אוקיי אני רה-מצטרפת
כלומר- מצטרפת מחדש. עכשיו קבלו אותי בנובלה חדשה... שם הנובלה - "בקיץ האחרון היית שלי." מחברת - אני. חח דמות ראשית - מאי איגנסיו , בת 15. מרטין ארקל , בן 15. מספר פרקים - 24. +++הקדמה+++ אז כן, אני בת 15 והחבר שלי עזב אותי. אני ופקו הכרנו בתחילת כתה ז`. האמת היא שבהתחלה לא ממש שמתי לב אליו. רק בל"ג בעומר , שנה לאחר מכן, הכל הציף אותי בבת אחת . מאז אנחנו חברים, דבוקים אחד לתחת של השני, אוהבים, קיטשיים, באושר ובעושר עד עצם החודשיים שעברו... "הלו??" "מאי?" "כן...." "אמ.. אנחנו צריכות להפגש." כבר אז הבנתי שמשהו פשוט לא בסדר, הנימה, הטון, דה מיסתורי!!! "מה קרה?" שאלתי מבועתת. "לא משהו מיוחד... סתם את יודעת..המון זמן לא דיברנו... אנחנו צריכות לגבש פערים את יודעת..." "מריה. דיברנו היום בבוקר, בבית הספר, זוכרת?? היינו ביחד כל שיעור מדעים, וגם הלכנו חצי דרך הביתה כשסיימנו ב1. עכשיו 2 וחצי!!!" כשנפגשנו, היא לא נראתה לי טוב...בכלל. "אוקיי... מה קרה?" שאלתי, מנסה להשמע סבלנית ופסיכולוגית ככל שיכולתי. "מאי... אממ.. תראי, בואי, שבי. את יודעת שנאי לא אחת ..רכלנית, נכון? כאילו, את יודעת שאני לא אוהבת להמציא שטויות, במיוחד לא כשמדובר בחברים שלי והכל.." "כן, ברור, מה העניין?" עכשיו כבר הייתי פחות סבלנית.. "פקו." "מה איתו?" "הוא עדיין... הוא..." "הוא מה?" "אמ .. ראיתי אותו היום עם אנה." לשבריר שניה היא הביטה בי מפוחדת כאילו מצפה שאש תצא מפי ועשן מנחיריי. וכשראתה שאני אדישה לחלוטין היא הוסיפה. "מחובקים... בבית שלה... היא חייכה באושר... הוא חייך בחזרה." כאילו מה את עושהלי דוקא?? רציתי להרוג אותו, רציתי לחנוק אותו רציתי לצעוק עליו ולהכות אותו ולצרוח עליו כמה שהוא חסר אחריות ומטומטם ורע ומגעיל ודוחה ואידיוט וטיפש ולומר לו כמה שאני שונאת אותו באותו רגע שרק ייתנו לי רובה ואני ארה בו אבל כל מה שצלחתי להוציא מהפה היה "מה.......?" קמתי מהכיסא. "מה..? לא.. זה.. אהם. זה לא... לא יכול להיות את בטח התבלבלת עם מישהו אחר אלמוג את , את בטוחה שהיית עם משקפיים? לא כי , כי אולי את צריכה משקפיים את יודעת לפעמים יש.. יש כאלה בעיות שלא רואים טוב ו, ו, אולי זה לא היה הוא בכלל ואני סתם, עומדת פה... ובוכה..." פרץ של דמעות יצא ממני וגל של חום עבר בכל גופי. מריה מיהרה להחזיק אותי חזק. "למה הוא עושהל י את זה??? למה הוא מתעקש לומר לי שהוא אוהב אותי, למה?? מה אני עשיתי לו מריה, תסתכלי עליי, לא תסתכלי עליי רגע, אני עשיתי לו משהו רע??? עשיתי לו אי פעם משהו רע בחיים?? למה הוא כל כך שונא אותי..... למה.... למה הוא אומר שהוא אוהב אותי??" עכשיו כבר התפוצצתי ורציתי להוציא מתוכי את כל העצב והכעס בבת אחת ולכן זרם הדמעות לא הפסיק להציף אותי... כל מה שרציתי היה לבכות. באותו ערב, כשהייתי בבית, הפלאפון לא הפסיק להבהב. כמובן שלא עניתי, לא היה בי כוח בכלל לדבר. פשוט שכבתי במיטה.... ובהיתי בחלל , כל כך שקועה בעצמי, וכך העברתי את החודש ... עד שההורים התחילו לדאוג לי... הפסקתי לצאת מהחדר שלי כדי לאכול, לשתות, או לשירותים. מפקו שמעתי רק פעם אחת. כנראה שמריה דאגה ליידע אותו בזה שאני כבר יודעת שהוא חזר ל... אנה הזאת. הוא אפילו לא העז להראות את הפרצוף שלו, ובצדק. "מאי." אמא שלי נכנסה אל החדר. "מאי, תקשיבי לי." לא זזתי. "מאי... תסתכלי על עצמך, אני מתחננת שתקשיבי לי." המשכתי לבהות בחלל, לא היה לי חשק לראות אף אחד, לדבר עם אף אחד , או להקשיב לאף אחד. "אוקיי... אם את לא רוצה לדבר, לפחות תקשיבי. במקרה שלא שמת לב, ה.. המצב שלך, לאחרונה, הוא מאוד חמור. את בקושי יוצאת מהחדר הזה, שגם ככה לא נראה משהו בכלל את לא מנקה אותו, את לא נותנת לי לנקות אותו... מה יש לך? כבר קרו לך דברים הרבה יותר גרועים בחיים והתגברת עליהם כמו כלום. " שתקתי. "תקשיבי מאי... יש לך מזל שזה החופש הגדול עכשיו, ואני ואבא לא לוחצים עלייך , אבל בקרוב מתחילה שנת הלימודים ובכלל, בתור בן אדם את צריכה לקחת את עצמך בידיים, ומהר..." אמא בלעה רוק לשנייה, הביטה דרך החלון, וחזרה להביט בי. "מאי. אני .. אני ואבא. החלטנו ש.. שהמצב לא יכול להמשיך ככה." עכשיו הבטתי בה. "אנחנו שולחים אותך לפנימייה." המשך יבוא...
טוב לא הגבתן.
