איזה כיף לראות אותך פה ../images/Emo24.gif
אני אתחיל מהשאלה השניה: היום הייתי בוחרת ללמוד פיזיקה באוניברסיטה העברית. בשנים האחרונות היו לי מחשבות של להתחיל ללמוד לתואר שני בפיזיקה באוניברסיטה העברית או במכון ויצמן, אבל זה לא יצא לפועל מסיבות כלכליות בעיקר. לגבי השאלה הראשונה: התהליך שהוביל אותי למחשבה הזו היה כזה (אני מפרטת רק את הנקודות המרכזיות. כמובן שלקח זמן לעבור את כל השלבים): 1. לא היה לי טוב בחיים (מסיבות יומיומיות, ולא איזה קטסטרופה, אבל הסה"כ היה שלילי). 2. התחלתי לחשוב למה בכלל אני קיימת, והאם יש לזה איזה מטרה. 3. הגעתי למסקנה שאני קיימת משום שההורים שלי רצו ילד/ה. 4. חשבתי מה היה קורה אילו לא הייתי באה לעולם, והחלטתי שזה היה עדיף (מבחינתי, לפחות). באופן הגיוני, מכאן גם הגיעו מחשבות על התאבדות, שאותן פסלתי במשך השנים מסיבות שונות. אני לא זוכרת מתי בדיוק כל זה היה, אבל למסקנה הרביעית הגעתי (בצורה לוגית להפליא) עוד לפני כיתה א' (בגיל מאד צעיר כבר היתה לי יכולת לחשיבה מופשטת, כפי שמעידים סיפורים ש'רצים' עלי במשפחה). את רוב התהליך המחשבתי הזה עשיתי לבד (לא העזתי לספר לאף אחד על המחשבות האלה, ובדיעבד צדקתי), אבל כשהגעתי לשאלה מספר 3, באתי לאמא שלי יום אחד ושאלתי אותה למה היא הביאה אותי לעולם. היא ענתה לי בכנות אופיינית, שהיא ואבא שלי פשוט רצו ילד/ה - ככה, בלי תירוצים, ובלי להתחבא מאחורי סיסמאות הירואיות למניהן. עכשיו אני חושבת על זה שאולי דוקא התשובה הפשוטה והכנה שלה עזרה לי לקבל את ההחלטה הזו ולחיות איתה כל השנים - אם זה פשוט עניין של רצון, אז לי פשוט אין את הרצון הזה, וזהו.