אשת השבוע

קרמבו ../images/Emo107.gif

פירטתי עליו בתשובתי לענבלית, אי שם במורד השרשור. הוא נשך את לוטן ונאלצנו למסור אותו. אבל הרבה יותר טוב לו עכשיו. המאלף שהבאנו טען שהוא חי אצלנו במתח גדול מאוד כי קשה לו לקבל את לוטן (מבחינה היררכית) ואת הרעש שהיא עושה, בייחוד מאחר והוא חי לפני כן אצל חולת סרטן ואולץ לשמור על שקט מלא בשעות הסבל הקשות שלה. הוא עבר יותר מדי בשנה האחרונה ולא היה צריך את התוספת של ילדים שמתרוצצים סביבו. כיום הוא קיבוצניק ונהנה מהחיים. אני נורא מתגעגעת אליו, אפילו שהוא היה אצלנו רק חודשיים. הוא היה כלב עצוב ונוגה וכל הזמן רציתי לחבק אותו... לגבי האחיות שלי - אני רק אוסיף שהיו תקופות בהן הן לא היו ביחסי דיבור עם ההורים שלי, ומאחר והייתי ילדה הקשר שלי איתן היה דרך ההורים. זה לא היה תלוי בי, אבל משפיע עד היום על הקשרים בינינו, לרעה.
 

אלינה12

New member
הי שרון, אני שמחה שאת אשת השבוע

ושאלות שלי.
ספרי על הילדות שלך.
מה בחיים שלך היה הכי משמעותי.
מי בחיים שלך הכי השפיעה עליך.
מה היית משנה או מוחקת לגמרי, אם היה אפשר לשנות\למחוק.
 
שאלות מעניינות!

הילדות שלי: גדלתי בירושלים להורים שאלו הם הנישואין השניים של שניהם. אחי (בן 26) ואני שנינו מהנישואין הנוכחיים ויש לנו עוד שתי אחיות גדולות, אחת מכל הורה. מתוקף כך ההורים שלי מבוגרים יחסית. לדעתי זה היה טוב מאחר וזכינו להורים בשלים שעברו כברת דרך בחייהם. לא הרגשנו שחסר לנו משהו. לאורך כל הילדות ההורים שלי עבדו כעיתונאי חוץ ולכן נסענו הרבה לחו"ל. אני מרגישה שהיתה לי ילדות מאוד עשירה יחסית לילדים שגדלו מסביבי, מבחינת זה שראיתי עולם והתפתחתי להרבה כיוונים. תמיד היתה לנו מטפלת שגם ניקתה ובישלה, אך ההורים שלי היו מגיעים הביתה בצהריים לנוח ואז היו לנו כמה שעות משפחה טובות. אחי ואני קרובים מאוד, עד היום. היו כמה שנים בהן אבי נסע למשימה מיוחדת מטעם העיתון וחזר מדי פעם הביתה. אלו היו שנים קשות לכולנו, אבל אמי שמרה על אחדות המשפחה למרות הכל. אני זוכרת את הילדות שלי כשנים מלאות בספרים, דמיון, מוסיקה. מבחינה חברתית, בשנים הראשונות של ביה"ס היסודי לא הסתדרתי כלל וכלל. הייתי חביבת המנהלת ו"מחוננת" (יחסית לשאר) וככזו הייתי מאוד לא פופולרית. אח"כ עברנו לגור בגבעה הצרפתית, אשר מאופיינת באוכלוסיה די הומוגנית, ושם פרחתי. כבר לא הייתי חריגה בכיתה וכולם באו מבתים כמו שלי. היום זה מעורר אצלי תהיות לגבי אינטגרציה והשלכותיה על ילדים.
הלידה של לוטן היתה הארוע הכי משמעותי בחיי. או יותר נכון, כל מה שקרה מאז ואילך. זו היתה המהפכה הכי גדולה בחיי, לטוב ולרע. לא הייתי מוכנה לזה בכלל ואני גם לא יודעת אם אפשר להבין לקראת מה הולכים. מצד שני, זה זרק אותי למסלול בחיים שאני לא יודעת אם הייתי מגיעה אליו אם לא היו לי ילדים. והכריח אותי לחפש מימוש עצמי. אפילו היום שחליתי בו לא היה מהפכני כמו היום בו לוטן נולדה.
הגורם המשפיע בחיי הוא המשפחה שלי וקשה לבודד אדם מסויים מביניהם. אני מאוד קשורה להורים שלי ומאוד דומה לשניהם. לקחתי מהם הרבה תכונות ואני הופכת להיות יותר ויותר דומה להם עם השנים. האדם איתו תמיד אני מתייעצת בכל נושא הוא אחי שהוא ממש כמו אבן בוחן בשבילי. אני לא יכולה לדמיין את חיי בלעדיו. ו-ודים הוא העוגן שלי, מקום המבטחים אליו חוזרים תמיד. כפי שכתבתי קודם, יש לנו דעות דומות על רוב הדברים, כך שאצלו אני לא מחפשת ביקורת אבל תמיד מקבלת תמיכה.
לא הייתי משנה או מוחקת דבר. אני מאמינה שאני הולכת ונבנית בזכות ולמרות החוויות בחיי. אני לא מאמינה שהייתי אותו אדם אם הייתי מוחקת משהו. בהתחלה חשבתי לכתוב שאולי הייתי מוחקת כמה התנסויות שהיו לי עם גברים, אבל מצד שני - אני לא בטוחה שהייתי מעריכה את ודים ואת הייחוד שבו אם לא הייתי עוברת חוויות שליליות. תודה על השאלות מעוררות המחשבה!
 
קודם כל לוטן גדלה כל כך מאז המפגש

והיא ממש דוגמנית קטנה... מרתק לקרוא מה שאת כותבת. כרגע אני לא שואלת אבל קוראת.
 

cookie1

New member
שרון יקרה ../images/Emo24.gif

מודה שתמיד עניין אותי לשאול אותך על המחלה וחיי היומיום, והנה נפלה לידי הזדמנות. איך מסתדרת ההורות יחד עם מחלה כזו ? (אני שואלת מהכיוון שילד דורש המון תשומת לב ואנרגיה). כמה ילדים את רוצה, והאם העובדה שחלית שינתה משהו בנושא זה ? ולסיום - מקווה להצטרף אליך ל"הסבה המקצועית" בשנה הקרובה - איפה למדת הדרכת הנקה ?
 
קוקיה!../images/Emo24.gif

איזו מחמאה זו שאת מוצאת זמן לכתוב לי שאלות! מה שלומך? מה שלום עומר ואיך יובל מקבל אותו? לשאלתך, ההורות לא כל-כך מסתדרת עם כזו מחלה. אני משקיעה בלוטן את כל הכוחות שיש לי, את כל הריכוז, המחשבה והכוח. אני מוצאת את עצמי רצה אחריה ברחבי הפארק כאשר רק שעה לפני כן בקושי גרדתי את עצמי מהמיטה כדי לאסוף אותה מהגן. אני מרגישה נורא, אבל אני עושה את זה ומה שמניע אותי זו הדאגה שיקרה לה משהו והידיעה שהיא נהנית מלשחק איתי. האמהות מוציאה ממני הרבה משאבים שלכאורה לא קיימים מלכתחילה. אני מקבלת הרבה מאוד עזרה בבית. למזלנו, ודים עובד אצל ההורים שלי והם מאוד גמישים בכל הנוגע ללשחרר אותו מהעבודה מוקדם בימים שאני במצב לא טוב וכו'. ודים עושה המון בבית, למעשה את רוב עבודות הבית הכבדות. אני מבשלת דברים קלים מדי פעם ועושה כביסה. יש לנו מנקה (בפוטנציאל, אנחנו מחפשים עכשיו אחת/אחד). מבחינת רגשות האשמה, במשך זמן רב הייתי אכולת רגשות אשמה על זה שלוטן גדלה עם אמא סמרטוט. עם הזמן אני רואה שהיא גדלה יחסית לא רע ולא נראית שחסר לה משהו. ראיתי גם שאמהות אחרות לא הרבה יותר רעננות ממני בסוף היום... ודים מאוד טוב בלנטרל את רגשות האשמה שלי ולגרום לי להעריך את עצמי. כך שכל פעם שאני מרחמת על לוטן על כך שאנחנו פחות נוסעים איתה לקצוות הארץ מהורים אחרים, או לא קופצים איתה בג'ימבורי, הוא מראה לי את הנקודות החיוביות במה שאנחנו כן מעניקים לה. הוא צודק בקשר לזה שאני מפצה אותה בהמון תשומת לב וזמן איכותי כמיטב יכולתי. פעם רציתי חמישה ילדים. ודים עדיין רוצה. אבל אני לא מאמינה שאעמוד בזה. אני גם מאוד מודאגת מהאספקט הכלכלי, מאחר והיכולת שלי להתפרנס די מוגבלת וודים מוגבל לשעות עבודה אשר יאפשרו לו לעזור לי בבית. כיום גם שלושה ילדים נראים לי פרוייקט, אבל יותר מציאותי מחמישה. נמשיך לילד השני ואח"כ נראה... אני נורא שמחה שאת חושבת על הסבה כזו. למדתי אצל בתיה דייויס. אם תרצי פרטים - אשמח.
 

תומרלי

New member
רק רציתי להגיש שלוטן מדהימה

אני לא מהשואלות, אבל נהנית לקרוא בשקיקה כל דבר. נכנסתי לגלריה ואתם משפחה יפה מאד וזה מסביר את זה שלוטן פשוט ילדה יפה.
 

daldan

New member
עדיין אין לי שאלות

(כל אלו שעברו לי בנתיים בראש כבר נשאלו) אבל רציתי לומר לך שלוטן מהממת. והשרשור עד כה מרתק
 

lulyK

New member
איזו התרגשות!

כבר בטח אמרתי לך, שלפורום "הריון ולידה" הגעתי די במקרה, ונשארתי בעיקר בגללך. מחכה כבר בקוצר רוח לקרוא ומבטיחה למצוא שאלות משלי. תהני מהשבוע הזה.
 
../images/Emo12.gif (ומסר לאומת הנשים לאחר לידה)

באמת??? לא אמרת לי! אמרת לי שלא עשית מי שפיר בעקבות הדעה הנחרצת שלי בנושא... וגם זה היה מאוד מפתיע! תודה! אני שמחה שדרכינו הצטלבו שוב כאן. ומחכה בקוצר רוח לשאלות המיוחדות שלך. מסר לאומה: אני הולכת לקחת את לוטן. אחזור עם תשובות לרוב בערב, בסביבות 8:00.
 

dorlim

New member
סיקרנת אותי

בנוגע לדעתך הנחרצת על מי שפיר - פרטי נא (ואת זה מבקשת מישהי שהתלבטה קשות, לא ישנה לילות ובסוף החליטה כן לעשות
)
 
זה לא שיש לי דעה כזו מבוססת

על מי שפיר. אני בסך הכל יודעת את הסטטיסטיקות כמו כולן. ולי נראה שזה סיכוי אדיר להרוג את העובר שלך. אני לא חשבתי שהסיכוי הזה מוצדק לאור זה שיש היום בדיקות דם שמנבאות ב-95% (חלבון עוברי + עוד שתי בדיקות ששכחתי את שמן שעושים באופן פרטי במכון זר) את מה שמי שפיר מנבאת ב-99%. נכון שמדובר בבדיקות שמבוססות על סטטיסטיקה ולא על המטען הגנטי של העובר. עדיין, הסיכוי של 1:200 או 1:300 למות העובר בעקבות בדיקת מי שפיר, הוא ענק, לדעתי. לכן עשיתי את כל הבדיקות האפשריות בהריון ולא מי שפיר.
 
אני כל כך לא מסכימה איתך בענין הזה

כי סטטסיטית, כשיש לך ילד חולה, הוא 100% שלך. ניקור מי שפיר בודק את כל התסמונות הכרומוזומליות, ויש כמה מאות כאלה. לא נבדקות תסמונות גנטיות שאינן מתבטאות באי סדירות כרומוזומלית ואת אלה אפשר פחות או יותר לשלול בסקירות. אני מסכימה שאין מאה אחוז וודאות בבדיקות בהריון, ובכל זאת, בדיקת מי השפיר היא הבדיקה היחידה שבודקת את *העובר* עצמו ולא כל מיני סטטיסטיקות שמבוססות על בדיקות דם של האם. בקשר לסיכון בבדיקה, הוא אכן קיים. ולכן הולכים לרופא הכי טוב בסביבה, משלמים לו כמה שהוא מבקש, נחים יומיים במיטה ומקווים לטוב. בעיני זו בדיקת חובה בהריון.
 
זה ממש עניין של השקפה

וכתבתי שאין לי את האמת היחידה בידי, אלא את אותם נתונים שיש לכולן. גם כתבתי שבדיקת מי שפיר בודקת את המטען הגנטי ושאר הבדיקות מתבססות על סטטיטסטיקה. עם זאת, יכולת הניבוי שלהן נכונה אצל 95% מהנבדקות, בעוד יכולת הניבוי של מי שפיר נכונה אצל 99% מהנבדקות (99% ולא 100% בשל טעויות אנוש). זה אחד מהמקרים בהם מצאו מספיק פרמטרים בדמה של האם כדי לנבא בדיוק כמעט מלא מה שבדיקה גנטית לעובר מנבאת. לא הייתי מזלזלת בזה, אם האופציה השניה כרוכה בסיכון משמעותי לחייו של העובר, ו-1:300 הוא סיכון משמעותי לדעתי. אבל זו דעתי.
 
ואני גם אוסיף שההשקפה קשורה מאוד

למה את מתכוונת לעשות עם תוצאות הבדיקה. לנו קשה מאוד לשקול עניין של הפלה ויש סיבות רבות שמביאות נשים לסיים הריון שלא נתפסות בעינינו כסיבות מוצדקות. אני לא שופטת אף אחת, אבל זו לא הדרך שלי. הייתי שוקלת לעשות בדיקת מי שפיר אם סקירות היו מראות לי שיש בעיה רפואית רצינית והיה דרוש דיקור מי שפיר כדי להבין את הבעיה לעומק ואת הטיפולים הדרושים לאחר הלידה. לפעמים דרושים טיפולים מיידים ויש להיערך להם ובמקרה כזה הייתי רוצה לבוא מוכנה.
 
כנראה שאת צודקת

אין טעם לעשות בדיקה אם את לא מתכוונת להתייחס למשמעויות שלה. כל התסמונות הכרומוזומליות שנבדקות הן איומות, אם הן כאלה ש"רק" פוגעות פגיעה קשה באיכות החיים של הילד שיוולד ואם הן כאלה שגורמות לתוחלת חיים קצרה עד קצרה מאד. אי אפשר לתקן מומים כרומוזומליים, ומומים מבניים שנגרמים בשל פגיעה כזו ניתן לראות כבר בסקירות ב-US. כלומר, השיקול של לעשות ניקור מי שפיר כדי להערך לענין אחרי הלידה הוא מוטעה. בעיני, המשמעות של גידול ילד פגוע הן מנקודת מבטי כאמא, הן מנקודת המבט של הילד שחיי חיים איומים (אם בכלל) והן מנקודת המבט המשפחתית היא קשה מאד. ילדים פגועים באיזשהו שלב מבינים שהם חריגים, נעשים אלימים, החיים מאד לא קלים להם ואיתם. זה שיקול מאד משמעותי אצלי. לכן אם השיקול הזה אינו כל כך משמעותי אצלך, את צודקת בהחלטתך. *אבל*, לא לעשות את הבדיקה מתוך השיקול של "אצלי זה לא יקרה", זה כבר לא נכון ונאיבי עד כאב בעיני. כי זה כן קורה. נכון להיום ישנם יותר ילדים פגועים לאמהות צעירות מאשר לאמהות מבוגרות בדיוק בגלל הגישה הזו.
 
סליחה, אבל אני לא מסכימה עובדתית

עם רוב הדברים. אני אסביר ואני מקווה שבסוף נסכים שלא להסכים ונשאיר את זה כך: (אני מודה, אני מאוד כועסת על הצורה בה שפטת אותי, כאילו את האדם הנאור ואני איזו פרימיטיבית שלא יודעת על מה היא מדברת) כתבת - השיקול של לעשות ניקור מי שפיר כדי להערך לענין אחרי הלידה הוא מוטעה. מעבר לזה שאני לא אוהבת את השיפוטיות בדברייך, אני אדגים למה הוא לא מוטעה. אפילו במקרה של תסמונת דאון, אין בדיקה שתוכיח לך שמדובר בתסמונת דאון מלבד מי שפיר, או סיסי שליה. מה שרואים בסקירות הם סמנים לכך שיתכן ומדובר בעובר עם תסמונת דאון, כגון שקיפות עורפית עבה, אגן כליות מורחב וכו'. אם אני רוצה להערך לקליטת ילד עם תסמונת דאון, כדאי שאני אדע זאת בודאות ולכן גם קופות החולים מממנות בדיקת מי שפיר בחינם למי שנתקלה בסמנים האלו. ונדבר על מומים אחרים: לבת דודה שניה שלי נולדה ילדה עם חורים בלב. ראו אותם בסקירות, אך לא ידעו את הסיבה למום, עד שעשו מי שפיר. ברגע שידעו את הסיבה, ידעו גם איך לטפל ולכן עוד בהריון היא ובעלה גייסו כספים והכינו נסיעה לארה"ב, וכשהילדה נולדה הם טסו מייד, היא עברה ניתוח חירום שלא מתבצע בארץ וחייה ניצלו. לזה התכוונתי בזה שגם אם לא מתכוונים להפיל את העובר, יש מקרים בהם כדאי לעשות מי שפיר כדי להערך מראש לטיפולים או למציאות חיים מסויימת. כתבת על איך ילדים חריגים הופכים להיות אלימים וקינחת במשפט - לכן אם השיקול הזה אינו כל-כך משמעותי אצלך, את צודקת בהחלטתך. לפני שאני נעלבת, נתחיל עם העובדות: יש הרבה מומים שמתגלים גם במי שפיר שאינם גורמים למצבים קיצוניים במשפחה כמו שתיארת. מה עם שפה שסועה, שהיא פגם כרומוזומלי ובכל זאת אלו ילדים נורמליים לחלוטין עם פגם קוסמטי? יש הרבה נשים שיבחרו להפיל אותם. גם הם אלימים? ומה עם אלו עם מום בלב, בעיית כליות, כאלו עם שש אצבעות? גם הם אלימים? עכשיו לעלבון: למה החלטת שהשיקול הזה אינו משמעותי בעיני? בודאי שהוא משמעותי! ואני אחשוב עליו הרבה מאוד ובמידה ואחליט להביא את הילד לעולם אני אערך בהתאם ואכין את משפחתי, ככל שאפשר. דרך אגב, אני משערת שאת מדברת על הילדים "האלימים" עם תסמונת הדאון. כיום ידוע שהם יכולים לפרוח ולשגשג ממש כמו כל ילד אחר, במגבלותיהם כמובן, אם הם חיים במסגרת הנכונה ומקבלים כל מה שהם צריכים ממשפחתם, ובהחלט לא הופכים לאלימים. לעומת זאת, יש הרבה ילדים נורמליים לחלוטין ממשפחות טובות שהופכים להיות אלימים, רוצחים, אנסים, סוחרי סמים ומה לא. לא עלינו!
אצלי זה לא יקרה? אני אמרתי כזה דבר? אם קראת אפילו רבע מהשרשור הזה, את בודאי מבינה שאני לא אדם שעוצם עיניים וטומן את ראשו בחול. אני חייבת להבין איך כל דבר עובד ומה המשמעויות של כל דבר. כל דבר הופך אצלי למחקר קטן. איך את יכולה לכתוב לי משפט כל-כך מתנשא ומטיף? ולסיכום אני אאחל לכולנו שלא נעמוד בפני הדילמות האלו ושיוולדו לנו רק ילדים בריאים.
 
למעלה