אז ככה
אני לא שונא את האלבום, זה עדיין אפיקה, ותמיד שמורה לי להם פינה חמה אצלי (בכל זאת, אין מילים לתאר את האהבה שלי לשני האלבומים הראשונים), אבל משהו בחדש פשוט פחות עושה את העבודה. שירים חסרי פואנטה שחוזרים על עצמם ועושים חור בראש, כמו Menace of Vanity; כאלה שיכולים להיות טובים אבל יש להם פזמון מעצבן והם פשוט מסרבים להיגמר, כמו Fools of Damnation ו-Beyond Belief; כאלה שלא ממריאים, כמו Living A Lie, Never Enough ו-The Divine Conspiracy. את Safegaurd To Paradise אהבתי, אבל רק כי הוא היחיד שבערך באלבום שמצליח לרגש וגם מאפשר הפסקה קטנה מכל הרעש. Sancta Terra חמוד, אבל גם הוא יכול להיות מעצבן לפעמים. היחידים שממש טובים לדעתי הם Death of A Dream, The Obsessive Devotion וכמובן- Chasing The Dragon. מה שחסר לי באלבום הזה, לעומת האחרים, זה הטון האישי, שהיה באחרים בשפע. שירים אישיים כמו Sensorium, Solitary Ground, Dance of Fate, Blank Infinity וכמובן Mother of Light - פשוט לא קיימים פה. הכל בומבסט, דרמטיי והרה-גורל. אז בסדר, זה אלבום קונספט, אבל יש גבול. ה"Bow to me, just do it" ב-FOD פשוט מגוחך ומקשה עלי לקחת חלקים גדולים מהאלבום הזה ברצינות. חסר לי השילוב המושלם בין התזמורת והמקהלה לבין הנגינה של הלהקה. הם כאילו נדחקו הצידה והרבה שירים באלבום פחות ייחודיים ועומדים בפני עצמם, בשונה מהאלבומים הקודמים שבהם כל שיר היה יצירה בפני עצמו. ושלא נדבר על "לפתח חטאת רובץ" (למה לטרוח לכתוב באנגלית
) שפשוט חסר מטרה. בעיקרון, זה אלבום טוב, רציני ומושקע, עם סאונד מוצלח ושירים טובים, אבל לעומת השניים הקודמים - אכזבה.