אשת השבוע

[עמית@]

ואו, איזו אשת שבוע שווה.

אז שרוני, שנתחיל >עמית מחככת ידיה< קודם כל אני אשמח לשמוע על הדרך שעברת, מביולוגית ליועצת הנקה בדרך להסמכה, ועל הדרך שבה הגעת לסוג של השלמה שנראית בעיני מאוד מרשימה עם עצמך, ועם חייך (קשה, מודה..) מתה עלייך

 

[שרון של לוטן]

../images/Emo9.gif

יקירתי! חכי חכי שאת תהיי אשת השבוע... אבל גם אני מתה עלייך! מחכה בקוצר רוח למות עלייך באופן לא וירטואלי. אני אנסה לענות על שאלתך הסבוכה שמקיפה את כל העשור האחרון של חיי: יש לי ראש ביולוגי, לטוב ולרע. אני חייבת להבין את המנגנון שמפעיל אותנו ואת העולם, אני מהופנטת מהדברים הקטנים ביותר, החל בתאים שהם בשבילי מיקרוקוסמוס שבנוי בצורה משוכללת כמעט כמו תחנת חלל על כל פרטיה וכלה בוירוסים שהם שיא הגאונות של הטבע. כשעבדתי במעבדה בתואר השני נהניתי מכל רגע וביליתי את רוב היממה שלי שם. עם הזמן, הרגשתי שזה הופך להיות קשה לי ותובעני. יום אחד פשוט התמוטטתי ומאז לא חזרתי לשם. עברתי חודשים ארוכים של בדיקות וככל שעבר הזמן ולא הרגשתי טוב יותר הבנתי שאני כבר לא אחזור לשם. גם מבחינת ריכוז לא הצלחתי לחבר בראש את כל הפעולות שנדרשתי כדי לבצע ניסוי, או כדי להבין את ההגיון העומד מאחוריו. זה היה כמו להגיע לסופו של משפט ולא לזכור את תחילתו. גם במעבדה חיכו שאחזור, אך אחרי שנתיים הפסיקו לשאול אותי מתי אני חוזרת. גמרתי את כל הקורסים ונקודות הזכות לתואר השני, אך לא היתה לי תזה. עברתי תקופה ארוכה בבית בה גיליתי את האינטרנט, פורומים, במאמץ למצוא מידע על המחלה שלי ולמצוא שותפים למחלה שאולי יעזרו לי לצאת ממנה, או יתנו מידע על טיפולים. מצאתי המון. גיליתי את העמותה לחולים כמוני, אס"ף, והיתה תקופה שהתנדבתי בעמותה ואפילו הייתי בועד המנהל. לצערי הרב, מלבד להביע הרבה רצון טוב לא הצלחתי לעשות הרבה. הקמנו קבוצת תמיכה בירושלים ועשיתי הרבה טלפונים כדי להודיע לכל חברי העמותה על כנסים ופעילויות. הכוונה שלי היתה לעשות עם עצמי משהו חיובי ומועיל, כדי למלא את הזמן בו אני לא מצליחה לצאת מהבית ולעבוד. באותו זמן באמת כמעט ולא יצאתי מהבית. כל יציאה היתה כרוכה בפעולות מאוד מסובכות בשבילי שהתישו אותי. עם הזמן, הרגשתי שכל עולמי מורכב מהמחלה: קראתי המון מחקרים בנושא, התנדבתי בעמותה, דיברתי כל היום עם אנשים חולים וכמעט לא יצאתי. לא יכולתי להמשיך עם זה יותר. התפטרתי מהעמותה וניתקתי קשר בצורה די קיצונית כמעט עם כל מי שהכרתי סביב המחלה. באותה תקופה פחות או יותר ודים הציע לי נישואין. בין תכנוני החתונה והחתונה עצמה הימים התמלאו ומילאו אותי בשימחה. עדיין לא היה לי קל לצאת ולפעול, אבל תכננתי לעצמי את הימים כך שבכל יום תהיה לי מטלה אחת וכך התקדמתי. כל הזמן הזה ניסיתי לחשוב על אפיקים שונים דרכם אוכל לחזור לעבודה. היה לי ברור שאני יכולה לעבוד מעט שעות ביום ויש תקופות בהן אני לא יכולה לעבוד כלל. זה פסל די הרבה אופציות. חברה הציעה לי עבודה ברבע משרה בביקור חולים ולקחתי את ההצעה בשתי ידיים. היציאה לעבודה היתה לי קשה מאוד, אך גם מספקת. היה קשה מאוד לעבוד בריכוז לאחר לילה שלא ישנתי בו, אך הייתי כל-כך גאה בעצמי שאני מצליחה לעבוד שהשקעתי את כולי שם. בסך הכל היה מדובר בארבע שעות, שלוש פעמים בשבוע - היקף זניח לחלוטין עבור רוב האנשים, אבל בשבילי זה היה הישג אדיר. לצערי התחילו סכסוכים פנימיים במעבדה שגם פגעו בי, ביחוד לאחר שהתחילו לחצים עלי לעבוד בהיקף משרה גדול יותר, דבר שלא היה ביכולתי. אז כבר הייתי בהריון עם לוטן. כל הריבים והצעקות גרמו לי ללחץ דם גבוה והרופאה הוציאה אותי כלאחר כבוד לשמירת הריון. ושוב מצאתי את עצמי בבית, אבל הפעם בחרתי לשקוע בפורומים של הורות והנקה. אני לא צריכה לספר לך כמה פורום הנקה הוא נהדר ומלא באמהות חכמות ובשלות. הפורום הזה ממש פתח בפני עולם שלם שהיה קשור מאוד לכל מה שאהבתי בביולוגיה וגם הכניס את אספקט האמהות לתמונה. כבר בהריון חשבתי על יעוץ הנקה כבחירה מקצועית. המשך תיכף...

 

[שרון של לוטן]

המשך ארוך גם כן...

ואז לוטן נולדה וההנקה לא הלכה. ושוב אמרו לי שזה בגלל המחלה הארורה שלי. אני תמיד צוחקת על עצמי ואומרת לודים שאני בטח האדם היחידי שהניק ארבעה וחצי חודשים בלי חלב. הסיפור הזה גרם לי להדחיק לתקופה מסויימת את התכניות שלי לעבוד בתחום ההנקה. לא הייתי בטוחה שאני רוצה קשר לנושא כי ממש הרגשתי כשלון. איך אני, שמעולם לא הנקתי בצורה מלאה, יכולה ליעץ לנשים איך להניק? אבל לאט לאט חזרתי לנושא הכל-כך מרתק הזה, וקראתי מחקרים ושמעתי סיפורים ונשאבתי בחזרה. את התפנית עשתה עבורי טונטי, אליה התקשרתי כדי לברר בעקיפין על הקורס של בתיה דייויס. היא כל-כך חיזקה אותי ושלחה אותי מייד להרשם לקורס. כל הסביבה שלי חשבה שזה רעיון אדיר ולכולם היה ברור שאם אני אצליח לעבוד בעבודה כלשהי זה רק כעצמאית, ללא מסגרת שעות מוכתבת מבחוץ. אפילו הביטוח הלאומי חשב שזה רעיון טוב ומימן לי את הקורס במסגרת מחלקת שיקום. וכך הגעתי עד הלום... כפי שאת רואה, מעולם לא השלמתי עם המחלה שלי והנטיה שלי כיום היא להתעלם ממנה. אבל למדתי שיש לי מגבלות מסויימות ושאם אני רוצה לתפקד, אני צריכה קודם כל לספק לגוף שלי את צרכיו. וזה אומר לנוח יותר, לאכול טוב, לנוח בין פעולה לפעולה, לתת לראש להתאוורר ולא לאמץ את המחשבה שעות רבות. הנטיה של כל "התשושים הכרוניים" היא לפרוץ קדימה בגל של פעילות ברגע שהם מרגישים טוב יותר ואז באה התמוטטות. למדתי להמנע ככל שאפשר מההתמוטטויות האלו, ומצד שני גם לא לפרוץ קדימה ולרסן את עצמי. זה לא עניין של השלמה אלא של חוסר ברירה ולמידה כואבת על בשרי. עם לוטן, אני לא יכולה להרשות לעצמי להתמוטט ולכן אני במו"מ כל הזמן עם הגוף שלי על איך הוא נשאר במצב הכי טוב שאני יכולה להחזיק לאורך זמן. סליחה שיצא כל-כך ארוך, אבל שאלת שאלה מסובכת...

 

[עמית@]

מרתק..

כמה שאני אוהבת את איך שאת כותבת.

 

[שרון של לוטן]

ארוך ומייגע?../images/Emo8.gif

 

[אמא של אריאל ומוריה]

איזו אשת שבוע מקסימה

ושאלותי הן -

איך הכרת את ודים?

אם אני זוכרת נכון, היו לך בעיות בהנקה לוטן, האם זה גרם לך להכנס לסיפור של ההנקה ביתר רצינות ולהיות מדריכת הנקה???

 

[שרון של לוטן]

תודה יקירתי!../images/Emo9.gif

זו שאלה נחמדה!

הכרתי את ודים ברחוב. שנינו טיילנו, כל אחד עם כלבו הוא. גרנו באותה שכונה וכך נתקלנו זה בזה ברחוב. ודים היה מאוד ביישן, אך למזלנו הוא לווה בחבר מאוד לא ביישן ומייד נרקמה בינינו שיחה על הכלבים. טיילנו קצת ביחד. לאחר כמה ימים הופיעו ודים והחבר אצלי בבית, למרות שלא סיפרתי להם איפה אני גרה, הם מצאו לפי השם על האינטרקום של הבניין. הם הגיעו לבקר באמתלה שודים מחפש דירה לשכור. בסוף הביקור ודים ואני כבר קבענו לטייל עם הכלבים ביחד בערבים. אחרי שבוע וחצי כבר טיילנו בלי הכלבים ואחרי שבועיים עברתי לגור איתו. דרך אגב, כל ההיכרות הזו היתה בשכונת אבו תור בירושלים והטיולים היו לטיילת ארמון הנציב ואח"כ גם לעיר העתיקה. עד היום זה נראה לי כמו האזור הכי רומנטי בירושלים, וגם שמתי תמונות שלנו מהטיילת בגלריה.

נכון, היו לי בעיות קשות בהנקה. אם תקראי בתשובה שכתבתי לעמית@, בחלקה השני, תראי שהחוויה הזו דוקא הרתיעה אותי לזמן מה מלהכנס לתחום. לא הפכתי ליותר פנאטית בעקבות ההנקה של לוטן. בסוף כן חזרתי לזה, אבל אני חושבת שהחוויה הזו תמיד תשפיע על השיקולים המקצועיים שלי. אני תמיד אבדוק בשבע עיניים שתינוק שבטיפולי עולה מספיק במשקל, לא מיובש. אני לא חושבת שאהיה מהיועצות שמתנגדות לבקבוק בכל תוקף. יש מצבים בהם צריך להשלים עם בקבוק. עם זאת, פרשת רמדיה זעזעה אותי עד היסוד ואולי איזנה אותי קצת מהצד השני.

 

[אמא של אריאל ומוריה]

ושאלת המשך

נדמה לי גם שודים שומר שבת? כשרות? משהו כזה? או שאני מדמיינת? אם כן, אז איך אתם מסתדרים מהבחינה הזאת?

 

[שרון של לוטן]

אמרתי שהוא עוף מוזר...

ודים קצת מוזר מהבחינה הדתית ונדמה לי שהוא עוד לא גמר לגבש את דרכו. הוא הולך עם כיפה או כובע מאז שהוא גילה את יהדותו ברוסיה. שם זו היתה מעין הצהרה בוטה על יהדותו. הוא גם עשה ברית מילה בגיל 24. כאן הוא ממשיך ללכת עם כיפה, כסימן ליהדותו ולאו דוקא בגלל שהוא דתי. אנחנו לא שומרים שבת, אבל כן שומרים על כשרות בבית - עד גבול מסויים ללא הפרדת כלים. פשוט לא מבשלים בשר וחלב ביחד. אני באה מבית חילוני לחלוטין, אבל למדתי כמה שנים טובות בביה"ס המסורתי, מה שגרם לי לאנטגוניזם מסויים לכל נושא הדת. אני מודה שקשה לי עם הדתיות של ודים, אבל אני משתפת איתו פעולה כי זה חשוב לו. אני בעצמי לא מקפידה על כשרות מחוץ לבית, אבל לא ליד לוטן כדי שבעתיד לא יעלו אצלה תהיות בנושא. החלטנו שילדינו יאכלו כשר עד ליום שבו יהיו עצמאיים ויחליטו בעצמם. ודים גם הוא מתפשר על הרבה ואני בטוחה שהיה הרבה יותר דתי אם אני לא הייתי בתמונה. מצד שני, כשהכרתי אותו הוא השתייך לקהילה הרפורמית בירושלים, כך שגם הזרמים האורתודוכסים של היהדות לא לחלוטין מתאימים לו. אני חושבת שהוא נמשך יותר לסגנון החיים הציוני-דתי-קהילתי מאשר למנהגי הדת עצמם. גם לי מאוד חסרה קהילה סביבי והיתה תקופה שאפילו חשבנו לעבור לגור בהתנחלות מסיבה זו. משיקולים בטחוניים זה ירד מהפרק, אבל גם בגלל שלא הצלחנו למצוא בסביבתנו התנחלות מעורבת של דתיים-חילוניים. מאחר ואנחנו לא שומרי שבת אנחנו לא רוצים לגור בסביבה דתית ולהפריע לכולם.

 

[שרון של לוטן]

אם אפשר גם לשאול אותך

איפה אתם גרים? ואיך אתם חיים? (מבחינה דתית וגם מבחינה קהילתית) יופי של שאלות יש לך!

 

[אמא של אריאל ומוריה]

קודם כל, את בכלל לא פגעת

אין לי מושג למה זה עלה בכלל בדעתך. אנחנו גרים בפ"ת, בשכונה שכמעט כולה דתית. יש איזורים בודדים של חילוניים. אני דתיה (כיפה סרוגה) מאז שנולדתי. וככה זה נשאר עד היום. אף פעם לא הרגשתי צורך לעבור למחנה השני. אמנם היתה תקופה שהלכתי עם מכנסיים (לפני שהכרתי את בעלי), אבל תמיד נשארתי דתיה. תמיד הצהרתי שאף פעם לא אגור בבנין שכולו דתיים. זה היה נראה לי חטטני מדי, בסוף יצא שאני גרה בשכונה שכולה דתית, אבל אני רואה שהשד אינו נורא בכלל. יש בזה דווקא משהו מאד נוח. גנים דתיים כמה שרוצים, בית ספר יסודי במרחק הליכה, בתי כנסת בכמויות. מה שכן אני לא ממש מסתדרת בתוך הקהילה הדתית. תמיד הייתי חוצניקית כזאת. וד"א, זו פעם ראשונה שאני רואה תמונה של לוטן והיא פשוט משגעת.

 

[שרון של לוטן]

תודה על המחמאה ועל הפירוט!

נשמע שאתם גרים במקום מאוד נוח. אפילו שאת לא "קהילתית" באופייך...

 

[שרון של לוטן]

תיקון קטן:

זה לא בדיוק שיש לי אנטגוניזם לנושא הדת. בביה"ס המסורתי היינו חייבים בכל מיני דברים, כגון תפילה, דבר שתמיד עורר אצלי התנגדות שהלכה והחריפה עד שעברתי לביה"ס אחר, אך נשארה עד היום. אף פעם לא הבנתי למה אני לא יכולה להחליט בשביל עצמי אם אני מאמינה ואיך אני מקיימת את אמונתי. יש בי כבוד גדול מאוד לדת היהודית ויש בה אלמנטים יפיפיים. עם זאת, אף פעם לא מצאתי את עצמי מרגישה צורך בפתיחת סידור. אני אוהבת ללכת לכותל המערבי ולהרגיש את אוירת הקדושה ואני גם מאוד אוהבת חגים ושבתות ואת האוירה המיוחדת שבהם. אם יש משהו שמחזק את אמונתי זה שכמעט תמיד יש מזג אויר זך וטהור בשבת. לא כשמכריחים אותי להתפלל, כפי שעשו בביה"ס. מאחר ואני בעצמי לא לחלוטין מגובשת עם הנושא הזה, אני מקווה שהבנת אותי ושלא פגעתי בדברי.

 

[שרון של לוטן]

הנה סיפור ההנקה של לוטן ושלי

סיפור ההנקה.

 

[POOH*]

../images/Emo7.gif

גרמת לי לבכות מהסיפור... כל הכבוד על ההתמדה וההתעקשות... בכלל את נראית לי אדם חזק ומרתק. ובהצלחה עם ההתמחות בהנקה.. מקווה ללכת באותה הדרך מתישהו... ושאלות: איך אבחנו את המחלה שאת סובלת ממנה? אני יודעת שיש רופאים שטוענים שזו בכלל לא מחלה אמיתית[באיזשהו שלב חשדנו שלאמא שלי יש את זה..]... אז אשמח לדעת מה האבחונים? ואיך הסביבה הגיבה למחלה? ולגבי לוטן - מה האימהות שינתה בך? היא שינתה משהו ביחס למחלה? את חושבת על הבא בתור כבר? מה ההבדל האידיאלי בעינייך? וכמובן עצות להורות מוצלחת, לזוגיות מוצלחת ובעיקר לשילוב בינהם... POOH

 

[שרון של לוטן]

אל תבכי!../images/Emo140.gif

חבל על הדמעות. זה היה מזמן... תודה על המחמאות! ועכשיו לתשובות:

אבחנה: באמת אין אבחנה חד משמעית למחלה הזו. האבחנה היא על דרך השלילה. עשו לי כל בדיקה אפשרית, כולל כל בדיקות הדם שיש בקופ"ח, CT לכל הגוף, בדיקת מח עצם וכו'. כשלא מצאו שום דבר, שלחו אותי לרופאה פנימאית שמתמחה במחלות זיהומיות והיא חיכתה עד שהסימפטומים התמידו במשך שישה חודשים (אחד הקריטריונים לאבחון) ואז אבחנה סופית. למזלי, לא נתקלתי במקרים של חוסר אמון מצד רופאים. כולם ראו שמשהו לא בסדר איתי ולא יתכן שאדם מסתובב עם שקיעת דם גבוהה וחום במשך חודשים רבים. נכון שיש הרבה רופאים סקפטיים, אבל יאמר להגנתם שבאמת לא מצאו בדיקה כלשהי שתצא אחידה לכל החולים במחלה. זה לא שהם חושבים שהחולים במחלה הם בעצם בריאים. הם מאמינים שמשהו לא בסדר אבל מעדיפים שיהיה לזה שם מסודר ובדיקה שאפשר לראות. לרופאים כאלו אני תמיד אומרת שלא משנה לי מה יש לי ואיך קוראים לזה. אם הם רוצים לקרוא לזה בשם אחר, עדיף בשם של מחלה שאפשר לרפא, אני מוכנה לזרום איתם. ומה עם אמא שלך? מה היה לה בסוף? אני מקווה שמצאו משהו בר ריפוי.

הסביבה: גם כאן היה לי הרבה מזל כי אף אחד לא פקפק בכך שמשהו לא תקין. תמיד הייתי אדם עובד, אפילו עובד קשה ולאף אחד לא היה ספק שאני מרגישה נורא ולא סתם מפונקת או מתחזה. כשחליתי, ודים ואני היינו ביחד תשעה חודשים ואמרתי לו לאחר קבלת האבחנה שאני משחררת אותו מכל התחייבות כלפי. היה ברור שאני הופכת פתאום להיות נטל כלכלי ואדם שצריך הרבה עזרה פיסית. אז בכלל לא היה מה לדבר על עתיד משותף וילדים נראו כמו אפשרות לא ריאלית לחלוטין. ודים סירב בכלל לדון בנושא ונשאר איתי, תמך, פרנס, ניקה, בישל, כיבס ועודד. ההורים שלי גם הם התגלו כסלע איתן. באותו זמן המצב הכלכלי שלהם היה נורא והם היו מובטלים. כמה חודשים לפני שחליתי הם הקימו אתר חדשות באינטרנט. בזמן שחליתי הם הבינו שכל המשפחה תיאלץ להתגייס כלכלית והחלו בכל מיני יוזמות באתר שהפכו אותו עם הזמן לרווחי. הם טוענים עד היום שרק בגלל שחליתי הם דחפו את עצמם קדימה. אמא שלי הפכה להיות הכתף התומכת עליה בכיתי ופרקתי את כל התסכולים שלי. הסתבר שאחותי הגדולה, עימה לא היה לי כמעט קשר בכלל, חולה באותה מחלה כבר ארבע שנים, אך לא אובחנה. בזכות המסלול הרפואי שעברתי היא אובחנה גם כן וכל הזמן הזה תמכה בי בצורה מופלאה תוך כדי זה שהיא מלמדת אותי איך לתפקד ומהם הגבולות החדשים שלי. דוקא אחי היה מאוד נבוך מכל המצב ולא ידע כל-כך איך להתייחס אלי. הוא תמיד הכיר אותי כאחותו הגדולה שמגנה עליו וחזקה בשבילו. הוא לא היה רגיל לראות אותי זקוקה לעזרה ולאמפתיה. עם הזמן פתרנו גם את זה.

מה האימהות שינתה בי וביחס שלי למחלה: קודם כל, היא גרמה לי לחזור למסגרת האנשים הבריאים, אלו עם המשפחה והילדים שמה שמעסיק אותם הם החיתולים והמשפחתונים. זה החזיר לי קצת אמון בגוף שלי אשר מסתבר שיכול גם לשאת הריון וללדת, אם כי סיפור ההנקה הכושלת קצת פגע באמון זה. האמהות עצמה נתנה לי הרבה אושר, שמחת חיים, שלוה וגם תעצומות נפש להגשים את עצמי. נכון שמבחינה פיסית אני אדם נטול מרץ כלשהו, אבל מבחינה נפשית - קיבלתי זריקת מרץ. היום אני מרגישה שהעולם פתוח לפני ושאם אני מצליחה להתמודד עם גידול ילד, כל דבר אחר אפשרי. לוטן עצמה היא אישיות חזקה ודומיננטית, קצת כמוני. אפשר להגיד שקיבלתי את מה שמגיע לי. כל יום הוא התמודדות חדשה עם גמדה קטנה בעלת רצונות ודעות מוצקות. אני מאוד גאה בה ובעצמי על ההתפתחות האישיותית שלה ועל הבטחון העצמי שלה. זה נותן לי הרבה בטחון באמהות שלי.

הבא בתור: אנחנו מתחילים בשבועות הקרובים לעבוד על הבא בתור. אני לא יודעת מה ההפרש האידיאלי, אבל מקווה שיצליח לנו לקלוע למתי שלוטן תהיה בת שנתיים וחצי-שלוש. מאחר והייתי מאוד דומה לה כילדה, אני לומדת מהסיפורים של הורי: אני הייתי, ולוטן כבר עכשיו, נסיכה קטנה ומפונקת. והדבר היחיד שאיזן אותי וגרם לי לחשוב שאני לא השמש והירח והכוכבים הוא לידת אחי הקטן. מצד אחד זה נשמע אכזרי, אבל אני יודעת שלידתו היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי ושהוא תמיד היה חברי הטוב ביותר. בינינו יש הפרש של שלוש שנים ועשרה חודשים. אני חושבת שלוטן זכאית לחבר עוד לפני כן.

עצות להורות וזוגיות מוצלחת: - קל להגיד וקשה לעשות. הלקח החשוב ביותר שאני מנסה להטמיע עד עכשיו הוא שאני חייבת לשמור לעצמי פינה משלי, עיסוקים, תחביבים, משהו שישמר את האישיות שלי, כי קל מאוד ללכת לאיבוד ולהטמע באמהות. זה הרבה יותר קל כשעובדים, אבל כשנמצאים בבית עם התינוק חייבים לשמור על העצמיות. - אני מהאמהות שחושבות שהדרך הטובה ביותר לגדל ילדים היא לספק להם את כל צרכיהם, כולל זמן ידיים בלתי מוגבל. אני מאמינה שתינוקות יודעים היטב מה הם צריכים. לא לכולם זה מתאים וזה לא תמיד פשוט, אפילו די מתיש. אבל אני מאמינה שאין יותר טוב מזה לבניית אמון וקשר חזק בין ההורים לילדם והענקת בטחון עצמי. זו הסיבה שלוטן היתה איתי בבית עד גיל שנה, למרות שזה היה קשה מאוד. - זוגיות מוצלחת: לדבר לדבר לדבר. כמה קל להתבצר בפינה ולהרגיש לא מובנת, מקופחת, שרק אני מטפלת בתינוק/ת. השנה הראשונה לאחר לידה היא קטסטרופלית מבחינת האמוציות שנכנסות לכל הדינמיקה המשפחתית. אם לא פורקים אם האמוציות האלו בזמן, יש פיצוץ גדול. חייבים לפרוק כל הזמן. זהו בינתיים. קטונתי מלתת מעבר לעצות הבסיסיות האלו. כל משפחה והאופי שלה, האמונות שלה והיחסים המיוחדים לה.

 

[Lali d]

עצות נהדרות-מסכימה ומזדהה

עם כל מילה. את כותבת מקסים ואת בן אדם מרתק!

 

[שרון של לוטן]

תודה! את מתוקה!../images/Emo140.gif

 

[אמא של פילפילון]

../images/Emo35.gif../images/Emo35.gifעוד לא קראתי הכל, ובכל זאת

שאלה: מה הסיבה שכמעט לא היית בקשר עם אחותך? ובהזדמנות זאת, ספרי קצת על היחסים במשפחה בילדותך. מקווה שלא שאלו כבר, אני רק באמצע משימת הקריאה... ומעיון בגלריה: מה קרה לקרמבו??? לוטן פשוט קסומה

ואני בטוחה שיגיע יום בו היא תדע להעריך איך אימה התמודדה בגבורה עם קושי.

 

[אמא של פילפילון]

קראתי וקצת הבנתי לגבי האחות

אז אני נותנת לך פטור מלפרט...אבל עדיין סקרנית בקשר לקרמבו.