באופן כללי
יש אפשרות לדעת. בכל ההיסטוריה הידועה לנו, היו רק שתי מהפכות חברתיות שהיתה בהן תנועת אי-אלימות (או פצפיסזם) משמעותית. זו המהפכה של זכויות האדם בארהב, והמהפכה בהודו. וגם התנועות הלא-אלימות לוו במחאה אלימה של תנועות אלימות. בכל ההיסטוריה החברתית (שוב, הידועה לנו) מהפכות מלוות בדם וכאב ובחוסר רצון של המעמד השולט לוותר על כוחו.
כמובן שזו לא הוכחה חד משמעית, אבל הכיוון ברור.
זו האמירה הכללית.
דבר שני, קרא לזה דיכאון גיל ארבעים (או מעדיפה פיכחון גיל 40, אבל לך תדע), אבל אני היום משוכנעת ששינויים עמוקים, חברתיים ממשיים, לא ייתכנו רק באמצעים כשרים, או רק באמצעות תהליכים דמוקרטיים. אני חושבת שחייבים גם וגם. אני חושבת ששינויים מתרחשים כשיש שילוב של כוחות.
כבר אמר קלאוזביץ שמלחמה היא המשכה של הדפלומטיה באמצעים אחרים.
היתרון של אמצעים אלימים הם שהם מכריחים דיון בבעיה. וכשיש דיון דמוקרטי בבעיה, יכולים אנשים כמוך (או כמוני) לבוא ולשכנע מבפנים. ככה קרה בשנות השישים (זה התחיל בתנועות שוליים הזויות שפעלו כנגד החוק) וגם עם מהפכת ההצבעה לנשים, ועוד שינויים כאלו.
כמובן שיש חסרון מובנה באמצעים אלימים, שהם מעקבים את השיכנוע של המיין סטרים. החוכמה של תנועת מחאה אמיתית, היא לדעת לאזן בין השניים.
וכן, גם מחאתם של מתנגדי ההפלות, אם המטרה היא משמעותית בעינהם, היא אמצעי. אינני חולקת את האג'נדה שלהם, ואני מקווה שיש די אנשים בעולם שלא ישתכנעו מהאג'נדה שלהם. אבל אני יכולה להבין את הצורך שלהם במלחמה.
וכל זה אינו אומר שאני מעוניינת בהשחתת רכוש כחלק מהאג'נדה הטבעונית, או שאני אנקוט באמצעים אלימים בעצמי, כי כאמור, זו לא מטרה מספיק חשובה בעיני כדי לחצות את הקו. אבל יש מטרות שכן.