בעזרת השם
הלאומיות היהודית החדשה נולדה אולי עם הרצל. אלא שהלאומיות הזאת לא הייתה ממריאה והופכת שלמה ללא אליעזר בן יהודה. השפה העברית - ולא הדת, כמובן, שהרי רובנו איננו דתיים - היא המכנה המשותף הרחב ביותר והחשוב ביותר של מדינת ישראל. בראשית ימי העברית החדשה, טענו חסידי בן יהודה כי אסור לנו לשרבב מלים לועזיות אל תוך העברית. כך, נולד ה"שח-רחוק" כתחליף לטלפון, וכך עדיין מתאמצת האקדמיה ללשון העברית ללמדנו, למשל, ש- to compile זה "להדר". במירוץ אחר העברית נולדו ה"חיפושיות" כתחליף ל"ביטלס", וכן הלאה. תפיסת "היהודי החדש" של בן גוריון חייבה את קציני צה"ל לעברת את שמותיהם. יגאל סוקניק הפך לרב אלוף יגאל ידין, זונדל שטיינברג הפך לאל"מ זאב שחם, וכן הלאה. ברוח הזאת הפך גם משה תהילים זועאגר לדן בן אמוץ. האם התהליך הזה חיוני בימינו? אין לי תשובה חד-משמעית, לכאן או לכאן. אני יכול גם להביא את סיפורי האישי שלי, כיליד הארץ בשנות החמישים, בן לאב עולה מרוסיה, שבילה את שנותיו כילד וכנער עם שם פרטי עברי למהדרין - ושם משפחה רוסי שעורר תמיד את השאלה הבלתי נמנעת "מה זה? מאיפה זה? יש עוד כאלה בארץ?" (זו מילה שקשורה בתהליכי מסחר, זה מרוסיה הלבנה, וכל אלה שנושאים את השם הזה הם בני משפחה אחת...) מעולם לא הציעו לי לעשות זאת, ובוודאי שלא לחצו עלי. אבל בגיל 16, היה לי כבר ברור שאני מעברת את השם. בניגוד לכל חברי שמיהרו להוציא תעודות זהות בגיל 16, חיכיתי עד גיל 18 כדי שהתעודה הראשונה שלי תהיה כבר עם השם העברי. הותרתי את השם הרוסי כשם שני, כדי לשמור בכל זאת על סוג של רצף. כשנישאתי - קיבלה רעייתי את השם העברי בלבד, יחד עם שמה העברי שלה (שגם הוא, כמה משעשע, נולד כעברות של הוריה, בשנות החמישים...) בפרספקטיבה של מעברת וותיק, אני יכול להציע כמה תובנות. ראשית - אם התהליך קשה לכם - אל תיכנסו אליו. שם רוסי אינו חוסם את הכניסה ולוא גם בדלת אחת מדלתות החיים בישראל. מצד שני - אם אתם נושאים בשם זר ביותר לאוזן הישראלית, מומלץ לשקול לפחות שם נוסף, עברי. ולסיום, רעיון קטן דווקא לזוגות צעירים היוצאים לדרך משותפת, חדשה, בישראל: הנה ההזדמנות שלכם לשוויוניות מלאה. לא השם שלו, לא השם שלה - אלא שם עברי חדש, משותף. במבט של הרבה שנים לאחור - אני יכול לומר שאני שמח על המהלך הזה.