רמיסת נשים באצטלה של "אהבה"

[סאביבית]

../images/Emo45.gif

 

[משבר אמון]

../images/Emo124.gifחבייייירים../images/Emo70.gif מה קורה../images/Emo35.gif../images/Emo70.gif

בדרך כלל, כל דעה שמובעת כאן זוכה לתגובות - בין אם להסכמות ובין אם להסגות - ואילו מה שאני כתבתי כאן, שנראה היה לי די מנומק וברור, לא זכה כלל לזה שתתייחסו עניינית

אם נרתעתם מ"רמת החשיפה", sorry, לא התכוונתי להבהיל אף אחד, ואני מבטיחה שלא אעשה את זה יותר, ואם כן - ישר אלך לעמוד בפינה

מהיום, בסימן של קלילות

מקובל

 

[קוליפון]

בשיר "אופליה" של אלתרמן, הגיבורה

הטראגית מענישה את המלט ומתאבדת כדי לפגוע בו (כך אלתרמן מסביר את סיבת התאבדותה). אך הוא, הנבלה, בוכה בכי של תודה מאחר והיא במותה שחררה אותו. בשיר זה,בנוסף, אלתרמן מציג את הדו ערכיות שביחסים שבין גבר לאשה. יחסים של אהבה/שנאה.

 

[TJSBZ]

מירית, השיר שציטטת ממנו בחתימתך

של עוד שונא נשים ידוע, אלכסנדר פן...

 

[האגס 1]

מכיוון שהדיון הזה רחוק מלהסתיים

הייתי רוצה להרהר כאן לרגע בקול רם. בשירה, ובמידה רבה גם בפזמונאות, יש נטייה להקצין את ביטוי הרגשות, ע"י שימוש במטאפורות ובביטויים שאינם שגורים בשפת היום-יום ושנותנים למה שנאמר משקל קיצוני יותר ממה שהיה לו בשפת יום-יום. לכן הפיכתם של אובייקטים לסמרטוטים - גברים, כנשים, אם בעיני אהוביהם ואם בעיני עצמם - לא באה תמיד כדי לקיים מטרה זו, אלא כדי להדגיש את רגשות הכותב. התוצאה היא שאנו מגלים בשירה ובפזמונאות כל כך הרבה סמרטוטים, שלא תמיד היו אמורים להיות כך מלחתחילה. וזה מה שיפה בכתיבת שירים, ובמיוחד כשמדובר בשירה.