אינני מונוגמי

kagome10

New member
CITATION NEEDED

בעיני, לתת אמון במי שהוכיח שהוא לא ראוי לאמון, זה לעצום את העיניים למציאות. אין לי בעיה עקרונית לאהוב אנשים שפגעו בי - החלק החשוב בעיני הוא עדכון ציפיות. אם אחי היקר והאהוב באופן קבוע מאבד או מקלקל דברים שמשאילים לו, אני לא אשאיל לו שום דבר חשוב. והכעס? הוא האזעקה שמזהירה על סכנה. לא כדאי להשאיר אזעקה דוקלת כל הזמן - זה סתם מרעיש וחסר תועלת. אבל לכבות אותה בלי לתקן את הפריצה זה לא מעשה חכם.
&nbsp
בכל מקרה, נראה שאתה מדבר הרבה על רגשות, ואילו אני מתייחסת יותר למעשים. מי שהשאלתי לו ספר והוא לא החזיק - אני לא אשאיל לו ספרים אלא אם כן אני מוכנה לכך שהוא לא יחזיר אותם. בעיני זה היגיון בריא, ואם אתה חושב שזה גורם למחלות או לאיזשהן השלכות דתיות, עליך הראיה.
 
עונה

ציינתי שהצד הנבגד יכול להחליט שהוא לא רוצה להמשיך את הזוגיות עם הצד הבוגדן.
הצד הנבגד תמיד רשאי לסיים את הקשר באופן חד צדדי, בכל עיתוי, מתוך החלטה שלא מתאים לו להמשיך את הקשר עם הצד הבוגד.

מתן סליחה זה משהו אחר, זה עניין נפרד שיכול לבוא לאחר גמר ההתאוששות, לאחר שנה או לאחר 10 שנים ואף שנים ארוכות לאחר שהקשר הסתיים.
כל אחד וזמן ההתאוששות שלו.
בסופו של דבר, זה חשוב לסלוח, וזה לא מחייב את הצד הסלחן לשום קשר זוגי או קשר בכלל עם הצד הנסלח.
אבל מתן הסליחה עצמו, צריך להיאמר במילים ( בכתב, בע"פ ), או להשתמע מטיב הקשר עצמו. הצד הסולח גם אמור לחוש שהוא אכן מחל לצד השני.

לגבי הוכחות, אני לא יכול להוכיח ששמירת טינה מסבה חולי.
זה התיאוריה שלי, ככה אני מבין את זה, שככל שהבן אדם שומר יותר טינה וכעסים לסביבה, כך הוא נעשה מבודד יותר, מריר יותר, בלתי אהוב וחסר יכולת לתת אהבה.

סנדי דיברה על אי מתן סליחה גם על ערס דווי של אחד הצדדים. היא דיברה על כך כאילו שהיא נדרה נדר בינה לבין עצמה שלא לסלוח לבעלה אף בעתיד הרחוק.
זה בדיוק החלק שאני מתקשה לקבל, אותו דיבור עתידי על אי מתן סליחה אף בעתיד.

ו.... אני אומר זאת שוב..... מתן סליחה ואהבה הולכים יד ביד.
כשאין סליחה ואין מחילה, זה מעיד על היעדר אהבה. חד וחלק (!)
הצד הנפגע, הכועס, רשאי למרר בבכי מריר מול הפסיכולוג ולדבר שעות על אהבתו הנכזבת, אבל סירובו לתת סליחה ומחילה, מעיד חזק יותר מכל מילה ותיאור מילולי, שאהבתו לא עמדה במבחן האש, הוא מבחן מתן הסליחה לצד האחר.
 

kagome10

New member
בניגוד אליך, לי יש ראיות שיתמכו בדעה שלי

אני מעדיפה לבסס את הדעות שלי על המציאות, במידת האפשר.
&nbsp
קודם כל, אודה בכך שיש גרסאות של רגשות שליליים כמו טינה וכעס שאכן יכולות לגרום לנזק בריאותי. זה לא בדיוק מה שאתה אומר, אבל מספיק קרוב (קראתי במגוון מקומות, אחד מהם זה הספר המומלץ מאוד "סרטן כנקודת מפנה").
&nbsp
כך שזו נקודה לטובתך.
&nbsp
למרות זאת, אני לא מסכימה. יש סוגים שונים של רגשות שליליים, סוגים שונים של סליחה ושל אהבה, ומה שאתה מציג זו פרדיגמה אבסולוטית שפשוט סותרת את המציאות שאני מכירה. וכבר אמרתי שאני מעדיפה לבסס את דעותיי על המציאות.
&nbsp
אהבה לא סותרת סליחה. אני אוהבת את הוריי ואחי אהבת נפש, אבל יש דברים שלא סלחתי להם עליהם. (אני לא יכולה להגיד אותו הדבר על בן הזוג. כנראה כי יש בינינו תקשורת טובה שמאפשרת לדבר על דברים, וגם כי הוא מוכן להתנצל על טעויות ולקחת אחריות בצורה שמשפחת המקור שלי לא מסוגלת לעשות).
ואני עדיין אוהבת אותם. זה לא אומר שאני "נוטרת טינה" או אוגרת כעס בלב. אבל נשארה תחושה לא נעימה, והיא לא נעלמה, למרות שעברו שנים. אני לא חושבת על הדברים האלו בכלל, אבל אם שואלים אותי, אני יכולה לומר - לא שכחתי, לא סלחתי, ואני עד היום מממשת את הלקחים שלי. למשל - לא להגיע למקום ולסמוך על אבא שלי שיתן לי טרמפ. לדאוג לאמצעי תחבורה משלי.
&nbsp
אני לא חושבת שזה אומר שאהבתי להורי לא עמדה במבחן האש באיזשהו מובן. אהבה זה לא משתנה בינארי. אף אהבה לא מושלמת, ויכולה להיות אהבה-אבל. אני אוהבת את אחי, אבל לא סומכת עליו שיגיע בזמן לשום מקום. זה לא אומר שאהבתי בטלה ומבוטלת, אפילו אם זה המיתוס שבו אתה בוחר להחזיק.
&nbsp
אין לי גם שום סיבה להאמין שאי-סליחה שכזו גורמת נזק כלשהו. יש לזה אפס ראיות. לעומת זאת, יש בה תועלת - המנעות ממצבים רעים שרק יגרמו לי לכעוס יותר על ההורים שלי. פעם, מזמן, זה מה שהייתי עושה. מתעצבנת, כועסת, סולחת, ואז שוב חוזרת על אותה הטעות. לא עוד. וזה עשה ליחסים שלנו רק טוב.
&nbsp
ובנוגע לתועלת - במצבי קונפליקט חוזרים על עצמם עם כמות משתתפים מעטה, האסטרטגיה המנצחת היא מידה כנגד מידה. כשיש רעש, אז מידה כנגד מידה עם סלחנות לבגידה ראשונה. זה מודל של דילמת האסיר עם חזרות, אבל זו ההתנהגות שמפגינות ציפורים בטבע כשיש פלישה לטריטוריה שלהן, למשל. זו אסטרטגיה מנצחת.
&nbsp
עודף סליחה והעדר גבולות גורם לאנשים לדרוך על המוחל והסולח, בעוד שמידה כנגד מידה יכולה לפעמים להציל מערכת יחסים כזו עם אדם שהוא לא רע (או לגלות שהאדם השני לא היה חבר מלכתחילה).
&nbsp
זה אומנם לא ממש רלוונטי, אבל האמונה שלך בסליחה ומחילה נשמעת כמעט-דתית, ומאוד בסגנון הושטת הלחי השניה של הנצרות. אני נגד. זה לא מעשי, לא טוב, ולא רצוי בעיניי. וגם בעל אסוציאציות שליליות.
&nbsp
ובנוגע לכותבת שנדרה נדר - קודם כל, טבעי שתזעם כרגע, ואני לא יודעת איזו מידת אמינות לייחס לאמירה שלה. סליחה, בעיני, היא קודם כל רגש. ואנחנו לא אדונים לרגשותינו (אף כי יש דרכים להשפיע עליהם). מאיפה לה לדעת מה יקרה בעתיד?
ודבר שני, אני בעצמי לא סלחתי על דברים מסויימים, אבל אני גם לא נוטרת טינה. אני רואה בקלות מצב בו היא מתגרשת, חיה חיים טובים ומאושרים מבלי לחשוב יותר מידי על הבוגד הנקלה, ועדיין לא סולחת. כמו שאני לא סולחת על דברים מסויימים.
אולי אי המחילה גורמת לה לא לתת אמון בבוגד הנקלה במה שקשור להסדרי ראיה, ולכן כשהוא מנסה להשתמש בילדים נגדה ולא לבוא לביקורים שנקבעו לו עם הילדים, היא לא נתקעת במצב הבעייתי שהוא ניסה לתקוע אותה בו, אלא יש לה תוכנית גיבוי, כי היא צפתה את זה מראש.
&nbsp
אפשר גם להמשיך וביחד ועדיין לזכור, לא לשכוח, ולהרגיש איזה רגש שלילי עמום, צל של כעס וזכרון של עוולה שלא נסלחה, כשחושבים על הבגידה. אין לי דוגמא קונקרטית לזה בזוגיות, אבל אין לי סיבה לחשוב שזוגיות תהיה שונה מהותית משאר סוגי הקשרים שקיימים. מה שכן, משטמה עזה וזוגיות אכן לא הולכים טוב ביחד. ואם הרגשות הם שליליים כל כך ובן הזוג לא יענה לאתגר ויתקן לפחות חלק מהנזק שגרם, גירושים הם הפתרון בעיניי. ולא כי היא נכשלה באיזה מבחן, אלא קודם ולפני הכל, היא הוא כשל ובגד בברית ביניהם והפר שבועה ומעל באמונה.
&nbsp
בגידה זה ביג דיל, גם אם אתה מנסה בעקשנות להקטין אותה, מסיבותייך. הוא הלא בוגד והוא הלא בסדר, לא היא. היא בסדר גמור. לסלוח לו יהיה מעשה נעלה של חסד שמלפנים משורת הדין, אבל לא לסלוח לו יהיה מה שמגיע לו.
&nbsp
הנבואות שלך הן עתיד אפשרי, אבל לא מאוד סביר בעיניי. והן מבוססות על איזשהי תפיסה שנראית לי סוג של מיתוס דתי-נוצרי. וכזה שמבוסס על תפיסה של איך העולם אמור להיות, ולא איך הוא באמת.
&nbsp
למרות כל זה, אני מוצאת את העמדה שלך מעניינת ושווה דיון, ואת הכתיבה שלך מעניינת ומנומסת. אשמח להמשיך בדיון.
&nbsp
&nbsp
 

סנדי120

New member
אהבתי לקרוא את שכתבת

לא נדרתי נדר. אני פשוט מכירה את עצמי ויודעת מראש שלא אוכל לסלוח על הבגידה לעולם. כזו אני - כשנוהגים כלפי בחוסר מוסר אין מחילה אצלי.
ובדיוק כמו שאמרת זה לא מתנגש עם האהבה.
אני מניחה שדווקא בגלל שאני אוהבת אותו הפגיעה חזקה כל כך שלא אוכל לסלוח גם לא לפנים משורת הדין.
 
מותר לזכור עוולות

לבן אדם אין יכולת מחיקת זכרונות, או יכולת שלא לדעת את מה שכבר נודע לו.
זה רק שכל זיכרון כזה, כבר לא מקבל את אותו המשקל כפי שהיה מקבל ללא מתן סליחה.

דברייך שאני ממעיט בערך הבגידה, אינם נכונים. אמרתי שלדעתי מדובר בניאוף.
גם אמרתי שלדעתי, מי שמחזיק בלב לא סלחן, גם הוא חוטא.
העניין הוא שניאוף זה משהו חד פעמי, או משהו שנעשה מספר פעמים.
לב בלתי סלחן, זה משהו קבוע.

דברייך לגבי "המציאות" אינם ברורים לי.
כל אחד קולט את המציאות באופן אחר ושונה לחלוטין.

יחסים עם אחים ואחיות, הם לעתים מורכבים יותר.
הבן אדם גורר אתו המון זכרונות ומטרדים מאת אחים, אחיות והורים. לעתים גודש הזכרונות נדמה לבן אדם כאילו הוא שומר טינה.... זה לא בדיוק ככה. לזכור עוולות ומטרדים, זה לא שמירת טינה.
נפש האדם בנויה גם לזכור עוולות כדי להיזהר מהישנות שלהן בעתיד.
מה שמוביל אותי לדבריי הקודמים, שהצד הנבגד בנישואים רשאי לסיים את נישואיו. זו זכותו. אבל עדיין אי מתן הסליחה, מעידה עליו שהוא לא באמת אהב את בן זוגו. כי אהבה וסליחה לעולם הולכים יד ביד.
מותר לזכור לכל אחד מעשיו, מתוך הבנה שהם נחלת העבר בלבד. שהם לא יחזרו עוד. ככה זה כשבאמת אוהבים מישהו. זוקפים לזכותו גם אמון, גם אמונה שהוא "טוב וראוי" גם כשעברו מעיד עליו אחרת. זהו טיבה של האהבה, זה זה, אותה אמונה שהוא טוב וראוי ושכל מעלותיו עולות על מגרעותיו, שהוא ייחודי, שהוא יחיד ומיוחד ושאין לו שום תחליף.
 

kagome10

New member
המפה היא לא השטח, אבל זה לא אומר שמפה זה דבר אקראי

המציאות קיימת, ולמרות יכולתינו המוגבלת להבין אותה והבנתנו השונה אותה, היא עדיין קיימת. המפות שלה שאנחנו משרטטים, לעומת זאת...
זאת אחת הסיבות שאני מעדיפה לדבר על מעשים ולא על תכונות של אנשים. להגיד שאדם הוא X או אדם הוא Y זה פרשנות נטו. לעומת זאת, להגיד שאדם עשה ככה-וככה, זה מאפיין של השטח, ואני מצפה שהוא יופיע בכל המפות. אם לא - הבעיה היא המפה. אם יש הסכמה על נוכחותו של הר/גבעה בגובה 5 קילומטר, מה שחשוב הוא שהיא בגובה 5 קילומטר, לא אם קוראים לזה הר או גבעה.
&nbsp
אתה מתייחס ל"לב לא סלחן" כמאפיין של אדם. זה מיפוי של השטח. בשטח, אין כזה דבר לב לא סלחן ולב סלחן. יש אנשים. ואני לא הכרתי עדיין אדם שסולח תמיד או שלא סולח לעולם. זה לא משתנה בינארי. יש אנשים שסולחים יותר, ויש כאלו שסולחים פחות. יש כאלו שסולחים על דברים מסויימים, ועל אחרים לא. יש כאלו שסולחים במעגלים חברתיים מסויימים, ובאחרים לא. להגיד "לב לא סלחן" כאילו זה מאפיין קבוע של האדם זה מיפוי גרוע של השטח בעיניי. למה שאני ארצה להשתמש בו?
&nbsp
מהצד השני, נראה שאתה מבין את הטיעון הזה. כי בעוד ש"לב לא סלחן" זה מאפיין קבוע אצלך, הניאוף הוא רק מעשה, לא מאפיין של האדם. אבל הטיעון שלך מוכיח יותר מידי, אפשר להפוך אותו והוא עדיין יעבוד:
&nbsp
אדם שלא מחל חטא פעם אחת, או כמה פעמים (ומאוד קשה בכלל להגיד שהוא חטא - כמה זמן זה פרק זמן סביר למחול על חטא שנמשך עשרות שנים? לדעתי הגיוני לחכות לפחות את פרק הזמן הזה בטרם תזרוק את האבן הראשונה...), לעומת זאת, אדם שהוא נואף - זה קבוע. (כמו שתראה אנשים פה רושמים - פעם בוגד, תמיד בוגד. וכמו שתראה כאן, יש אנשים במערכות יחסים מונוגמיות שלא העלו על דעתם לבגוד. אני לא חושבת שאפשר להשוות ביניהם לבין אלו שבגדו - יש ביניהם הבדל מהותי. (אם כי, אני מכירה ביכולתו של אדם לחזור בתשובה. אבל אני לא רואה את זה מצד הבוגד בפוסט הזה)
&nbsp
ההודעה הזו כבר מתארכת, אז אשאיר את זה כתשובה לכל השאר :https://dannyorbach.com/2013/11/09/ממלכת-החלומות-כשחומות-המיתוס-רועדות/
&nbsp
כשהרגשות שלי סותרים את תמונת המציאות שלי, את המכחיש את המציאות, ומספר לי מה אני מרגישה. זה באמת נראה לך הגיוני? יש דברים שאני זוכרת, ויש דברים שאני זוכרת ונוטרת. לא הרבה, קצת, אבל נוטרת. גם אם זה סותרת את הפרדיגמה שלך שסליחה זה הכל או לא כלום, זו עדיין המציאות. ככה זה, המציאות יותר מסובכת מהמפה שלך. אולי הגיע הזמן לעדכן אותה?
&nbsp
כנ"ל לגבי אהבה וסליחה. אפשר לאהוב ולא לסלוח. אין לי שום דרך להוכיח לך שאני גם אוהבת את בני משפחתי וגם לא סולחת להם, ובלאו הכי נראה ששוב תכחיש את המציאות כשהיא לא מתאימה לפרדיגמה/אמונה שלך. אבל המציאות עדיין שם. אם תצייר לך מפה שגויה, לא שתנה את השטח. המקסימום שתוכל להשיג זה ללכת לאיבוד...
&nbsp
 
אנו קצת חוזרים על עצמנו....

יש לי סבלנות, אבל אנו רק חוזרים על עצמנו.

אני חושב שמה שאת מתארת ביחס לבני משפחתך שאת עדיין כועסת עליהם, זה מן פגיעות, את כאילו עדיין לא התגברת על מה שזה לא יהיה שפגע בך.
כך גם סנדי. אני לא יודע אם היא כועסת או זועמת, כמו שהיא מרגישה שעולמה התפורר, שחייה עומדים על יסודות רעועים וחלשים.
אני חושב שבמקרה של סנדי, סנדי מרגישה חוסר ביטחון לעתיד, כשהיא בעצם נחושה לקבל ביטחון ולא כ"כ משיגה אותו. זה לא המילים שלה, אלא המילים שלי. מצב כזה בעצם חלק מזמן ההתאוששות שהיא זקוקה לו, חלק מהזמן שבו היא צריכה לקבל ביטחון וחיזוקים. יתכן שהיא תקבל את מבוקשה, ויתכן שלא. אני באמת לא יודע.
כמו שאמרתי, מותר לזכור עוולות וקיפוחים לצד מתן סליחה ומחילה לאחר.

לכל אחד יש שיקול דעת למדוד את מידת הפגיעה שהוא ספג מהצד השני, הצד האהוב.
זה לא רק החלטה שלי, אלא גם של הצד הנפגע.
ניאוף / בגידה, זה לא משהו קבוע, אלא זמני. אם הבן אדם הבוגדן נוכח שהוא פגע באשתו באופן שהוא באמת לא התכוון לו, יתכן שיחול עליו שינוי או שיפור ושהוא יהפוך למונוגמי כלפי אשתו, גם אם הוא מפנטז על נשים אחרות ללא הרף.

יש גם עניין של כנות בהתנצלות.
ככל שההתנצלות כנה יותר, כך מתחזק הרושם שהצד שמבקש סליחה עבר מן שינוי, מן שיפור, שהוא מעוניין להיות טוב וראוי יותר עבור בן זוגו, גם אם הוא איננו כזה באופן טבעי.
אני לא יכול לדעת מכאן עד כמה בעלה של סנדי התכוון להתנצלות שלו. יתכן שהוא אמתי ויתכן שהוא רמאי. יתכן שהוא בכלל לא אוהב את אשתו ושכל הנישואים האלה הם סתם הצגה. אי לי שום דרך לדעת.

הבנתי שאת לא מסכימה לדבריי, שאהבה וסליחה לעולם הולכים יד ביד.
אנחנו כנראה חלוקים בדיעותינו.
כמו שאני רואה את זה-
כשיש אהבה, יש גם סליחה ומחילה.
ללא אהבה, אין סליחה.
היעדר סליחה, מעיד על היעדר אהבה.
נוקשות, היצמדות לדין או לכללי הצדק, או לפגיעות שלי מן העבר, הקיפוח שלי מן העבר שתופס את מרכז תשומת הלב, כל אלו מעידים על אהבת עצמי, ולא על אהבת האחר. אהבה ודרישה לצדק... הם לא הולכים יד ביד.
ככל שאני מתעלם מהקיפוח שלי ומוכן להאמין ב"טוב" של הצד הנסלח, כך אני אוהב יותר, ולהיפך.
אהבה ומתן סליחה עומדים זה מול בסימטריה מוחלטת. מעידים זה על זה, משקפים זה את זה.

אני רוצה לומר למקרה שלא ציינתי, שאני עצמי לא כ"כ קליל במתן סליחה ומחילה.
כשאני פגוע... זה משהו נורא. אבל גיליתי שלאחר שנים או כשמישהו נפטר אני לא מתחבר בכלל לכעסים הישנים שלי. הם נראים לי זרים, מוגזמים.
אני לא מתבייש להודות שיש אנשים רבים שאני פשוט לא אוהב... חלק מהם זה גם בני משפחתי. לא רוצה לשקר.
מכל מקום, החלטתי שכשאמות, אני מבקש מהסמכות הגבוהה ביותר שתקשיב לי שאני סולח ומוחל למי שזה לא יהיה, ובלבד שגם אני אימלט מן הדין ואקבל סליחה ומחילה על פשעיי וחטאיי שאני נושא בהם.
אני לא צדיק גדול וגם לא קטן ולא צדיק בכלל.
אני רק בחור שרוצה להיוושע, לקבל סליחה ומחילה בעצמי.
אני רק פועל מתוך הבנה שגם אני בעצמי אגיע למן צומת שבו הסמכות הגבוהה ביותר תיאלץ להכריע בשאלה של "מה עושים אתו" ( כלומר אתי ). ואני רוצה להיוושע בזכות אהבתו של זה שיושב במרומים, ולא בזכות הדין או הצדק או צדקותיי או לבי הטוב.
 
זמן סביר

אני לא יודע כמה זמן זה זמן סביר למתן סליחה על בגידה של בעל בוגדן.
אני רק יודע לומר שיש אורכי זמן שאינם סבירים.
הצד הנפגע, הצד הלא סלחן, צריך לטקס עצה בהקדם, להחליט מה עושים עם הצד הבוגדן.
ציינתי, מתן סליחה יכול להינתן גם בדרך של התנהגות, בדרך של המשכיות הקשר כאילו שום דבר לא קרה.
ככל שהזמן הזה מתארך מזמן הגילוי ללא פירוד, אפשר לומר שהכל נסלח.
&nbsp
למשל 10 שנים. זה זמן לא סביר.
תארי לך שלאחר 10 שנים סנדי תאמר לבעלה, "החלטתי שזה לא זה, בגלל שלפני 10 שנים בגדת בי".
זה כבר שימוש בזכות.... והשימוש הזה איננו סביר. זה פשוט לא הגיוני.
אסור לצד הנפגע/ הלא סלחן לישון על זכויותיו. זה כאילו שהבגידה כבר עברה "התיישנות".
אסור לעכב את הסירוב המפורש לסלוח והרצון לפירוד מעבר לזמן סביר.
צריך להחליט על כך בהקדם, תוך כמה חודשים.
 
אהבה, עניין מחייב

אהבה, זה עניין מחייב
ממש כמו שהזוגיות מביאה איתה חובות שונות, כך גם האהבה מביאה איתה חובות ואיסורים שונים.
&nbsp
הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵֹא; 5 הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֹשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֹׁב רָעָה. 6 הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. 7 הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֹּל, תַּאֲמִין בַּכֹּל, תְּקַוֶּה לַכֹּל וְתִסְבֹּל אֶת הַכֹּל. ( אגרת שאול אל הקורינתיים יג' )
 
אי סלחנות - רצון להשית את הדין

זה נשמע כאילו אני יפה נפש שסולח על כל דבר... זה לא נכון. אבל בכל זאת אני רוצה לומר ואני מקווה שאני לא חוזר על דברים קודמים, הסירוב לסלוח מגלם בתוכו את הרצון להשית את הדין / להתנקם בצד המעוול, בצד הפוגעני.
כשאת אומרת "אני לא סולחת לך" את בעצם מתכוונת לומר שאת מקווה שהצד השני ישלם על מעשיו בדין או שיספוג את נקמתך שעדיין לא הגיעה או שיספוג נזק אחר כלשהו ללא קשר ברור לרגשותייך.
הרצון הסמוי הזה, הוא ההיפך של אהבה, או שהוא ( כפי שציינתי ) מעיד על היעדר אהבה.

זה קצת מזכיר שופט או שוטר. שניהם חייבים לפעול ללא משוא פנים, ללא דיעה קדומה ( גם ללא מורא וכו' ). וכל זאת כדי שלא להפר את הדין, שלא להפר את הצדק. כי האהבה והצדק הם שני אויבים.
במקום שבו יש אהבה, אין דין ואין צדק. יש מחילה.
במקום שבו יש דין וצדק, אין שום אהבה ושום סלחנות.

אני לא אומר כאן שחלה חובה לסלוח בכל מצב ובכל נסיבות. זה לא מה שאני אומר, אני רק אומר שהדבקות באי מתן סליחה מלאה, מגלמת את הרצון הסמוי לדין וצדק / נקמנות, שאינם עקביים עם רגשות אהבה.

כשהצד המעוול מתנצל, ובהנחה שהוא עושה זאת בכנות מעומק ליבו, הוא כבר אינו מהווה שום איום עתידי על הצד הנפגע.
הוא לא חף מפשע, אבל הוא לא מחייב השתה של דין / חוק או צדק.
 

סנדי120

New member
תרשה לי לחלוק על דבריך

"הדבקות באי מתן סליחה מלאה, מגלמת את הרצון הסמוי לדין וצדק / נקמנות, שאינם עקביים עם רגשות אהבה"
במקרה בגידה הדבקות לא נובעת מהסיבות שפרטת אלא מהגבולות שהאדם שם לעצמו של "על מה אני מוכן לסלוח". הגבולות האלו לא מוקמים ביום אחד. אלו גבולות שהאדם בוחר את מיקומם לאורך השנים והם הופכים להיות חלק מהאישיות שלו.
באישיות שלי והאדם שאני מבחנתי בגידה אינה ברת סליחה.
אפילו אם אראה חרטה אמיתית ושינוי באורח החיים ואפילו אם האדם יעבור מהפך עדיין לא אסלח לו. לסלוח לו אומר לוותר על עצמי על הגבולות ששמתי לי כאדם.
בבגידה הבוגד לקח ממני את האושר שלי, את ההשקעה לאורך השנים בזוגויות, את הנפש שלי ואת הביטחון שלי בעצמי לגבי הבנת מצבים, את האמון באחרים ואת המשפחה היפה שהייתה למול עיניי- הוא לקח לי כל כך הרבה שלא מוכנה להזיז ולו במעט את הגבולות שאני שמתי לעצמי- זה שלי וזה הדבר היחיד שעוד שנשאר לי שהוא לא יכול לקחת מאחורי גבי...
לא אסלח!
 
אני חושב ש....

אמרתי שמתן סליחה ומחילה עשוי להשתמע גם מטיב הקשר עצמו.
ובכן-
המשך קיומו של הקשר, לרבות יחסי מין, משק בית משותף וכו', מחייב גם מתן סליחה ומחילה.
אי אפשר להחזיק את החבל בשתי קצותיו....
מי שנשאר בקשר עצמו, מקיים יחסי מין ומתפקד בבית כמו בן זוג, חייב גם לסלוח לבן זוגו הבוגדן.
ככל שהזמן חולף מרגע הגילוי והשניים יחדיו, אפשר לומר שהפרשה מאחוריהם.
לכן חשוב שמרגע הגילוי, הצד הנבגד יחליט בהקדם מה הוא רוצה לעשות עם הקשר.
אבל אי אפשר למשוך את הקשר וכן לשמור טינה לעד נגד הצד הבוגדן. זה לא אפשרי ולא הגיוני.
אהבת אדם ושמירת טינה נגדו, לא הולכים יד ביד.
מתן סליחה ומחילה, יכול לבוא גם בעתיד, לאחר שהקשר כבר הסתיים / נותק. לאחר שכל המהומה כביכול נשכחה.
 

סנדי120

New member
לא מסכימה איתך. אהבה היא רגש וסליחה קשורה בשכל בחשיבה

נכון! מזעזע לחשוב שלא אסלח לו לעולם. אך כך אני מרגישה ולא רוצה למרוח אותו בשקרים.
אוהבת אותו בטירוף ודווקא בגלל זה לא אסלח לו.
בכלל שמתי לב שרוב הנשים שנשארו עם הבעל לאחר בגידה בשם האהבה היו אלו שהתאהבו אהבת נעורים והכירו בגיל צעיר. אלו גם הנשים שהכי התרסקו מעצם הבגידה. האחרות פשוט העיפו את הבעל עוד באותו לילה והתגרשו. עכשיו הן כואבות לראות אותו עם אחרת ואיך הוא מתייחס לילדים של המאהבת ומזניח את שלהן. עכשיו הן כואבות את המרדף אחרי לפרנס את הילדים באותה רמת חיים.
חלקן הפסיקו לכאוב ומצאו פרק ב' ומאושרות מחדש.
אני בטוחה שאם הייתי מכירה את בעלי בגיל 30 פלוס כשבאים לקשר לא רק עם הלב אלא גם עם השכל והיה בוגד בי הייתי מעיפה אותו לכל הרוחות כי זו אהבה שונה מאהבת נעורים שהתחילה בגיל התמימות- גיל שלא רואים כלום פרט למה שחש הלב.
ושוב אומרת: אולי עם הזמן אשכח אבל לא אסלח! לעולם!
זה מחיר הבגידה שעליו לשלם.
 

alongrin

New member
סנדי...

זה המחיר שגם את משלמת וזה מחיר יקר.
צורת המחשבה צריכה להיות איך את מביאה לחיים שלך את כל הטוב ולא כמה ייסורים את גורמת למישהו אחר.
&nbsp
החיים קצרים ומאד שבריריים כמו שאת יודעת
 

חזקוש

New member
סליחה היא ברגש הסכמה ו/או אי הסכמה בשכל

סליחה לא אומרת הסכמה.
היכולת להבדיל בין חמלה אהבה וסליחה לבין אי הסכמה
דורש תהליך עבודה.
מה שאת מספרת כאן נראה לי כרגש הנקמה.
בזה "תזכי" לאמלל גם את עצמך וגם את כל הסובבים.
רגש נקמה הוא לרעת הנוקם כי הנקמה פוגעת גם בנוקם ואינה לטובתו.
 
סליחה זה גם החלטה

הבן אדם יכול להחליט שהוא סולח גם כשהוא לא שלם עם זה מבחינה רגשית.
לאחר זמן מה שהוא מוחל לצד השני במפורש, יתכן שהוא אכן ירגיש שהוא סולח.

מה שסנדי מתארת, זה אכן רצון לנקום במי שהיא תלויה בו, או אהבה עצמית ולא אהבת אדם / אהבת בן זוג.
יתכן שסנדי לא יכולה להסב לבעלה את אותו נזק רגשי שהיא ספגה ממנו, ויתכן שזה מה שמטריף אותה כפי שמטריף אותה.
בדבריה אין שום ביטויי אהבה כלפי בעלה הבוגדן, למעט הביטוי "אני אוהבת אותו בטירוף" שמופיע רק פעם אחת ( עד כמה ששמתי לב ).
אני חושב שהביטוי של סנדי "אני אוהבת אותו...." למעשה אמור לבטא "הוא אוהב אותי" ולא את מה שהיא אמרה.
גם סנדי בדומה לבעלה אוהבת את עצמה. יש לה עקרונות וכללים לגבי איך האהבה צריכה להיות ביחס למציאות שאיננה קולעת לתבנית שלה.
כל אחד ורגשותיו, כל אחד ושיקוליו.

אני לפחות התרשמתי שסנדי לא ממש אוהבת את בעלה. זאת ההתרשמות שלי.
סנדי נמצאת רק בעמדת שיפוט / כעס / זעם.
בינתיים רק היא סובלת, וזה עניינה הפרטי.
 

סנדי120

New member
התרשמותך לא נכונה והיא נובעת מעצם המחשבה שלך שאי אפשר

לאהוב ולא לסלוח בו זמנית.
תתפלא אפשר

אכן נמצאת בעמדת שיפוט וכעס וזעם על הבחירות שלו ושונאת את המקום שבו הוא שם אותנו.
אבל אהבה היא רגש בלב שאין עליו שליטה.
תתפלא יש לי אהבה ולא סתם אהבה אהבה כואבת.
 

חזקוש

New member
לנבגד יש בחירה, את בחרת בסבל. בראיית השבר במקום ההזדמנות

כתב לך מישהו "אחרי בגידה אין תקנה"
את בחרת! את בחרת להאמין לו.
אני קורא את האמירות הרבות בפורמים שונים של זוגיות.
אמירות בוטות שאין בהן שירות טוב למשתף.
הם לא ישלמו את המחיר, הם לא יהיו בהפסד.
שבן זוגך נתפס בבגידה, אפשר לחפש: מה אפשר להרוויח מזה?
במקום לחפש איך אפשר לסבול מזה.
האם לך יש חלק בזה שזה קרה? האם גם לך יש אחריות?
כמה אחוז החלק שלך בזוגיות, במשפחה?
 
למעלה