יש הרבה היגיון בתהליך שעובר עליו. ואת לא שותפה לזה, רק מבקרת
גם אני עבדתי אי אלו שנים בהיי טק.
ובאמת יש שם שאלה של "מה התכלית של העניין". ויש לזה כמה גרסאות.
 
תכלית אחת היא כמובן כסף. משכורת לרוב נשרפת, אז התכלית היא אקזיט.
הבעייה היא שזו גישה די צינית לחיים, כי חברות תמיד מספרות לעובדים ולעצמן ולעולם שיש כביכול משמעות למה שהן עושות. אז בעצם מי שהולך עבור הכסף עסוק בלשקר לעולם ולעצמו על התכלית. ואם אדם הוא רגיש, אכפתי, ומחפש משמעות אמיתית בחיים, יש לו בעייה.
 
יש אנשים שעבורם העניין הוא בתכנים. בפתרון בעיות, אם זה טכנולוגי, ואם זה שיווקי, ואם זה פיננסי. פה מאוד חשוב לעבוד עם אנשים טובים וחכמים. אבל האמת היא שעולם הטכנולוגיה, ובמיוחד הסטארטאפ, מלא בשטחיות, אגו, העמדת פנים, וגם אלו שבאמת חכמים, נגיד כי הם היו תותחים ב 8200, עלולים להיות שמוקים ברמה האנושית. ויש לחצים מכל הכיוונים ומחליטים הרבה פעמים שטויות מהסיבות הלא נכונות (יש דוחות בקרוב וכולי) אז זה קשה להיות שם, כשאתה מחפש באמת שכל, תבונה, עניין אמיתי.
 
ויש למשל את ההשגיים, שלא משנה מה עושים, העיקר שננצח. זה יחסית קל. אבל לא כולם כאלה.
 
ובתחילת הדרך הרבה אנשים מחפשים את השילוב של הכל: כסף, משמעות, אתגר, הצלחה. ואז קורים החיים עצמם...
 
נשמע לי שבעלך באמת חיפש מהות, עניין, תוכן. בכסף דפקו אותו. ולא רק בכסף, אלא גם בתחושת השייכות, או ההערכה. המשקיעים רצו להרוויח יותר (הם בד"כ לא מתבלבלים בסיפורי משמעות - הם רוצים את הכסף נטו), דיללו, שיחקו, שינו ומיקסמו את הרווח שלהם. ובעלך נשאר שם כמו אידיוט, אחרי שהוא שרף שנים בלא לראות את הילדים שלו בשביל התפקיד וההצלחה.
 
אחר כך הוא מצטרף לאיזה סטארטאפ עם אגואים נפוחים. הוא כבר לא ילד, יודע לראות את תמונה הגדולה, ורואה שהמלך עירום. שמי שידע לגייס כסף לא בהכרח מבין איך להוליך עסוק, וההיפך. קשה להיות במקום כזה, אם אתה לא מאוד ציני.
 
אז כל העסק יכול להיות מאוד מייאש עבור אדם רגיש, שמחפש משמעות לחייו.
 
וכשהוא בא לאשתו, את, ואת כנראה בעיקר הישגית, ומצליחה, CMO בחברה גדולה, לא התאכזבת, תמיד הלך לך - מה הוא מקבל? האם הוא מקבל הבנה? האם את מתגלה כחברה הכי טובה? או שמא את ביקורתית כלפיו, ודוחפת אותו קדימה, מהסיבות שלך, כי את פוחדת מכשלון?
 
האם היית החברה הטובה שאישה אמורה להיות לבעלה?
אני לא קובע שלא. אבל אני לא שומע את ההבנה והאמפתיה שלך.
אני שומע בעיקר ביקורת כלפי מי שהרים ידיים, גם אם הוא הרים מסיבות כבדות משקל.
 
אני מדבר פה על עניינים ערכיים. על מה זו זוגיות, ומה זו חברות.
את מצפה מילדייך שיאהבו זה את זו? אנ מניח שכן.
את מצפה מהם שיתמכו זה בזו, כשיגדלו? אני מניח שכן.
ומה יקרה אם אחד מילדיכם חלילה ייכשל, ויפול מהמסלול?
האם תצפי מאחיו ואחיותיו שימשיכו לאהוב אותו ולתמוך בו, גם כשהוא במשבר?
או שהם רק יצטרכו לדחוף אותו קדימה, גם אם רגליו שבורות, שילך בכל מחיר, כי אסור לעצור?
מה שאת עושה היום, ילדיך לומדים ויעשו מחר.
____________________________________
מריוס זכריה, מטפל, מנחה ויועץ אישי, זוגי ומשפחתי