פרוייקט סיפורי הלידה
- פותח הנושא אפרת12
- פורסם בתאריך
אמא של אריאל ומוריה
New member
סיפור הלידה של אריאל
מאיה ורוני
New member
סיפור הלידה של שירי
סיפור הלידה של שירי שירי , קטנה אהובה שלי, כשאני אוחזת בך בזרועותי ואת פוקחת עינים גדולות ותוהות וסוקרת את סביבתך החדשה אני לא יכולה שלא לחשוב שהכל הכל היה שווה ולו רק בשביל לקבל ממך מבט חטוף שכזה. כל הריצות, ההסגרים בבית, הדמעות , התיסכול והפחד מפני לידה מוקדמת, הריצות למיון על כל דימום ועל כל ציר- הכל בכל מכל רק כדי להגיע למעמד הזה שאת פה בינינו עם הלחיים הורודות , הפה המצויר וכמובן גומת החן הקטנה שצימחת לך בלחי. היכן אתחיל? האם זה לפני כתשעה חודשים כשברגע אחד שאזכור לשארית חיי "הרגשתי" בהריון? לא היו שום סימנים מוקדמים, סתם מין תחושה חזקה כזו שהשתלטה עלי ביום בהיר אחד . ולמרות שתחושות כאלה היו לי פה ושם בכמויות מזעריות , באותו רגע היה ברור לי שיש שם משהו בפנים, והבדיקה הביתית שלנו רק הוכיחה לי שקיים בי אינסטינקט אימהי מלידה. את המשך הסיפור לפרטיו תוכלי לקרוא בפורום. הייעוץ עם הבנות והחוויתיות שבתהליך יחד איתם, עשה הכל מרגש ומהנה הרבה יותר. הרגשתי חלק מחבורה מיוחדת שחווה את התהליך בכל רגע ומפטפטת עליו ללא הרף ללא כל טרוניות מצד אנשים מבחוץ. משפחה חמה. אבל למה להאריך בדברים כשמה שאני מתכוונת לספר פה הוא סיפור הלידה שלך שהיה קצר הרבה יותר מכל החודשים הארוכים ההם? * * * ביום חמישי , כשחזרנו מהעבודה , סיפרתי לאבא שאני חוששת מאד ללדת בשבת. מזה כמה ימים שהרגשתי שאנחנו עומדות להיפגש בקרוב ובתור מי שמתכננת כל דבר עד לרגע האחרון ולא מרשה כמעט למושג ספונטניות להיכנס לחיי, היה קשה לי לחשוב שתחליטי לבוא לעולם דווקא ביום בו השליטה שלי מוגבלת. כנראה שמישהו שם למעלה החליט בשבילי... ביום שישי התעוררתי בחמש בבוקר להרגשה של לחץ בכיוון הרקטום. לא נילוו לו שום כאבים מיוחדים או גלים וגם לא הרגשתי שהוא מגיע מהגב. אחרי ביקור בשירותים ניסיתי להמשיך לישון ללא הצלחה ועל כן הפעלתי את מכונת הכביסה והתחלתי לגהץ. (כשאבא התעורר מאוחר יותר ושאל למעשי סיפרתי לו על יצר הקינון שאחז בי ואולי זו ההוכחה שזה מגיע. הוא צחק ואמר שאני מיישמת באופן עיקבי את כל התופעות שכתובות בפורום ולאו דווקא בסדר הנכון כך שאין בזה שום סימן..) הרגשות הלחץ חזרו שוב ושוב בכיוון הרקטום, ביקור נוסף בשירותים , ריקון הקיבה ותקווה שזה עומד לחלוף. ככל שעבר הזמן והלחצים המשיכו התחלתי להילחץ. סבתא נסעה בדיוק באותו שבוע לנופש בצפון ואם ארצה שתהיה איתי בלידה, עלי להתריע כמה שעות לפני השבת כדי שתספיק לחזור. מצד שני, לאור אזעקות השווא שארעו, חבל להזעיק אותה מהחופש לחינם. האפשרויות שעמדו בפני היו ליסוע לבית החולים בהקדם ולהודיע לה את התוצאות , אבל אז לא אחזור הביתה לפני השבת , לא אספיק לבשל ולהכין ולו מתפתחת לידה בתחילתה , ישלחו אותי הביתה עוד לפני השבת. האפשרות השניה היא ליסוע סמוך לשבת ולהחליט בהתאם לתוצאות שהתהוו עד אז. החיסרון באפשרות הזו היה חוסר נוכחותה של סבתא בלידה. התייעצתי עם בנות הפורום וגם הרמתי טלפון לחברתי שרית בסין , שם כבר לא היה מוקדם בבוקר. שרית יעצה לי לספר לסבתא איך אני מרגישה ולתת לה להחליט . הכנתי את עצמי נפשית לרעיון שאלד בנוכחות אבא בלבד וככל שחשבתי על זה , זה לא נשמע נורא כל כך , אבל ידעתי שסבתא לעולם לא תסלח לי אם לא תהיה בלידה של נכדתה הבכורה. מין הון להון דחיתי את שיחת הטלפון הזו בתרוצים שונים והמשכתי להתכונן לקראת השבת. אבא התעורר וביחד בישלנו כבד ומרק כשבכל כמה דקות ממשיך הלחץ להופיע ואני מתזמנת בהחבא על פיסת ניר ליד המחשב את השעות . בשעה 11 בבוקר , לאחר שאבא נדנד לי שוב ושוב , הרמתי טלפון לסבתא וסיפרתי לה שמישהו או משהו לוחץ לי שם למטה. תגובתה הפתיעה ואיכזבה אותי מאד: "אם את רוצה להיות רגועה לקראת השבת" היא אמרה, "תסעי לבית החולים אבל ממש סמוך לכניסתה כי לפני כן יש חילופי משמרות והיחס שתקבלי יהיה קצר רוח יותר". במילים אחרות , סבתא אינה לוקחת את תחושותי ברצינות ואפילו אינה שוקלת חזרה למרכז לפני השבת. השלמתי עם זה. המשכנו לקלף ירקות ולקצוץ כבד כשאני שותקת ומתזמנת. ב- 12 החלטתי סופית ליסוע לבית החולים כדי לאפשר לסבתא בכל זאת,גם אם נדמה לה שזו אזעקת שווא , להגיע ללידה. ארזנו את כל הבישולים בהחלטה רגעית שנבלה את השבת בבית של סבתא שהוא סמוך יותר לבית החולים, זרקנו למזוודה כמה לבנים וחולצות לאבא ועזבנו בחופזה. לא כך תכננתי ליסוע לבית החולים , שירי, (מי שואל אותי בכלל?!) תכננתי לסדר את הבית , לנקות ולצאת כמו מלכה.. בפועל השארנו כלים בכיור ורצפה מלוכלכת. מבט מסביב הזכיר לי שיתכן שאיני חוזרת לבית הזה באותו מעמד , מה שהעיר בי את ההתרגשות מחדש. הדרך הייתה פקוקה מתמיד , תזמנתי בקול כל 4 דקות אבל הצירים לא כאבו בכלל, רק לחצו. אבא שאל אותי שוב ושוב אם זהו סוג שונה של לחץ ואם נדמה לי שזהו זה או שנחזור הביתה מאוכזבים. לא ידעתי להשיב לו רק הרגשתי הפנימית אמרה לי שאלו לא סתם לחצים. הגענו לבית החולים באחת בצהרים. בדרך עוד התקשרתי לסבתא ורמזתי לה שהלחצים תכופים מאד. היא שינתה את דעתה הקודמת בבת אחת ושמחה לשמוע שאנחנו בדרך לבית החולים . היא בקשה שנתקשר אליה מיידית כדי שאם אני כן בלידה היא ישר תחזור לכיוון הבית. אבא הוריד אותי בכניסה והלך לחפש חניה. תוך כדי פתיחת התיק בקבלה הרגשתי דליפה אבל ייחסתי אותה לשלל ההפרשות שבסוף ההריון. כשנכנסתי לתת שתן לחלבון הסיפור היה שונה. השתן היה מוזר במראהו , סמיך מעט ומעורב בצבעיו. יותר ויותר הבנתי שאיננו חוזרים הביתה ריקם ובדיקת המיילדת לאחר המוניטור אישרה מיד את הרגשתי. "מה, את לא מרגישה שיורדים לך המים?" היא שאלה , "יש אמנם עומס אדיר בחדר הלידה היום אבל עם ירידת מים , שלוש וחצי ס"מ פתיחה ומחיקה מלאה את לא הולכת לשום מקום." ... חיוך של רוגע נסוך על פני , סבתא צרחה בחדווה ומיהרה לארוז ואבא הזדרז להתקשר לסבתא השניה ולבשר לה על ההתפתחויות. ואני, עד שיתפנה חדר לידה אושר לי להסתובב. יצאנו לנו אבא ואני לשמש יום שישי הנעימה. הצירים המשיכו אבל לא כאבו כלל. ישבנו על ספסל בחוץ ושוחחנו בנחת עם כל העולם ואשתו. כשעה מאוחר יותר נכנסנו לחדר הלידה , קיבלתי חוקן וכתונת בית חולים אבל לקחתי את הזמן שלי ומשכתי אותו תוך שיחה ערה עם אבא . אבא התגלח בחדר הלידה לקראת השבת , התקלח והתלבש לכבודה. ואני עשיתי טובה ונכנסתי להתקלח. סבתא הגיעה מתנשפת חצי שעה לפני השבת ומצאה אותי בדיוק מטפסת על המיטה. השעה הייתה רבע לפני ארבע וכאבים איין. המיילדת נכנסה ובדקה 5 ס"מ , אם הכל ילך בקצב הזה אין שום סיבה לאפידורל , חשבתי אבל פה טעיתי גם טעיתי.
סיפור הלידה של שירי שירי , קטנה אהובה שלי, כשאני אוחזת בך בזרועותי ואת פוקחת עינים גדולות ותוהות וסוקרת את סביבתך החדשה אני לא יכולה שלא לחשוב שהכל הכל היה שווה ולו רק בשביל לקבל ממך מבט חטוף שכזה. כל הריצות, ההסגרים בבית, הדמעות , התיסכול והפחד מפני לידה מוקדמת, הריצות למיון על כל דימום ועל כל ציר- הכל בכל מכל רק כדי להגיע למעמד הזה שאת פה בינינו עם הלחיים הורודות , הפה המצויר וכמובן גומת החן הקטנה שצימחת לך בלחי. היכן אתחיל? האם זה לפני כתשעה חודשים כשברגע אחד שאזכור לשארית חיי "הרגשתי" בהריון? לא היו שום סימנים מוקדמים, סתם מין תחושה חזקה כזו שהשתלטה עלי ביום בהיר אחד . ולמרות שתחושות כאלה היו לי פה ושם בכמויות מזעריות , באותו רגע היה ברור לי שיש שם משהו בפנים, והבדיקה הביתית שלנו רק הוכיחה לי שקיים בי אינסטינקט אימהי מלידה. את המשך הסיפור לפרטיו תוכלי לקרוא בפורום. הייעוץ עם הבנות והחוויתיות שבתהליך יחד איתם, עשה הכל מרגש ומהנה הרבה יותר. הרגשתי חלק מחבורה מיוחדת שחווה את התהליך בכל רגע ומפטפטת עליו ללא הרף ללא כל טרוניות מצד אנשים מבחוץ. משפחה חמה. אבל למה להאריך בדברים כשמה שאני מתכוונת לספר פה הוא סיפור הלידה שלך שהיה קצר הרבה יותר מכל החודשים הארוכים ההם? * * * ביום חמישי , כשחזרנו מהעבודה , סיפרתי לאבא שאני חוששת מאד ללדת בשבת. מזה כמה ימים שהרגשתי שאנחנו עומדות להיפגש בקרוב ובתור מי שמתכננת כל דבר עד לרגע האחרון ולא מרשה כמעט למושג ספונטניות להיכנס לחיי, היה קשה לי לחשוב שתחליטי לבוא לעולם דווקא ביום בו השליטה שלי מוגבלת. כנראה שמישהו שם למעלה החליט בשבילי... ביום שישי התעוררתי בחמש בבוקר להרגשה של לחץ בכיוון הרקטום. לא נילוו לו שום כאבים מיוחדים או גלים וגם לא הרגשתי שהוא מגיע מהגב. אחרי ביקור בשירותים ניסיתי להמשיך לישון ללא הצלחה ועל כן הפעלתי את מכונת הכביסה והתחלתי לגהץ. (כשאבא התעורר מאוחר יותר ושאל למעשי סיפרתי לו על יצר הקינון שאחז בי ואולי זו ההוכחה שזה מגיע. הוא צחק ואמר שאני מיישמת באופן עיקבי את כל התופעות שכתובות בפורום ולאו דווקא בסדר הנכון כך שאין בזה שום סימן..) הרגשות הלחץ חזרו שוב ושוב בכיוון הרקטום, ביקור נוסף בשירותים , ריקון הקיבה ותקווה שזה עומד לחלוף. ככל שעבר הזמן והלחצים המשיכו התחלתי להילחץ. סבתא נסעה בדיוק באותו שבוע לנופש בצפון ואם ארצה שתהיה איתי בלידה, עלי להתריע כמה שעות לפני השבת כדי שתספיק לחזור. מצד שני, לאור אזעקות השווא שארעו, חבל להזעיק אותה מהחופש לחינם. האפשרויות שעמדו בפני היו ליסוע לבית החולים בהקדם ולהודיע לה את התוצאות , אבל אז לא אחזור הביתה לפני השבת , לא אספיק לבשל ולהכין ולו מתפתחת לידה בתחילתה , ישלחו אותי הביתה עוד לפני השבת. האפשרות השניה היא ליסוע סמוך לשבת ולהחליט בהתאם לתוצאות שהתהוו עד אז. החיסרון באפשרות הזו היה חוסר נוכחותה של סבתא בלידה. התייעצתי עם בנות הפורום וגם הרמתי טלפון לחברתי שרית בסין , שם כבר לא היה מוקדם בבוקר. שרית יעצה לי לספר לסבתא איך אני מרגישה ולתת לה להחליט . הכנתי את עצמי נפשית לרעיון שאלד בנוכחות אבא בלבד וככל שחשבתי על זה , זה לא נשמע נורא כל כך , אבל ידעתי שסבתא לעולם לא תסלח לי אם לא תהיה בלידה של נכדתה הבכורה. מין הון להון דחיתי את שיחת הטלפון הזו בתרוצים שונים והמשכתי להתכונן לקראת השבת. אבא התעורר וביחד בישלנו כבד ומרק כשבכל כמה דקות ממשיך הלחץ להופיע ואני מתזמנת בהחבא על פיסת ניר ליד המחשב את השעות . בשעה 11 בבוקר , לאחר שאבא נדנד לי שוב ושוב , הרמתי טלפון לסבתא וסיפרתי לה שמישהו או משהו לוחץ לי שם למטה. תגובתה הפתיעה ואיכזבה אותי מאד: "אם את רוצה להיות רגועה לקראת השבת" היא אמרה, "תסעי לבית החולים אבל ממש סמוך לכניסתה כי לפני כן יש חילופי משמרות והיחס שתקבלי יהיה קצר רוח יותר". במילים אחרות , סבתא אינה לוקחת את תחושותי ברצינות ואפילו אינה שוקלת חזרה למרכז לפני השבת. השלמתי עם זה. המשכנו לקלף ירקות ולקצוץ כבד כשאני שותקת ומתזמנת. ב- 12 החלטתי סופית ליסוע לבית החולים כדי לאפשר לסבתא בכל זאת,גם אם נדמה לה שזו אזעקת שווא , להגיע ללידה. ארזנו את כל הבישולים בהחלטה רגעית שנבלה את השבת בבית של סבתא שהוא סמוך יותר לבית החולים, זרקנו למזוודה כמה לבנים וחולצות לאבא ועזבנו בחופזה. לא כך תכננתי ליסוע לבית החולים , שירי, (מי שואל אותי בכלל?!) תכננתי לסדר את הבית , לנקות ולצאת כמו מלכה.. בפועל השארנו כלים בכיור ורצפה מלוכלכת. מבט מסביב הזכיר לי שיתכן שאיני חוזרת לבית הזה באותו מעמד , מה שהעיר בי את ההתרגשות מחדש. הדרך הייתה פקוקה מתמיד , תזמנתי בקול כל 4 דקות אבל הצירים לא כאבו בכלל, רק לחצו. אבא שאל אותי שוב ושוב אם זהו סוג שונה של לחץ ואם נדמה לי שזהו זה או שנחזור הביתה מאוכזבים. לא ידעתי להשיב לו רק הרגשתי הפנימית אמרה לי שאלו לא סתם לחצים. הגענו לבית החולים באחת בצהרים. בדרך עוד התקשרתי לסבתא ורמזתי לה שהלחצים תכופים מאד. היא שינתה את דעתה הקודמת בבת אחת ושמחה לשמוע שאנחנו בדרך לבית החולים . היא בקשה שנתקשר אליה מיידית כדי שאם אני כן בלידה היא ישר תחזור לכיוון הבית. אבא הוריד אותי בכניסה והלך לחפש חניה. תוך כדי פתיחת התיק בקבלה הרגשתי דליפה אבל ייחסתי אותה לשלל ההפרשות שבסוף ההריון. כשנכנסתי לתת שתן לחלבון הסיפור היה שונה. השתן היה מוזר במראהו , סמיך מעט ומעורב בצבעיו. יותר ויותר הבנתי שאיננו חוזרים הביתה ריקם ובדיקת המיילדת לאחר המוניטור אישרה מיד את הרגשתי. "מה, את לא מרגישה שיורדים לך המים?" היא שאלה , "יש אמנם עומס אדיר בחדר הלידה היום אבל עם ירידת מים , שלוש וחצי ס"מ פתיחה ומחיקה מלאה את לא הולכת לשום מקום." ... חיוך של רוגע נסוך על פני , סבתא צרחה בחדווה ומיהרה לארוז ואבא הזדרז להתקשר לסבתא השניה ולבשר לה על ההתפתחויות. ואני, עד שיתפנה חדר לידה אושר לי להסתובב. יצאנו לנו אבא ואני לשמש יום שישי הנעימה. הצירים המשיכו אבל לא כאבו כלל. ישבנו על ספסל בחוץ ושוחחנו בנחת עם כל העולם ואשתו. כשעה מאוחר יותר נכנסנו לחדר הלידה , קיבלתי חוקן וכתונת בית חולים אבל לקחתי את הזמן שלי ומשכתי אותו תוך שיחה ערה עם אבא . אבא התגלח בחדר הלידה לקראת השבת , התקלח והתלבש לכבודה. ואני עשיתי טובה ונכנסתי להתקלח. סבתא הגיעה מתנשפת חצי שעה לפני השבת ומצאה אותי בדיוק מטפסת על המיטה. השעה הייתה רבע לפני ארבע וכאבים איין. המיילדת נכנסה ובדקה 5 ס"מ , אם הכל ילך בקצב הזה אין שום סיבה לאפידורל , חשבתי אבל פה טעיתי גם טעיתי.
מאיה ורוני
New member
חלק שני
השבת הלכה ונכנסה. אמא ארגנה לנו נרות שבת ושתינו קידשנו אותם , הרגשה של ציפיה וקדושה התערבו להם , הנה אני מקבלת שבת ובתוכה עוד אוחז בילדה שלי , התחדשות והתרוממות רוח שכזו. בחמש ורבע בערב נכנסה המיילדת , אורנית , לבדוק אם התקדמתי ובישרה על 6 ס"מ. הצירים החלו להציק מעט ועד מהרה הם הפכו ממציקים למציקים מאד. הרגשתי לחץ איום בכיוון מטה, כאילו אי אפשר להתאפק יותר ועוד מעט קט את פשוט מחליקה לי החוצה. מצאתי את עצמי בספירות אחרות פתאום כשאבא וסבתא מדברים אלי ואינני מסוגלת להשיב , אני נושפת ונושפת כמו כלב במצוקה ובוהה בנקודה מסוימת בתקרה כמו מרחפת בעולם של כאב. הצירים היו תכופים כל כך שלא איפשרו לי מקום לנשימה. אבא שאל בפעם המליון אם אני רוצה אפידורל ולמרות שלא יכולתי לענות לו , הפעם כבר נכנעתי והנהנתי בכאב. את המצאת המאה קיבלתי בפתיחה של 8 ס"מ , שמעתי שבלידות שאינן ראשונות לא מסתכנים במתן התרופה בשלב מאוחר שכזה. אפשר להסתכל על זה בשני אופנים, "האם היה בזבוז לקחת משכך כאבים בשלב מתקדם של אוטוטו לידה" או "האם לא היה צורך לשחק את הגיבורה אלא לקחת אותו ישר בתחילת הכאב". אני נוטה לאפשרות השניה וכך אני מאמינה שאעשה בפעם הבאה. הזריקה לא כאבה כלל (טוב, כלום לא כאב מלבד הצירים שלא נתנו לי שום מקום להפוגה) ועד מהרה החלה ההשפעה המרגיעה וגופי נרפה מעט. פתאום הצלחתי לפקוח עינים , לחייך מחדש ולדבר עם אבא , הרגשתי כמו מי שחזרה לחיים. מפה והלאה הכל התנהל כשורה. לאט לאט אבל ברוגע. מהחדר הסמוך נשמעו צעקות של מי שטענה שהשפעת האפידורל פגה ואני נלחצתי מעט, אבל המיילדת טענה שאין לי מה לדאוג כיוון שהאספקה סדירה וממשיכה. בשעה 7 בערב הוכרזה פתיחה מלאה והתבקשתי לשכב על הצד עם רגל למעלה כדי שתוכלי להסתובב בקלות . בין לבין נכנסו רופאים שונים שטיפלו בי במהלך ההריון לעידוד . היה שם משה, המיילד המקסים שמסר לנו את קורס ההכנה ללידה (שהתאכזב מעט על זה שלקחתי אפידורל , נראה אותו..) ושהזכיר לנו איך הגענו היסטרים בשליש השני עם דימום בלתי מוסבר, היה ד"ר באום שקיבל אותי לאחר יום כיפור עם צירים וציווה עלי בזמנו שכיבה מוחלטת עם כדורים להפסקת צירים וזריקה להבשלת ריאות, היו עוד ועוד מכרות ומיילדות בצוות שהכרנו ושמחנו לצאת ידי הכל ובעיקר בעובדה שיכולתי לקבל את פניהם בחיוך. בשבע וחצי נכנסה אורנית לחוצה מעט ואמרה שהגענו לפתיחה מלאה וראש במקום אבל כיוון שיש עומס במחלקה היא חייבת לגשת לחדר הסמוך (טוב, הגברת הקימה צעקות עד לב השמים , אז ויתרתי) בפועל חזרה אורנית בתשע בלבד . לא כעסתי כיוון שהעברנו את הזמן בנעימים . בשלב מסוים רק התרעמתי על חוסר ההתחשבות בך, קטנה שלי, כשאת מנסה לפלס את דרכך לעולם ואני עוצרת אותך שוב ושוב בשרירים שנותרו בלתי משותקים בי. אבא ניצל את המצב ושר לי אשת חיל מזמירות שבת , זה היה מחזה סוריאליסטי שכזה. אני שוכבת במיטה הגדולה, עדיין על הצד עם פעימות לב עובר מהדהדות ברקע ואבא שר בקולו הערב ומכוון אליי ואליך גם יחד. בתשע נכנסה כאמור אורנית והחלה בהוראות לצירי הלחץ. ביקשתי שלא תחתןך אותי והיא נאותה לבקשתי כשראתה כמה קטנה את (2.600 ק"ג) אבא נשם איתי ביחד אבל כל התהליך ארך בסך הכל רבע שעה כשהחלקת לך החוצה קטנה ומבוהלת . בסרטים ובספרים , ואולי במקרים מסוימים במציאות , מתארים את הנחת התינוק על בטן האם והאהבה העזה והאימהית המציפה אותה באותו רגע. אצלי הקטע המסוים הזה לא הגיע. שמו אותך עלי, ורודה ומפוחדת , הראש שלך דמה לביצה אחרי שעתים בתעלת הלידה בנסיונות לצאת, והיית נראית כולך כמו רבע עוף מרוט. רציתי להניק אותך אבל לא נראית מעונינת. מין רגעים מביכים כאלה של פגישה ראשונה כשאני באופוריה ואת בבכי עדין ומבולבל. אבא הביט בך בתדהמה ממש, הוא לא היה מוכן לאפשרות של ראש ביצה ולא הוכן לה , לקח לו כמה רגעים להתעשת ולהקשר אליך , מהר יותר ממני. לחדר היונקים הוא כבר לקח אותך בגאווה רבה מציין שטוב שעטפו לך את הראש. ואיך שכחתי , הגומה הקטנה הזו שגילינו ישר על ההתחלה , שבתה את ליבי וידעתי שזה עוד יקרה , שעוד אוהב אותך בכל ליבי ואתן לך הכל. לא לקח לי זמן רב מדי, למחרת בבוקר , איך שהביאו אותך זה קרה בגדול , אני מביטה בך שוב ושוב ומשפשפת את עיני , את שלי , כולך שלי ואני פוחדת פחד מוות להזיק לך ומתחייבת לשמור עליך מכל משמר לעולם ולספק לך את כל מבוקשך. קטנה של אמא ואבא, אוהבים אותך ללא גבולות. ותודה לאיש שלי שהיה איתי לאורך כל הדרך ועטף אותי באהבה וחום. שירי פרצה לאוויר העולם ב- 12.12.03 י"ח בכסליו תשס"
השבת הלכה ונכנסה. אמא ארגנה לנו נרות שבת ושתינו קידשנו אותם , הרגשה של ציפיה וקדושה התערבו להם , הנה אני מקבלת שבת ובתוכה עוד אוחז בילדה שלי , התחדשות והתרוממות רוח שכזו. בחמש ורבע בערב נכנסה המיילדת , אורנית , לבדוק אם התקדמתי ובישרה על 6 ס"מ. הצירים החלו להציק מעט ועד מהרה הם הפכו ממציקים למציקים מאד. הרגשתי לחץ איום בכיוון מטה, כאילו אי אפשר להתאפק יותר ועוד מעט קט את פשוט מחליקה לי החוצה. מצאתי את עצמי בספירות אחרות פתאום כשאבא וסבתא מדברים אלי ואינני מסוגלת להשיב , אני נושפת ונושפת כמו כלב במצוקה ובוהה בנקודה מסוימת בתקרה כמו מרחפת בעולם של כאב. הצירים היו תכופים כל כך שלא איפשרו לי מקום לנשימה. אבא שאל בפעם המליון אם אני רוצה אפידורל ולמרות שלא יכולתי לענות לו , הפעם כבר נכנעתי והנהנתי בכאב. את המצאת המאה קיבלתי בפתיחה של 8 ס"מ , שמעתי שבלידות שאינן ראשונות לא מסתכנים במתן התרופה בשלב מאוחר שכזה. אפשר להסתכל על זה בשני אופנים, "האם היה בזבוז לקחת משכך כאבים בשלב מתקדם של אוטוטו לידה" או "האם לא היה צורך לשחק את הגיבורה אלא לקחת אותו ישר בתחילת הכאב". אני נוטה לאפשרות השניה וכך אני מאמינה שאעשה בפעם הבאה. הזריקה לא כאבה כלל (טוב, כלום לא כאב מלבד הצירים שלא נתנו לי שום מקום להפוגה) ועד מהרה החלה ההשפעה המרגיעה וגופי נרפה מעט. פתאום הצלחתי לפקוח עינים , לחייך מחדש ולדבר עם אבא , הרגשתי כמו מי שחזרה לחיים. מפה והלאה הכל התנהל כשורה. לאט לאט אבל ברוגע. מהחדר הסמוך נשמעו צעקות של מי שטענה שהשפעת האפידורל פגה ואני נלחצתי מעט, אבל המיילדת טענה שאין לי מה לדאוג כיוון שהאספקה סדירה וממשיכה. בשעה 7 בערב הוכרזה פתיחה מלאה והתבקשתי לשכב על הצד עם רגל למעלה כדי שתוכלי להסתובב בקלות . בין לבין נכנסו רופאים שונים שטיפלו בי במהלך ההריון לעידוד . היה שם משה, המיילד המקסים שמסר לנו את קורס ההכנה ללידה (שהתאכזב מעט על זה שלקחתי אפידורל , נראה אותו..) ושהזכיר לנו איך הגענו היסטרים בשליש השני עם דימום בלתי מוסבר, היה ד"ר באום שקיבל אותי לאחר יום כיפור עם צירים וציווה עלי בזמנו שכיבה מוחלטת עם כדורים להפסקת צירים וזריקה להבשלת ריאות, היו עוד ועוד מכרות ומיילדות בצוות שהכרנו ושמחנו לצאת ידי הכל ובעיקר בעובדה שיכולתי לקבל את פניהם בחיוך. בשבע וחצי נכנסה אורנית לחוצה מעט ואמרה שהגענו לפתיחה מלאה וראש במקום אבל כיוון שיש עומס במחלקה היא חייבת לגשת לחדר הסמוך (טוב, הגברת הקימה צעקות עד לב השמים , אז ויתרתי) בפועל חזרה אורנית בתשע בלבד . לא כעסתי כיוון שהעברנו את הזמן בנעימים . בשלב מסוים רק התרעמתי על חוסר ההתחשבות בך, קטנה שלי, כשאת מנסה לפלס את דרכך לעולם ואני עוצרת אותך שוב ושוב בשרירים שנותרו בלתי משותקים בי. אבא ניצל את המצב ושר לי אשת חיל מזמירות שבת , זה היה מחזה סוריאליסטי שכזה. אני שוכבת במיטה הגדולה, עדיין על הצד עם פעימות לב עובר מהדהדות ברקע ואבא שר בקולו הערב ומכוון אליי ואליך גם יחד. בתשע נכנסה כאמור אורנית והחלה בהוראות לצירי הלחץ. ביקשתי שלא תחתןך אותי והיא נאותה לבקשתי כשראתה כמה קטנה את (2.600 ק"ג) אבא נשם איתי ביחד אבל כל התהליך ארך בסך הכל רבע שעה כשהחלקת לך החוצה קטנה ומבוהלת . בסרטים ובספרים , ואולי במקרים מסוימים במציאות , מתארים את הנחת התינוק על בטן האם והאהבה העזה והאימהית המציפה אותה באותו רגע. אצלי הקטע המסוים הזה לא הגיע. שמו אותך עלי, ורודה ומפוחדת , הראש שלך דמה לביצה אחרי שעתים בתעלת הלידה בנסיונות לצאת, והיית נראית כולך כמו רבע עוף מרוט. רציתי להניק אותך אבל לא נראית מעונינת. מין רגעים מביכים כאלה של פגישה ראשונה כשאני באופוריה ואת בבכי עדין ומבולבל. אבא הביט בך בתדהמה ממש, הוא לא היה מוכן לאפשרות של ראש ביצה ולא הוכן לה , לקח לו כמה רגעים להתעשת ולהקשר אליך , מהר יותר ממני. לחדר היונקים הוא כבר לקח אותך בגאווה רבה מציין שטוב שעטפו לך את הראש. ואיך שכחתי , הגומה הקטנה הזו שגילינו ישר על ההתחלה , שבתה את ליבי וידעתי שזה עוד יקרה , שעוד אוהב אותך בכל ליבי ואתן לך הכל. לא לקח לי זמן רב מדי, למחרת בבוקר , איך שהביאו אותך זה קרה בגדול , אני מביטה בך שוב ושוב ומשפשפת את עיני , את שלי , כולך שלי ואני פוחדת פחד מוות להזיק לך ומתחייבת לשמור עליך מכל משמר לעולם ולספק לך את כל מבוקשך. קטנה של אמא ואבא, אוהבים אותך ללא גבולות. ותודה לאיש שלי שהיה איתי לאורך כל הדרך ועטף אותי באהבה וחום. שירי פרצה לאוויר העולם ב- 12.12.03 י"ח בכסליו תשס"
היי, רוחמה ממש מקסימה ממש קיוויתי
ללדת איתה - היא היתה אחת משרשרת המיילדות הבלתי נפסקת שפגשתי אותה פגשתי בלילה של חמישי והיא אמרה לי שאם אני אחכה עד שבת אז היא תיילד אותי - אז נו, בטח ש"חיכיתי" רק שבשבת הגעתי לקיסרי - מפני שסירבנו באסרטיביות לפיטוצין - אחרי שרשרת שחוץ מצירים חזקים לא גרמו לשום פתיחה או מחיקה.
ללדת איתה - היא היתה אחת משרשרת המיילדות הבלתי נפסקת שפגשתי אותה פגשתי בלילה של חמישי והיא אמרה לי שאם אני אחכה עד שבת אז היא תיילד אותי - אז נו, בטח ש"חיכיתי" רק שבשבת הגעתי לקיסרי - מפני שסירבנו באסרטיביות לפיטוצין - אחרי שרשרת שחוץ מצירים חזקים לא גרמו לשום פתיחה או מחיקה.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.