שגם אם יתחילו לי צירים זה תהליך מאוד ארוך ואני אספיק לחזור צפונה בלי שום בעיה. האמת שהייתי פשוט משוכנעת שכמו שאמא שלי ואחותי ילדו בסוף שבוע 42 וילדו בלידות שארכו עשרות שעות, ככה אלד גם אני, אוייי כמה שטעיתי..... ואכן ב- 18.3, חג פורים יצאתי לי ברכבת מחיפה לתל-אביב שמחה וטובת לב, הגעתי לתל אביב והצטרפתי לחברות שלי ויחד נסענו באוטו לירושלים. הגענו לירושלים בשעה 10 בבוקר והכל היה ממש כרגיל, שום דבר לא העיד על הצפוי לקרות. בסביבות השעה 11 התחלתי להרגיש כאב בבטן התחתונה, הייתי משוכנעת שאני פשוט צריכה ללכת לשירותים, אבל גם אחרי שביקרתי שם הכאב המשיך. אני מתארת לעצמי שבשלב הזה החברות שלי כבר התחילו לקלוט שמשהו אצלי לא בסדר, למרות שאני ממש ניסיתי לשדר "עסקים כרגיל". בשעה 12 כבר קלטתי שמשהו קורה ושכדאי מאוד להתחיל לנוע לכיוון צפון... אז ויתרנו על הבראוניס שהתחממו בתנור ודי בבהילות ארזנו את עצמנו ונכנסנו לאוטו. האמת שהייתי די משוכנעת שלא מדובר בצירים בעיקר מאחר והכאב היה בבטן התחתונה ולא בגב כמו שכולן מתארות, וחוץ מזה שהייתי בטוחה שצירים מתחילים לאט, ואצלי היה ציר כל דקה

עכשו היתה הדילמה הגדולה איך מודיעים לגל, בעלי, שנמצא בעבודה שלו בחיפה שכנראה שאנחנו הולכים לקראת זה... ושאני בירושלים... התקשרתי אליו, ניסיתי להישמע רגועה (כמובן שלא הצלחתי, הדמעות הסגירו אותי...) ואמרתי לו שנראה לי שמשהו מתפתח ושאני מתחילה לחזור לכיוון תל- אביב ושכדאי שהוא יצא מהעבודה לכיווני. האמת, שעדיין הייתי משוכנעת שזה לא זה, אבל במהלך הנסיעה הכאבים הפכו להיות כל כך חזקים שקלטתי שללא ספק- זה זה!! אני לא צריכה לומר שהנסיעה הייתה מטורפת וששתי החברות שלי עמדו בגבורה בעידודים מסיביים וליטופים ( רות ונעמית, זו שוב הזדמנות להודות לכן על הכל!!!! ). לא היה לי שמץ של מושג לאיזה בית חולים לנסוע, אז החלטנו לנסוע ל"תל השומר" שהיה הכי קרוב. בשעה 12:50 הגענו לבית החולים (גל היה רק ליד עתלית), חיברו אותי למוניטור ואחות שבדקה אותי הודיעה לי שהצירים שלי "לא מרשימים". האמת ששמחתי לשמוע את זה כי עדיין האמנתי שאוכל להגיע לרוטשילד... כעבור 20 דקות של סבל והמון עזרה מהחברות שלי הגיע הגניקולוג- המלאך שלי, הודעתי לו שכנראה והצירים לא מרשימים אז אני רוצה ללדת ברוטשילד והוא אמר שיבדוק אותי ונחליט ביחד. בסיום הבדיקה הפנימית הוא הוציא 4 אצבעות והראה לי אותן והודיע לי שיש פתיחה של 4 אצבעות וצוואר הרחם מחוק לגמרי ושהוא מאוד לא ממליץ לעזוב את בית החולים, אלא אם אני רוצה ללדת בדרך..... הייתי בהלם מוחלט, בלי גיליון מעקב, בלי התיק המאורגן שעמלנו והכנו במשך מספר ימים והעיקר- בלי גל !!!!! התקשרתי אליו ואמרתי לו שמעלים אותי לחדר לידה והחמוד שלי פשוט פרץ בבכי וביקש שאני אחכה לו... ( הוא היה רק בנתניה ) . בחדר הלידה הייתי עם החברות שלי, נכנסתי להתקלח והודעתי שאני לא יוצאת עד שגל מגיע..... הן היו איתו בקשר טלפוני צמוד ועידכנו אותי כל כמה דקות איפה הוא, וזה נראה כמו נצח. הספקתי לפני זה גם לבקש אפידורל, אבל לקח להם שעה עד שהם הגיעו לתת לי את העירוי. בכל הזמן הזה אני במקלחת, נאנקת וממתינה לאביר שלי. בערך בשעה שתיים וחצי הוא הגיע, בחיים שלי לא ראיתי אותו כל כך חיוור, הוא פשוט היה אומלל והצלחתי בין ציר לציר גם לנסות ולהרגיע אותו... כשסוף סוף הגיעו לתת לי את העירוי לקראת האפידורל כבר הייתי בטירוף של כאבים וההמתנה עד שהעירוי ייגמר הייתה פשוט סיוט. כשהעירוי נגמר הגיעה הרופאה לבדוק אותי לפני מתן האפידורל והודיעה לי בחגיגיות שאני בפתיחה של 9 אצבעות !!!!! הלם מוחלט. לא ידעתי אם לקחת אפידורל או שלוותר ולנסות ללדת בלעדיו, אבל הרופאה עזרה לי להחליט כשבמהלך הציר הבא היא בדקה ואמרה שהילד כבר ממש תכף יוצא ושתוך 2-3 לחיצות אני יכולה להוציא אותו וחבל להסתבך עם אפידורל עכשיו. הסכמתי איתה, והחלטתי לוותר על האפידורל מתוך מחשבה תמימה שתוך כמה דקות הסיוט הזה נגמר. מאותו שלב היינו גל ואני לגמרי לבד בחדר, מיילדת שהגיעה לבדוק אותי אחרי 20 דקות ראתה שאני כבר ממש לקראת הלידה והתחננתי לפניה שתישאר איתי בחדר, אבל היא אמרה לי שיש לה עוד שתי יולדות והיא חייבת ללכת אליהן. הסיוט נמשך עוד שעה שלמה שבה אף מיילדת לא מגיעה לתת לי את העזרה ולכוון אותי בצירי הלחץ הנוראיים האלו, ואני ממש פחדתי שאני תכף יולדת בלי אף מיילדת לצידי. בסוף כשכבר ממש התחננתי שישארו איתי ויעזרו לי "הסכימה" מילדת להישאר איתי, הודיעה לי שאני תכף יולדת וגם טרחה לציין מיד שאני מאוד צרה ושהיא תהייה חייבת לחתוך אותי... בהחלט בשורה מעודדת לשמוע באמצע ציר. גל החמוד שלי עוד שאל אותה אם אפשר לנסות ולשמן את המקום- הוא סרב להאמין שכל השימונים שעשינו לא עזרו. לא הלאה אתכן בפרטים הנוספים, בסופו של דבר אחרי מספר לחיצות הרגשתי את הבונבון המתוק שלי יוצא ממני והמיילדת מיד הניחה אותו עליי, רטוב ומלא בדם. הייתי פשוט בהלם מוחלט, אפילו לא הצלחתי לבכות ורק אחרי מספר דקות קלטתי את מה שקרה לנו ופרצתי בבכי ללא מעצורים. התנשקנו והתחבקנו והסתכלנו במבטי הערצה על הפלא המשגע שהגיח לו לעולם במשקל 2850 גרם ומיד התחבר לי לציצי. הגיע רופא לתפור לי את הקרעים וכאן מתחיל הסיפור העצוב שלי... הוא הסתכל שם למטה בהלם וקרא מיד למיילדת ושאל אותה כמה הילד שקל, ולמה יש קרעים כאלו אם הילד נולד יחסית קטן. הוא קרא לרופא נוסף והתחילה התייעצות ובסופה הוחלט להכניס אותי לחדר ניתוח בגלל שיש לי קרעים בדרגה 3-4. נפרדתי בדמעות משני הגברים שלי, ונלקחתי לחדר ניתוח שם זכיתי לגלות איך זה להיות עם אפידורל מאחר ובשביל הניתוח היו צריכים להרדים את חלק הגוף התחתון. האמת שבמהלך כל הלידה היתה לי תחושה שהמיילדת שלי פשוט לא מקצועית (שלא לדבר על זה שהיא גם לא אנושית) ובחדר הניתוח הן הרופאים והן האחות אישרו בפניי שסביר להניח שהקרעים נוצרו בגלל פאשלה של המיילדת. בסופו של דבר הסתבר לי שהיא פשוט עשתה חתך לכיוון פי הטבעת ולא לכיוון הצד וזה מה שגרם לכל הסבל הנורא שעברתי אחר כך. זהו, היום כבר שנה וקצת אחריי, החוויות הקשות הופכות לשמחתי לזיכרון מעומעם, ומה שנותר זה מתן, הממתק המתוק שלנו, ילד משגע שאין מילים לתאר את האושר שהוא הביא לחיינו.

 

[sipor]

איזה סיפור...

אחרי הרבה סיפורים שקראתי פה היום הצלחת לגרום לי לבכות.. לא שניסית חס וחלילה.. אבל כך כך מרגש!