אוקי, דעתי. חפירה מבית שירD:
פעם הייתי נורא אובססיבית למקפליי. אבל ממש. ששמעתי שיש לדאגי חברה (שמועה לא נכונה) התחלתי לבכות ונכנסתי לדיכאון ~עמוק~. הסיבה שבגללה התחלתי לבכות הייתה עוד יותר נוראית, אבל אני לא אפרט עליה פה. אין דבר כזה יש 'אובססיה ויש אובססיה'. אחרי מה שקרה לי אני יותר לא חושבת יותר. אובססיה זה שהאהבה/הערצה שלך כבר מתחילה להיות מעיקה על הסביבה, את שומעת/חושבת/מדמיינת רק מקפליי ומגיעה לקטעים פתטיים. אחרי שהפסקתי לאהוב את מקפליי תקופה מסויימת בחופש הגדול, וחזרתי פתאום לאהוב אותם קצת, פחדתי. כי ידעתי כמה רע זה עשה לי, ופחדתי להדרדר לזה עוד פעם. אני זוכרת אפילו שכתבתי למישהי: "אופ, אני חושבת שאני חוזרת לאהוב את מקפליי. לא רוצה, עד שיצאתי מזה!!" אבל עכשיו, ברוך השם, אני אוהבת את הלהקה בצורה הגיונית. שום אובססיה ושום דכאונות. לאהוב להקה לא צריך להיות עצוב, או רע, זה צריך להיות משמח וכיפי. כשזה מגיע לכל דבר מעבר לזה זה כבר רע|סדגש. ושלא תבינו אותי לא נכון, אני שומרת מליוני תמונות שלהם (7000 בפעם האחרונה שבדקתי), שומעת את כל השירים ויודעת את כל המילים, מריירת על תמונות שלהם, וכו'... אבל אני גם ריאליסטית, ואני בהחלט לא קוראת לזה אובססיה. הערצה. הערצה גדולה, אולי. אבל לא אובססיה.